red baloon

מעשה בחמישה בלונים והדטרמיניזם של שפינוזה

אמא של רותי הביאה לכל ילד בלון. שמחה וששון. אבל למה לכל ילד צבע שונה? ולמה הבלונים חייבים להתפוצץ? רשימה קצרה על שפינוזה, פילוסופיה, ילדים והתמודדות עם הגורל

11 בדצמבר 2014  |  מאת: אסף וול

כולנו מכירים את הטקסטים של ספרי הילדים הקלאסיים, חלקנו יודעים אפילו לדקלם אותם. אבל האם יצא לכם לחשוב פעם על הרעיונות שעומדים מאחוריהם? סדרת המאמרים החדשה שלנו, "פילפילון האלכסנדרוני – פילוסופיה בספרי ילדים", תעשה פה סדר. בכל פעם ניקח ספר ילדים אחד, ננתח את העלילה שלו ונציג את הרעיון הפילוסופי שעומד מאחוריו.

מוכנים? קבלו את "מעשה בחמישה בלונים".

אמא של רותי הביאה מתנה:

שמחה וששון –

לכל ילד בלון.

הילדים מקבלים בלונים, שמחה וששון. אך מדוע אמא של רותי בוחרת לתת להם בלונים סתם כך ביום של חול? לאף ילד אין יום הולדת. ומה לגבי חלוקת הבלונים? כל ילד מקבל בלון בצבע שונה. לרותי בלון כחול, לסיגלית בלון סגול, לרון בלון צהוב, לאורי בלון ירוק, לאלון בלון אדום.

ברור שיש סיבה לחלוקה הזו. היא לא מקרית, שהרי אם היתה כזו, היו נוצרות כפילויות ושני ילדים היו מקבלים את אותו הצבע, למשל. חוץ מהבלון של סיגלית, שאפשר לומר שהוא ניתן לה בשל שמה (סיגלית-סגול), בשמותיהם של שאר הילדים אין רמז דומה.

אל תצטער רוני-רון

הילדים השמחים יוצאים לטיול, אולם גורלם של הבלונים עגום, הם מתפוצצים בזה אחר זה, כל בלון בדרך שונה. הבלון של אורי נדקר משיח ורדים שעליו הוא נופל; הבלון של רון מתפוצץ לאחר שאביו מנפח אותו יותר מדי; הבלון של סיגלית מתפוצץ לאחר שמיצי החתולה משסעת אותו בציפורניה. ומה אומרים לילדים כאשר הבלון מתפוצץ?

אל תצטער רוני רון

זה סופו של כל בלון.

לבלון יש התחלה וסוף ידועים. הוא מתחיל במפעל, משווק וניתן במתנה, אך עתיד לקפד את חייו בפיצוץ או בהתכלות איטית. זהו גורל שאין לשנותו. גם כאשר המענה שונה, הרעיון המובע בו הוא כמעט אותו רעיון: "אנא אורי, אל תצטער. נביא לך בלון אחר". לבלון אין אפשרות תיקון, נביא לך בלון אחר – שיסיים את חייו באותה דרך. לאט לאט אנחנו מבינים מהי השקפת העולם של הספר.

במיתולוגיה היוונית ובמיתולוגיה הנורדית רווחת התפיסה לפיה הגורל קבוע מראש ואי אפשר לשנותו. הגיבור נאבק להשתחרר מסיפור חיים שנקבע עוד לפני לידתו, אך כמו חיה לכודה הוא רק מסתבך יותר ויותר עד שגורלו משיג אותו. קוראים לזה פטליזם: הגורל ידוע מראש ובלתי ניתן לשינוי.

לפני 2400  שנה בערך הפילוסוף היווני דמוקריטוס הגה את הרעיון שכל חומר מורכב מיסודות בלתי משתנים, להם הוא קרא 'אטומים'. שום חומר לא הולך לאיבוד: הכל משנה את צורתו, אך המסה הכללית נשארת שווה. אנחנו מכירים את התפיסה הזו בתור 'חוק שימור החומר', שנוסח סופית רק במאה ה-18. לפי דמוקריטוס, תנועת האטומים היא שרירותית אך הכרחית – יש לה סיבה פיזית, אך אין לה רצון משלה. דומה לפטליזם, אך מעודן יותר ומנוסח באופן מדעי.

את הרעיון המשיך הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה, אחד המייצגים הבולטים של הדטרמניזם. שפינוזה, ששכלל את הרעיון ולקח אותו עד הקצה, סבר שכל הפעולות האנושיות נקבעות על ידי אירועים קודמים והן חלק ממערכת כללית של סיבות ותוצאות. לפיכך, אין לאדם יכולת אמיתית להשפיע על כיוון חייו, הכל הוא תוצאה של סיבות קדומות שאי אפשר להבין. ומה לגבי בלונים?

אי אפשר לחמוק מהגורל

נשארו רק שני בלונים:

בלון כחול לרותי,

בלון אדום לאלון.

איזו פאוזה דרמטית. המתח בשיאו, כמעט ניתן לשמוע את תופי הטם-טם ברקע. מה יהיה גורלם של שני הבלונים הנותרים? האם יצליחו לחמוק מסופם האכזר של חבריהם?

מאחר שהתפיסה היא דטרמיניסטית-פטליסטית, כמובן שהתשובה היא: לא ולא. הבלון הכחול מתפוצץ לאחר שרותי, שחוששת לאבד אותו כמו שאר הילדים, מחבקת אותו "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא", ומחמת החיבוק הוא מתפוצץ. שיא האירוניה: הרצון לגונן ולשמר, הפחד לאבד אותו, הוא זה שחורץ את גורלו של הבלון.

שוב פאוזה דרמטית:

נשאר רק בלון אחד:

בלון אדום –

הבלון של אלון.

אלון הוא ילד חכם. הוא לא משחק עם הבלון ליד שיח ורדים, הוא לא נותן לחתולה להתקרב אליו וגם לא מוסר אותו לאבא לנפח אותו יתר על המידה. הוא כל כך נזהר, שהוא אפילו לא מחבק את הבלון בעצמו. האם בכך יצליח לשמור על הבלון היקר?

אין מצב. "פתאום נשבה רוח חזקה" שחטפה את הבלון האדום והעיפה אותו עד שנעלם מן העין. שלום לבלון האדום, ולא להתראות.

האם יש כאן מרכיב כלשהו של בחירה חופשית? לא. האם הפעולות הן שרירותיות? כן. האם ניתן לחמוק מן הגורל? כנראה שלא. רותי, סיגלית, רון, אורי ואלון נולדו לתוך מציאות דטרמיניסטית קשוחה ובלתי מתפשרת.

נחמה אפשרית עבורם הייתה יכולה להיות מציאת פשר, סיבה שגרמה לכל המאורעות או שלשמה קרו הדברים, כפי שמציעה הלוגותרפיה של פרנקל. אבל מפי המבוגרים בסיפור לא נשמעת שום קריאה לתיקון, שום הסבר ושום לקיחת אחריות. אין משפט המלמד את הפעוט כי "לו לא היית משחק בבלון דקיק על יד שיח ורדים קוצני – הבלון לא היה מתפוצץ", אין קישור בין מעשי הילד לבין תוצאותיו. ככה זה וזהו – "זה סופו של כל בלון".

הראש של אבא מתפוצץ

במה עוסק הספר? במוות, או ליתר דיוק, בהתמודדות עם המוות. במשך כל הספר חוזרות דמויות ההורים ומופיעות ברגעים קריטיים: אמא מעניקה את הבלונים היפים אך הארעיים – החיים. כל ילד, כל אדם, מקבל בלון שונה – מרכיבי חיים שונים. אנו עושים נסיונות לשנות את הבלון ולהפוך אותו לנצחי "כמו השמש", כמו אבא ("שיהיה גדול כמו הראש שלך"). אבל הניסיון הזה נועד לכישלון והבלון יתפוצץ. אנו מנסים לשמור על החיים של הורינו ולאחוז אותם בכל כוחנו ("כמו שמחבקים את אמא") – אבל גם ניסיון זה הרה אסון. החיים הם שרירותיים, המוות הוא בלתי נמנע.

מהי, אם כן, הקריאה המוסרית העומדת מאחורי הסיפור? מה עושים כדי להתמודד עם השרירותיות של המוות? החסידים היהודים קראו לכך "מידת ההשתוות", דמוקריטוס קרא לזה "שיווי משקל" ואילו בשפתנו ניתן להגיד "השלמה" – זהו הגורל, גורלם של בלונים וגורלם של אנשים, ומוטב שנקבל אותו.

האם יש חיים לאחר המוות? זוהי שאלה שנותרת פתוחה ומשאירה מקום לאופטימיות. הבלון האדום ממריא אל על והעמוד האחרון בספר מראה אותו חצוי בין שמיים לארץ. דטרמיניזם דטרמיניזם, בכל זאת מדובר בילדים…

~~

אהבתם? תוכלו לקרוא מאמרים נוספים בסדרת 'פילפילון האלכסנדרוני' בקישור הבא.

תמונת הנושא: איור מתוך הספר "מעשה בחמישה בלונים", מרים רות, הוצאת ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד. מאיירת: אורה איל. באדיבות ההוצאה.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.