המלכה בשחור: על הגיוון הגזעי בסדרת הדרמה ברידג'רטון

אפתח בווידוי: צפיתי בברידג'רטון רק אחרי שקראתי ביקורת טלוויזיה והבטחתי לעצמי שלעולם לא אצפה בברידג'רטון. ואז, ביום משעמם אחד, כשלא מצאתי משהו אחר בנטפליקס, החלטתי לנסות.

למי שלא מכיר, ברידג'רטון היא סדרת טלוויזיה של נטפליקס, שמבוססת על סדרת ספרים בריטית. הסדרה עוסקת באירועי עונת החיזור של האצולה הבריטית בראשית המאה ה-19. הסדרה על המסך מבוססת על שמונה ספרים, ובהתאמה צפויות שמונה עונות. במרכזה של כל אחת מהן ניצב סיפור החיזור והנישואים של אחד או אחת משמונת האחים והאחיות לבית משפחת ברידג'רטון. לכל אחת מהעונות יש קו עלילה העומד בפני עצמו והיא לא מחייבת את הצפייה באחרות, על אף שיש דמויות משותפות והאחים מבקרים אלה בעונות של אלה.

ברידג'רטון: מבוסס על סיפור אמיתי?

בעוד סדרת הספרים הבריטית מנסה לחקות את המאפיינים של המקום והתקופה, ההפקה של נטפליקס לקחה לעצמה חירויות היסטוריות, בין היתר בעיצוב הפסקול, שמורכב מיצירות מודרניות בעיבוד תזמורתי, והתלבושות שמעוצבות בגזרות תקופתיות אך עשויות בדים סינתטיים בגוונים זועקים. השינוי הבולט ביותר בהפקה החדשה אינו טכני אלא מהותי: הצגתה של היסטוריה אלטרנטיבית, שבה המלך הבריטי התחתן עם אישה שחורה, ובכך השתנה מעמדם של בני הקבוצות האתניות השונות בממלכה. נוסף למלכה השחורה, בסדרה אפשר למצוא בני רקעים אתניים שונים בכל תוארי האצולה, באופן שאינו תואם את רוח התקופה כלל ועיקר.

הבחירה של ברידג'רטון מצביעה על תופעה רחבה יותר. כל חברה משגשגת נשענת על היסטוריה של דיכוי, שמשפיעה עד היום על הפוליטיקה הפנימית שלה. בתרבות ה-woke העכשווית, תכנים תרבותיים כמו סדרות, סרטים ואפילו סרטוני טיקטוק מתמודדים עם החטאים שעליהם נשענת החברה המפיקה אותם. למשל, עד סוף המאה ה-20 קנדה עסקה בהכחדה מכוונת של השבטים הילידיים. גם באמריקה רואים עד היום חוסר אמון בין הגזעים, כמו שאריות שהשאירו העבדות והסגרגציה הגזענית שנמשכה גם אחריה.

יבוא עבדים שחורים לאמריקה

גם בבסיס החברה הבריטית עומד חטא, דומה אך אחר: פערי מעמדות נוקשים שהתבססו על תארים העוברים בירושה ולא על השכלה או הישגים אישיים, וכך מנעו ניידות חברתית. פערים אלה התבטאו גם בחלוקה לא שוויונית של הכוח הפרלמנטרי עד אמצע המאה ה-20. עד היום פערי המעמדות באנגליה באים לידי ביטוי, ובין היתר אפשר לזהות את הרקע הסוציו-אקונומי של מישהו באמצעות המבטא שלו.

אפשר להגיד המון על פוליטיקת הזהויות, על אפליה מתקנת ועל ה-white guilt ששוטפת את התרבות המערבית במאה ה-21. באופן אישי, אני מזדהה עם החשיבות שבתיקון עוולות ההיסטוריה, אבל ברידג'רטון עושה טעות אסטרטגית, ומתמודדת עם החטאים האמריקאיים, ולא עם אלה הנוגעים לבריטים. איך אפשר לתקן את אנגליה של המאה ה-19 בלי לזהות נכון את הבעיה שלה?

אפשר לעשות את זה אחרת: אחוזת דאונטון כמשל

הדוגמה המובהקת ביותר לכך שברידג'רטון היא סדרה אמריקאית היא הבחירה במלכה שחורה. היכרות טובה יותר עם בריטניה ועם ההיסטוריה הבריטית הייתה מובילה לליהוק של מלכה ממוצא הודי. מעבר לעובדה שהודו הייתה בשליטה בריטית כבר במאה ה-19, עד היום אחוז השחורים בבריטניה קטן בהרבה מאחוז המהגרים ממדינות חצי האי ההודי. אז למה נבחרה דווקא מלכה שחורה? אולי זו טביעת האצבע של מי שחתומה על הגרסה הטלוויזיונית של הסדרה – שונדה ריימס, שהיא עצמה אישה שחורה שמרבה לכתוב דמויות של נשים שחורות חזקות; או אולי זה בגלל שהסדרה מיועדת לקהל אמריקאי. בכל מקרה, הבחירה להתמודד עם הדיכוי האמריקאי, ולא עם זה הבריטי, לא חוטאת רק להיסטוריה, אלא גם למטרה.

אילו המלכה הייתה הודית

הדוגמה הקלאסית להתמודדות נכונה עם מורכבות היסטורית באמצעות תצוגה אמינה שלה היא הסדרה הבריטית "אחוזת דאונטון", אשר נוחה להשוואה לברידג'רטון, כיוון שגם היא מציגה את החברה הבריטית. אחוזת דאונטון מתמודדת בצורה מרתקת עם פערי המעמדות הבריטיים דווקא באמצעות הדיוק ההיסטורי שלה. ראשית, הסדרה מציגה גם את חייהם של המשרתים באחוזה ושל אנשי הכפר המקיפים אותה, ועומדת נכונה על הקשיים שלהם ועל ההזדמנויות שחסומות בפניהם. נוסף על כך, הסדרה מיישירה עיניים למערכת היחסים הסבוכה של משפחת האצולה האנגלית עם החתן האירי הקתולי, אשר מתנגד לכיבוש הבריטי את מולדתו. בעונות המתקדמות של הסדרה (אזהרת ספוילר) השוליה של הטבחית מחליטה להשלים בגרויות ומפתחת עמדה פוליטית סוציאליסטית. נכון, הסדרה מציגה את האצילים כאליטה משרתת, ובצורה שנויה במחלוקת טוענת שהחיים תחת משפחת אצולה עדיפים על פני עוני חופשי יותר; אך זוהי דעה לגיטימית בדיון על הבעיות החברתיות שאפיינו את התקופה. בברידג'רטון לעומת זאת אין כמעט זכר למשרתים, ואפשר לספור על יד אחת את הדמויות חסרות התואר וההון שנצרכות לעבוד למחייתן.

נטפליקס: ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?

נטפליקס – ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות

ובכל זאת, ברידג'רטון היא לא סדרה בריטית, אלא אמריקאית, ומכוונת לקהל יעד אמריקאי, ובאופן טבעי כשליש מהצופים (או ליתר דיוק, הצופות) בארה"ב הם שחורים או ממוצא לטיני. בליהוק של שחקנים מרקע אתני מגוון גם בסדרה לכאורה היסטורית שכזו, יש אמירה של ענקית המדיה נטפליקס: אנחנו לא מפיקים תוכן בלי להעניק פרנסה לשחקנים בכל הצבעים, כי הפקה עם שחקנים לבנים בלבד היא המשך האפליה. נוסף על כך, הבחירה להציג דמויות מרקעים אתניים מגוונים בעמדות כוח ובמעמדות גבוהים מספקת לצופה הצצה למציאות אלטרנטיבית, טובה יותר.

אפילו במאה ה-21, כאשר אמריקאית שחורה (למחצה) התחתנה עם נסיך בריטי, היא סיפרה על גזענות שהביעו בני המשפחה המבוגרים, כך שהסיפור בברידג'רטון הופך לדמיוני אפילו יותר. ככל הנראה, אם יורש העצר הבריטי במאה ה-19 היה מתאהב בצעירה שחורה או הודית, הוא לא היה מתחתן איתה. ואפילו אם כן, לא היו מגיעים אנשים נוספים מרקע אתני כזה או אחרים למעמדות אצולה. אבל יש גם קסם בבחירה של ברידג'רטון להציג עולם גמיש ושוויוני יותר; עולם שבו מי שפורץ את תקרת הזכוכית לוקח איתו את אלו שנשארו למטה; עולם שבו דוכסות של מישהו לא מאבדת את הערך שלה כי הוא שחור; עולם שבו כל אחת יכולה להיות מלכה. עכשיו, הצופות האמריקאיות הצעירות יודעות למה הן מקוות, אז מי אנחנו שנגיד להן שזה בלתי אפשרי?