בִּזכוּת בֶּל
היא לא בדיוק סקרנית ושטופה בקריאה וגם לא בדיוק רואה בעיניים פקוחות את גסטון הנאה אך הטמבל. אבל בֶּל, וכל אחיותיה הנסיכות לבית דיסני, ראויות לתואר "גיבורות פמיניסטיות" בזכות יכולתן להפוך את חדר כלאן לחלל עתיר דמיון והמצאה.
רבים מסרטי דיסני האהובים מציגים לנו פרדוקס מוזר: אגדות "קלאסיות", כפי שרואים זאת הפרוידיאנים, בנויות על עלילות נוסחתיות המכונות "רומנסה משפחתית". במבנה כזה הגיבורים ממין זכר – ואצל הפרוידיאנים אין גיבור שאיננו כזה! – יוצאים להרפתקאות, גוברים על מכשולים (גם אם הם נזקקים לא פעם למעשה קסמים) ומסיימים את משימתם בהצלחה. סמל ההצלחה במקרים רבים הוא נישואים לנסיכה ממתינה, והעלייה אל כס המלכות פירושה בגרות המתאפיינת ברכישת שליטה עצמית ואוטונומיה.
הדמויות הנשיות בסיפורי האגדה, לעומת זאת, ממתינות בסבלנות לגיבוריהן בתוך צריחים או טירות, לפעמים אפילו במצב של חוסר הכרה (שמא הפסיביות לא הודגשה מספיק). וכאן מתגלם הפיתול המוזר בעלילת ההתבגרות הנשית: השגת עצמיות נשית בוגרת פירושה להיות מוגדרת על ידי הזכר ולהיות כפופה לו. שהרי שליטה עצמית היא בסופו של דבר משימתו של הבעל, והיא כוללת גם שליטה באשתו. האגדות מקפידות לשמור לנערות תפקידים מוגבלים ומצומצמים.
ואף על פי כן הנערות הן הדמויות המרכזיות, ובעצם הגיבורות, של רבים מסרטי האגדות האהובים והמצליחים של דיסני. חלק גדול מהביקורת על סרטים אלה מתמקד בשאלת הסתגלותן של הדמויות הנשיות לתפקידי המגדר המוגדרים בתהליך החִברוּת, ובמיוחד לאידאלים של היופי הנאכפים על הנשים, ובשכר המצפה להן בסוף הדרך בדמות נישואים לנסיך – האמצעי היחיד העומד לרשותן להגדיר את עצמן ואת מעמדן. רפונזל בצריח המגדל, היפהפייה הנמה בטירתה מגודלת הפרא, שלגיה ביער, בת הטוחן ב"עוץ לי גוץ לי", סינדרלה במטבח, היפה הכלואה בידי החיה – כל הדמויות הנשיות הללו לכודות ונתונות למערכת אילוצים, מצייתות בשתיקה, נשלטות לחלוטין בידי אחרים, ומעל הכול – יפות, יפות, יפות. האם באמת אפשר לראות בדמויות אלה מודל לחיקוי?
דומה כי סינדרלה היא הדמות הקרובה ביותר למבנה "הרומנסה המשפחתית", אך גם הרחוקה ביותר ממנו: בדומה לגיבורים טיפוסיים ממין זכר היא נעקרת ממקומה במשפחה, אך בשונה מהם היא אינה יוצאת לחפש את גורלה אלא משתעבדת לאם חורגת מרשעת ולאחיות חורגות רעות לב, וקיומה מגדיר את סגולות הצייתנות וחיי הבית. המסע היחיד שאליו היא יוצאת הוא הרגע שבו היא לובשת את שמלת הנשף לקראת האירוע שבו, כמקווה, תיבחר בידי הנסיך. נעלי הזכוכית ההולמות את רגליה מצטיירות כדימוי של הגבלת נשים. הן גם מסמלות את צמצומה לחפצים פֶטישיסטיים המגבילים את התנועה ומיישרים קו עם הסטנדרטים הנכפים על הנערות, ולא כאלה הנקבעים על ידיהן.
אלא שביקורת סטנדרטית זו אינה עושה צדק עם החוויה השלמה של סרטי דיסני, שבהם כל תועפות הדמיון, כושר ההמצאה, המוזיקה, האורות והצבעים, המקצבים והמחוות מושקעים דווקא בדמויות הנשיות, מה שעושה אותן מקסימות ונפלאות לצפייה. כן, הן מצייתות, אבל הן עושות זאת בחן ובאנרגיה שובי לב. הן יוצקות בחללים המוגבלים שבהם הן חיות יצירתיות שכזאת, שכולנו, בני התמותה, יכולים וצריכים ללמוד ממנה, שכן כולנו, כפי שקובעת ומורה מסורת הסונֶטה, צריכים לחיות את חוויותינו במסגרות המצומצמות של החלל ושל הזמן העומדים לרשותנו. במקום פנטזיית הכוח הנרחב והאוטונומיה חסרת הגבולות שמייצגים הגיבורים ממין זכר, הגיבורות של דיסני פועלות במסגרת מגבלות המשפחה והחיים החברתיים, ובכל זאת מצליחות להפוך את חייהן למופע מרהיב של המצאה ויצירתיות.
למרבה השמחה, בגרסאות החדשות לקלאסיקות של דיסני זוכות הגיבורות לתפקידים פעילים יותר. אך גם בגרסאות הישנות יותר מייצגות הנערות את כושר ההמצאה ואת מלוא כוחו של הדמיון. פרשנות זו אינה שוכחת את הניצול המסחרי הנלווה לאותם סרטים או את תרומתם לאכיפה הנמשכת של היופי הממושטר. גם אם היופי מסמל באופן מסוים ערכים אחרים, זוהי סמליות הדוחקת את הזהות הנשית לתוך תכתיבים צרים ודכאניים, המוצגים לא פעם בצורה כוזבת כהגשמה עצמית. עם זאת, הגיבורות של דיסני מייצגות גם את כוחם של היצירתיות, הדמיון וההמצאה לשנות את המציאות. הן מכירות בגבולות שבמסגרתם חייבים בני האדם לחיות, ובד בבד מפעילות את כוחן היצירתי כדי להעשיר ולהרחיב את הגבולות הללו.
הדמויות הנשיות של דיסני טוות את הלחשים המהלכים עלינו קסם. הן אינן יכולות אולי להיחלץ מכל המגבלות המוטלות עליהן, אבל הרי גם אנחנו איננו יכולים לעשות זאת. עם זאת, הן מציגות לנו את המרחבים הפתוחים שאותם נוכל לשנות בכוח הדמיון וכושר ההמצאה.
פרופ' שירה וולוסקי היא מרצה בתוכנית לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.
אהבתם את המאמר? אולי תאהבו גם את 'הארי פוטר ותורת המוסר הפמיניסטית' מאת שירה וולוסקי.