חברה מתוקנת מושתתת על תקנות, חוקים ונהלים שמסדירים את החיים בה. השאלה הפילוסופית הנשאלת היא: "מה מטרת החוקים שנחקקו?"
השאלה הזו, שנשמעת אולי פשוטה, הולידה זירת ויכוח בה מתמודדות אסכולות שונות ומשונות: ריאליסטים, פוזיטיביסטים, הומניסטים, נטורליסטים, סקולסטיקאים, דיאלקטיקאים – ועוד לא הגענו אפילו אל מחצית הרשימה. לא בכדי תיאר השופט חיים כהן את תחושתו לגבי ענף הפילוסופיה של המשפט במילים "אתה חש כאילו נסתבכת ביער פרא ללא מוצא".
התהייה הפילוסופית על תכליתם של חוקים עומדת בליבו של רב המכר "אריה הספרייה" של מישל קנודסן. עלילת הספר מביאה את השאלות המופשטות של תורת המשפט אל קונפליקטים קונקרטיים מאוד: מה עושים כאשר מערכת משפטית מתוקנת נתקלת ב"לאקונה", כלומר מצב משפטי אליו החוק לא מתייחס, ומה עושים כאשר הקפדה על חוק מסוים פוגעת בערכים אחרים?
עלילת הספר מתרחשת בין כתליה של "ספרייה", ומה מתאים יותר מספרייה לשמש כמשל לחברה מתוקנת? הספרייה נתפסת כטריטוריה שלה חוקים משלה הנאכפים בקפדנות על ידי הספרנים: החל משעות הפעילות, דרך נהלי השאלת הספרים וכלה בהקפדה על השקט בידי ספרניות חמורות סבר.
העמוד הראשון בספר מטיח בפנינו מציאות משונה וחסרת תקדים משפטי: "יום אחד נכנס אריה לספריה". המצב המשונה לא חומק מעיניו של מר נקדי, הספרן הדקדקן, שמיד רץ כדי לדווח על האנומליה. ריצתו של מר נקדי נבלמת עם התוודעותנו אל הספרנית הראשית, גברת דפני, אשר מילותיה הראשונות בספר הן: "אסור לרוץ".
ספרייתה של גברת דפני מתגלה כספרייה המתוקנת ביותר בתולדות ספרות הילדים, והמוטו השולט הוא: "היא הקפידה מאוד על כללי התנהגות". לקורא הספר, כמו למר נקדי, ברור שבפנינו מצב בלתי שגרתי: אריה בספרייה. אולם לגברת דפני הסתכלות משפטית צרה על הסיטואציה: "האם הוא עובר על אחד מהכללים?".
משהתברר כי, אין בספרי החוקים איסור על אריות להסתובב בספריות, כלומר קיימת לאקונה, פוסקת גברת דפני: "אז תניח לו". התוצאה: האריה מסתובב בספרייה בהתנהגות בלתי ספרייתית בעליל: הוא מרחרח את כרטיסיות הספרים, מחכך ראשו באוסף הספרים החדשים ונרדם בפינת הסיפורים. אולם אין הוא עובר על החוק: "אף אחד לא ידע מה לעשות. לא היו כללים בנוגע לאריות בספרייה… לא היו כללים גם בנוגע לאריות בשעת סיפור".
השאלה הנשאלת היא: האם יש לחקוק חוק הנוגע לאריות בספריות? כאן נכנסת לתמונה הדיון המהותי: מהי תכליתם של חוקים?
"אריות, הוא חשב, לא יכולים להבין מה הם כללים. מקומם לא בספרייה".
גישה מרכזית אחת היא של 'המשפט הערכי', הנובע מהאתיקה של אריסטו. לפי גישה זו לחוק יש מטרה ערכית, והיא לקדם ולפתח את המידות הטובות שבאדם. החוק הוא מורה דרך ערכי לאדם, שאם ילך בעקבותיו, מידותיו הטובות תהיינה טובות יותר, ומידותיו הרעות – רעות פחות.
גישה שניה היא הגישה התועלתנית בה נוקט, למשל, ג'רמי ברנם, הגורסת כי מטרת החוק היא להשיג את התוצאות הטובות ביותר עבור המספר הגדול ביותר של פרטים בחברה.
לפי הגישה הערכית, יש מקום לחוקק חוק שיסדיר את ביקורם של אריות בספרייה, אם חוק זה יעודד מידות טובות באדם, למשל: היחס אל האחר. לפי הגישה התועלתנית יש לחוקק חוק כזה רק אם הוא ייטיב עם כלל הציבור ולכן השאלה היא: האם רוב הציבור ייהנה מקיומם של אריות בספרייה?
מהי גישתה של גברת דפני? לא ברור. שכן לשון החוק שבא להסדיר את הלאקונה ניתן לפירושים שונים: "לאריה שקט ונחמד מותר בהחלט לבוא לשעת סיפור". ניתן לזהות בחוק גישה ערכית לעידוד מידותיו של אריה, וניתן לראות בו הסדרה של ביקורי אריה באופן שלא יפריעו את שלוות המרחב הציבורי. בין אם החוק נועד אל האריה ובין אם למרחב הציבורי, הוא מתגלה כהצלחה: בעמודים הבאים מתברר שהאריה לא רק שקט ונחמד אלא מועיל ומבצע חינם אין כסף שלל עבודות בספרייה.
אולם לא לכולם הכלל נראה מועיל. מר נקדי, ספרננו הנוקשה דווקא כועס: "אריות, הוא חשב, לא יכולים להבין מה הם כללים. מקומם לא בספרייה". גישתו הנקדנית של מר נקדי מתיישבת עם הגישה התועלתנית: רוב האנשים לא ירצו לפגוש בספרייה אריה אימתני למראה, גם אם הפרט הספציפי הזה הוא נחמד. טובת הרוב, אפוא, היא לאסור על כניסתו.
ההבדל בין הגישות השונות מתחדד כאשר האריה מפר את החוק.
גברת דפני נופלת ונפצעת ואין בידה להזעיק עזרה. למזלה, האריה נמצא לצידה ובהוראתה המפורשת דוהר כדי להזעיק את מר נקדי לסייע לה, ועל הדרך מפר את הכלל האוסר על ריצה. ניסיונותיו של האריה למשוך את תשומת לבו של מר נקדי תוך הקפדה על הכללים עולים בתוהו והוא מחליט החלטה אמיצה: "הוא פער פה גדול מאוד והוא שאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו". מר נקדי לא רץ אל חדרה של גברת דפני אלא "צעד במסדרון במהירות הכי גדולה שהיה יכול" (שהרי החוק קובע שאסור לרוץ) והכריז: "האריה לא שמר על הכללים! האריה לא שמר על הכללים!".
בינתיים, האריה, שהבין שבספרייה המתוקנת הזו אין מקום למי שמפר את הכללים, בכל נסיבות שהן, עוזב את הספרייה, ולא מגיע אליה יותר למורת רוחה של גברת דפני ושל באי הספרייה.
מצב עגום זה מעלה את השאלה מה קורה כאשר הקפדה על הכללים משיגה תוצאה לא מוסרית וחסרת היגיון?
הבה נבחן את הכלל לפיו "אסור להרעיש בספרייה".
שששששש… "אסור להרעיש בספרייה".
לפי האסכולה המוסרית-ערכית, מטרת האיסור היא להביא את באי הספרייה לפיתוח מידותיהם הטובות. קאנט, למשל, היה מביא כאן את הצו הקטגורי הגורס: "תנהג כך שלפי מעשיך יהא ניתן לקבוע כיצד ינהגו כל בני האדם". הספרייה היא מקום אליו אנשים מגיעים כדי לקרוא או ללמוד והם זקוקים לשקט. הקפדה על השקט מביאה את האדם למידות טובות – התחשבות בציבור. בהתאם לצו הקטגורי – הוא היה רוצה שבמקום בו זקוקים לשקט, תהיה הקפדה על שקט ולא יאפשרו להרעיש.
במקרה כזה, כאשר הקמת רעש במקום נועדה לקדם מידה טובה אחרת ואף חשובה ממנה -עזרה לפצועים וחסרי ישע, בהחלט ניתן לכופף את החוק.
לפי הגישה התועלתנית, האיסור על הקמת רעש בספרייה אינו עניין מוסרי או ערכי אלא מעשי: כיוון שרוב באי הספרייה מעוניינים בשקט, טובת הרוב היא לכפות על מיעוט המרעישים את טובת רוב הזקוקים לשקט. לפי גישה זו, לא בטוח שניתן לכופף את הכללים גם כאשר אדם נפצע ונחבל, שכן עדיין, טובת הרוב היא לשמור על השקט.
מר נקדי מבין את הטעות שבהקפדה העיוורת על החוק ובעיוות המוסרי והערכי שנוצר בעטייה. הוא מאתר את האריה ומוסיף כלל חדש לספרייה: "אסור לשאוג, אלא אם יש סיבה טובה".
האריה חוזר לספרייה והספר מסתיים בגברת דפני שמפרה את הכללים של עצמה כאשר היא רצה לפגוש את האריה. מר נקדי מחייך לראשונה בספר ואולי בחייו ומכריז "אסור לרוץ!". מתברר שרוח האדם והאינסטינקטים החיברותיים שבו חזקים מחוקים, שהרי אפילו המחוקקת הגדולה, גברת דפני, לא מצליחה להתאפק ומפרה את הכלל של עצמה רק כדי למהר ולפגוש חבר.
המסקנה החד משמעית של הספר מהדהדת לכולנו בחיי היומיום: "לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים. אפילו בספרייה"
האיורים מהספר 'אריה הספרייה' באדיבות הוצאת כנרת-זמורה ביתן.
סדרת מאמרים החושפת את הפילוסופיה המסתתרת בספרי ילדים, מ'תירס חם' ועד 'מיץ פטל'.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
