ארץ יצורי הפרא: הפילוסופיה של הפוליטיקלי קורקט

"גם כשאנחנו כועסים – אנחנו אוהבים"

הנה תקציר העלילה: הילד מקס, הלבוש בחליפת זאב, "השתולל ועשה צרות ממין אחד וממין אחר". אמו קראה לו "יצור פרא" וכשהוא ענה לה כי הוא "יאכל אותה", זו שלחה אותו לישון ללא ארוחת ערב. עד כאן סיטואציה המוכרת לכל הורה.

אולם בחדרו של מקס מתרחש אז פלא: "התחיל פתאום יער לצמוח בחדר של מקס… התקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים… ים גדול התגלגל" לחדר. "הוא שט דרך לילה ויום, אל תוך שבועות וחודשים ועל פני שנה ויותר, אל ארץ יצורי הפרא". השבט אמר את דברו: מקס מורחק.

כאן מתרחש טוויסט נוסף בעלילה: מקס לא נרתע מ"השאגות הנוראות" או חריקות השיניים של יצורי הפרא ובמהרה הוא מוכתר ל"יצור הפרא הכי הכי פראי" ו"למלך יצורי הפרא". בארץ יצורי הפרא אפשר להשתולל כל הזמן, וכעת מקס, בתפקיד אמו, שולח את יצורי הפרא לישון ללא ארוחת ערב. בשלב זה מתחיל מקס להרגיש בודד, ו"רצה מאוד להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכול". הוא מחליט לחזור לביתו, שט שוב על פני שנה ויותר, וחוזר לחדרו שם מחכה לו ארוחת הערב, והיא עודנה חמה.

"ראה עולם חדש שלם והפך ל"אדם אחר", ז'אן ז'אק רוסו. Maurice Quentin de La Tour

אנחנו מניחים שלא התקשיתם לזהות את מוסר ההשכל: הקשיבו להורים. הם צודקים. וגם כשהם כועסים – הם אוהבים ודואגים לנו.

העניין הוא שמוריס סנדק לא היה קוטל קנים. הוא נחשב לסופר מתוחכם ויצירתי, זוכה פרסים רבים וביניהם המדליה הבינלאומית ע"ש הנס כריסטיאן אנדרסן, המדליה הלאומית לאומנויות, פרס הספר האמריקאי ופרס הניו יורק טיימס על איור. כלומר, יש לחפש משמעויות עמוקות יותר להתרחשויות בארץ יצורי הפרא.

הרובד הפסיכולוגי: המרחב הפראי, המרחב הבטוח ודונלד ויניקוט

אחד הכיוונים המרכזיים לפרשנות מעמיקה שלה זכה "ארץ יצורי הפרא" הוא הכיוון הפסיכולוגי. התיאוריה המנומקת ביותר נעשתה על ידי ספיץ, בספרה Inside Picture Books (Spitz, E. (1999), Inside Picture Books, New Haven, Conn.: Yale University Press).

לפי פרשנותה של ספיץ, לא ניתן להפריד בין הטקסט של הסיפור לבין איוריו – שגם הם אוירו בידי סנדק. לפי תיאוריה זו, הקורא נחשף לשני עולמות מקבילים: עולם הפנטזיה הבא לידי ביטוי באיורי הספר, ועולם המציאות הבנוי ממילים ומשפטים שלהם יש כללים ברורים. תנועת הילד במרחב הזה, שבין פנטזיה למציאות, המכונה בפי פסיכיאטר הילדים והפסיכואנליטיקאי הנודע דונלד ויניקוט "מרחב פוטנציאלי", היא המקום שבו נפשו של הילד מתפתחת.

התוצאה של קריאת הספר, שבדרך כלל נעשית במיטה, ליד הורה, היא מתן לגיטימציה לאגרסיביות ולתוקפנות של הילד, כמו גם התמודדות עם פחדים חבויים, והכול בסביבה בטוחה ומוגנת שאף מסתיימת בארוחה חמה.

הרובד הפילוסופי: ז'אן ז'אק רוסו נלחם בפוליטיקלי קורקט

ניתן לראות בספר אף קריאת תיגר פילוסופית על הפילוסוף המשפיע והחשוב ביותר של עידן הנאורות, שאף היה הראשון לעסוק בפילוסופיה של החינוך ולהציג את גישת החינוך הטבעית לילד: ז'אן ז'אק רוסו.

בשנת 1749 הציעה האקדמיה למדעים ואומנויות דיז'ון שבצרפת פרס למחבר שיכתוב את הטיעון המשכנע ביותר לסוגיה: "האם חידוש העיסוק במדעים תרם לטיהור המוסר?" ז'אן ז'אק רוסו בן ה-37 עסק עד יום פרסום המודעה בקריירה לא מרשימה במיוחד כמלחין וכמחזאי. לאחר מכן העיד כי משראה את המודעה הוא "ראה עולם חדש שלם" נפרש בפניו, והפך ל"אדם אחר".

את הפרס על החיבור קטף ז'אן ז'אק רוסו בשנת 1750. מה בדיוק טען בו? ובכן, לא רק שלא מדובר בשבחים על המדע והאומנות אלא להפך. מאמרו של רוסו, הידוע בשמו "על המדעים והאומנויות", עסק דווקא בהשפעתן השלילית של המדעים והאומנויות על אמות המוסר של האדם.

ספיץ: לא ניתן להפריד בין הטקסט של הסיפור לבין איוריו

מה בדיוק הפריע לרוסו במדע? בתחילת המאה ה-18 החל עידן שלימים ייקרא "עידן הנאורות". פילוסופים והוגי דעה באירופה ראו את הזמן שבו הם חיים כזמן נאור המתבסס על ידע, מדע, רציונליות וחשיבה, כנגד "הזמן החשוך" של ימי הביניים שבהם הכנסייה שלטה, ועל כן, לדעת הפילוסופים, גם העיוורון והבורות.

לדעת רוסו, המדעים והאומנויות גורמים לאדם להתרחק מההתנהגות הטבעית לו, להשוות את עצמו ללא הרף לרעהו ולאבד מן האותנטיות שבו. ובמילותיו הוא: "המדעים, הספרות והאומנויות… זורים זרי פרחים על שלשלאות הברזל שאותם אנשים נתונים בהן, חונקים בהם את רגש החירות המקורית, שלשמה, כך דומה, נוצרו". לזאת אף הוסיף כי "האסטרונומיה נולדה מן האמונה הטפלה, אומנות הדיבור מן השאפתנות, מן השנאה, מן החונף ומן השקר, הגיאומטריה מאהבת בצע, הפיזיקה מסקרנות הבל. כולם, ובכלל זה תורת המוסר, מיוהרת אנוש".

מכאן, טוען רוסו, האדם המודרני הפך לאומלל. בתוך תוכו הוא מעוניין לבצע פעולות טבעיות לו, אך נמנע מלבצען מפאת חשש מ"מה יאמרו" או "מה יעשו" הזולת. ושוב, במילותיו החדות: "החשדות, הקנאות, החששות, הקור, ההסתייגות, השנאה, הבגידה"מוסתרים בחברה שלנו במעטפת דביקה ושקרית של אדיבות, הנובעת מן ההשכלה.

במילים אחרות, המדע והאומנויות הובילו את האדם לנהוג בצורה שהיא "פוליטיקלי קורקט". על כך לא יכול רוסו למחול לנו כחברה.

אדם לאדם בחליפת זאב: הפרא האציל בארץ יצורי הפרא

אם המדע והאומנויות לא טובים לנו, אז מה כן? רוסו קרא לזה: "הפרא האציל". הפרא האציל הוא האדם הפרה-חברתי, שלו היה הכול בשפע, ושחי על פי רצונותיו. כלומר, האדם לפני שהחל להשוות עצמו לאחרים, לחפש את חיבתם, ולנהוג כנגד רצונותיו הטבעיים בשל הזולת. מובן שלפוליטיקלי קורקט ישנם יתרונות: כשחברה טובה או בת זוגך שואלים אם השמלה החדשה שלהן יפה, ברור לרובנו שמוטב לענות שכן, אך מבחינת רוסו האמת והאותנטיות טובות מן השקר ומהרצון לשאת חן.

"ארץ יצורי הפרא" בוחן את התיאוריה של רוסו "בשטח". מוריס סנדק מימש עבור גיבור סיפורו, מקס, את כל התנאים להיות פרא אציל של ממש. הוא מספק לו עולם פראי אוטופי שבו כל אחד יכול לנהוג בדיוק כפי שהיה רוצה, ללא השלכות. רוסו היה מצפה שלאחר שחרורו של מקס מ"שלשלאות הברזל העטורות פרחים" של החברה, הוא יפרח. אולם עד מהרה, לאחר שמקס אכן משיל את השלשלאות והופך למלך יצורי הפרא, הוא עושה שני דברים שסותרים את התיאוריה של רוסו. ראשית, הוא משליט סדר וחוקים ושולח את היצורים לישון כנגד רצונם וללא ארוחת ערב. שנית, הוא מרגיש רגש שממנו רוסו התעלם ומעמיד את התיאוריה של רוסו במערומיה. כאשר נשאר מקס לבד ביער, הוא היצור החופשי ביותר בעולם, ואמור להיות המאושר בעולם. אך מה שהוא מרגיש זה בדידות. הוא עורג להיות במקום שבו "יש מישהו שאוהב אותו יותר מכול".

אז איך באמת מרקדין לפני הכלה?

המקום שבו אוהבים אותך יותר מכול לא יכול להיות ביער נטוש ולא במקום שבו כל אחד עושה ככל שעולה על רוחו מבלי להתחשב בך. המקום שבו נמצאת האהבה הוא רק בציוויליזציה. לציוויליזציה חוקים משלה: זהו מקום שבו אי אפשר לנהוג רק על פי רצונותינו, מקום שבו גם צריך להתחשב באחר ולהתאים עצמך אליו. מקום שבו לעיתים חוקים מגבילים את שאיפותיך. אך זה עדיף על פני בדידות.

כשמקס חוזר לביתו, מתגלה לו הפתעה: אם הלך לחדרו ללא ארוחת ערב, עתה הוא מגלה שאמו דאגה לו והביאה לו את ארוחת הערב שלו לחדרו, והיא עודנה חמה. להיות בן תרבות המתחשב באחרים – יש לזה מחיר. אך יש גם תמורה.

במילים אחרות, אם רוסו מדבר על פרא אציל שלבש דמות אדם חברתי והפך בשל כך לאומלל, מקס מסמל את ההפך: אדם חברתי שלבש דמות פרא-זאב. החלק האותנטי והאמיתי, מבהיר לנו סנדק, הוא החלק האנושי והתרבותי.

בית הלל, בית שמאי ושקרים לבנים

התלמוד הבבלי, במסכת כתובות, דף טז עמוד ב', מביא מחלוקת מרתקת בין בית הלל ובית שמאי על פוליטיקלי קורקט. השאלה העומדת לדיון: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" כלומר – איזה שיר שבח נחבר לכבוד הכלה. בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא", כלומר: נתאר את הכלה לפי איך שהיא משתקפת במציאות. בית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה", כלומר – לא משנה עד כמה וחסודה הא באמת, אנחנו נתאר אותה ככזו. בית שמאי, ממש כמו רוסו, נזעקים להגן על האמת הישירה: "מדבר שקר תרחק". אך בית הלל משיבים להם את תשובתו של מוריס סנדק: "לעולם תהיה דעת אדם מעורבת עם הבריות", כלומר: האמת כבודה במקומה מונח, אך בחברה אנו חיים, ויש מקום לשקרים לבנים.

אם לפי רוסו הפוליטיקלי קורקט מאמלל אותנו, לפי בית הלל ומוריס סנדק, הפוליטיקלי קורקט משקף את הרצון האנושי להיות רגישים לאחר ולרצונותיו. "ארץ יצורי הפרא" נמנה עם בית הלל: אנחנו משלמים אולי מחיר לא פשוט על ריסון שאיפותינו ועל אי אמירת אמת, אך אנחנו מקבלים גם ארוחה חמה למיטה.

איוריו של מוריס סנדק מתוך ספרו 'ארץ יצורי הפרא באדיבות הוצאת 'כתר'.