הרומן המורכב של מאיר שלו עם ארץ ישראל

סופרים ישראלים רבים נוטים למקם את גיבוריהם בעיר שבה גדלו. אין זה מפתיע שגיבורי סיפוריהם, בין אם הם מושתתים על דמויות אמתיות ובין אם לאו, משיקים לחיי הסופרים עצמם בדרך זו או אחרת. כך, למשל, רבים מסיפוריו של דויד גרוסמן, שגדל בירושלים, מתרחשים בעיר זו ומשקפים דמויות טיפוסיות בה. גם עמוס עוז כותב בספריו הן על ירושלים, שבה גדל, והן על המגורים בקיבוץ, שהרי התחנך בקיבוץ חולדה.

הסופר מאיר שלו גדל והתחנך אף הוא בירושלים וזו, כחוט השני, מופיעה שוב ושוב כמעין גיבורת משנה בספריו השונים. אולם אצל מאיר שלו יש בכל זאת משהו שונה, מעבר להתרפקות של סופר על נוף ילדותו. "מאיר שלו הוא אחד הסופרים היחידים שאהבת הארץ וידיעת הארץ ניכרות מכל פינה ביצירתו", כתבה זיוה שמיר בעיתון הארץ בהתייחסה ליונה ונער, ודייקה באבחנתה. ספריו של שלו עוסקים כולם בנופי ארץ ישראל השונים, המשולבים כחלק בלתי נפרד מהעלילה, האווירה והדמויות.

רבים מספריו של שלו מתמקדים בתחילת המאה ה-20, תקופת העלייה השנייה והשלישית, אז התגוררו אמו ומשפחתה במושב העובדים הראשון – נהלל. ספריו של שלו מלאים בהומור ושזורים בדמויות צבעוניות ואקסצנטריות. אך לצד ההומור לא קשה לאתר את הקשיים של הדמויות בהסתגלות לארץ, בעבודה הקשה, בחיים המשותפים במושב ואפילו באזכורים השונים למלחמת העצמאות, המשחקת, למשל, תפקיד מרכזי במיוחד בספרו יונה ונער.

מצפון ועד דרום — היישובים העבריים בספריו של שלו

על אף שהתחנך בירושלים נולד שלו בנהלל שבעמק יזרעאל, שם גרה משפחת אמו, שהרבה לבקר במהלך חייו. "העמק" מקבל יחס מיוחד בספריו. העמק וסביבתו, עבודת החקלאות הקשה וההסתגלות לארץ ישראל בהשוואה למגורים במזרח אירופה נצבעים כולם בצבעוניות אין קץ, בהומור, ברגישות אנושית ואף ברגישות ספרותית לשפה העברית. החיים בעמק יזרעאל לפני קום המדינה קורמים עור וגידים כבר בספרו הראשון רומן רוסי (1988), וממשיכים בכימים אחדים (1994), בפונטנלה (2002) ובספרו הסמי-אוטוביוגרפי הדבר היה ככה (2012), המספר על שני גיבורים יוצאי דופן: סבתא טוניה, הרי היא סבתו של שלו, והסוויפר שלה — שואב האבק שהפך לדמות מיתולוגית.

נהלל מהאוויר. צילום: By Zeev Stein, Wikicommons, (CC BY-SA 4.0)

ספרו החדש, גינת בר (2017), מספר על גינתו הצנועה של מאיר שלו המתגורר כיום בעמק יזרעאל. גם כאן גיבורי הספר הם לא שגרתיים, וגם אותם תוכלו למצוא בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה – הם לא אחרים מאשר צמחיית הבר של הנוף הארץ-הישראלי שאותה שלו זורע, מנביט ומצמיח ושעליה הוא מספר בחן ובהומור שבהם נודע.

בספרו שתיים דובים (2013) מתגוררים הגיבורים במושבה בכרמל. ביונה ונער (2006), אולי המוכר ביותר מבין ספריו של שלו, נמצא תיאורים של עמק יזרעאל, אך גם של תל אביב וירושלים לפני ובזמן מלחמת העצמאות. ספרו בביתו במדבר (1998) הוא ספרו היחיד העוסק דווקא בנגב, ומדגים את אהבתו של שלו גם לחבל ארץ זה.

צוהר ליישוב העברי בתחילת דרכו — העמק ואנשיו

ספריו של שלו מתמקדים יותר ביצירת אווירה ובפיתוחן של דמויות צבעוניות ופחות בפיתוח עלילה מסודרת שאחריה ניתן לעקוב באופן רציף. לא פעם, סיפור עלילתי אחד קוטע עלילה אחרת, וכדרך פלא מוצא את דרכו חזרה לעלילה שממנה החל באופן כמעט אקראי. הרצאה שהעביר שלו לפני כמה שנים על תהליך הכתיבה שלו אולי מסבירה מעט את צורת כתיבה זו. כחלק מתהליך הכתיבה שלו, מסביר שלו, הוא כותב על פתקיות סיפורים שונים של דמויותיו. על רצפת ביתו הוא מסדר את הפתקיות בסדר כזה ואחר, עד שהסיפורים שזורים זה בזה לשביעות רצונו. התוצאה היא שלל דמויות שקו אופיין ברור, וסיפורים להן רבים.

סיפוריו של שלו, אם כן, גם אם אינם שומרים על רצף כרונולוגי אחיד, מייצרים תמונה כוללת צבעונית, אך גם רגישה ומדויקת, של הזמן והמקום שעליהם נכתבו. משום שהוא מרבה לכתוב על המושבות הראשונות בארץ לפני קום המדינה, עלילות ספריו פותחות בפני קוראיו צוהר אל זמנים שבהם הלך הרוח היה אחר, הציונות ועבודת הכפיים זרמו בעורקי החלוצים, והרכילות והאינטריגות, שגם הן חלק בלתי נפרד מהחיים ביישוב קטן ומבודד, השתלבו בחיי היומיום.

"ה-עמק, בהא הידיעה"

בספרו "גינת בר", שראה אור לאחרונה, מתאר שלו את הנוף הנגלה מגינתו. תיאורו זה מדגים את רגישותו לטבע הארץ, לצומח בה, ולאזור עמק יזרעאל שם נולד ושם בחר לגור:

"הבית עמד על מדרון. ירדתי והקפתי אותו, והנה הפתעה: נוף רחב ועמוק, משתרע עד פאתי מערב… ירוק בהיר של אלון התבור, ירוק כהה של אלון מצוי, פה ושם ירוק מתנוצץ של חרוב, וירוק של אלות — זה של האלה הארץ-ישראלית דהוי מעט וזה של אלת המסטיק עז ממנו. ומעבר לכל זה, בשלמת האובך הקיצי של העמק, שרוע רכס כחלחל ומוכר מקצה לקצה של האופק — הכרמל". התייחסותו של שלו למולקולות הקטנות המרכיבות את הנוף, הצבעים, הטעמים והאווירה ניכרת בכל ספריו, וכאן ניתן גם לראות את בקיאותו בטבע הארץ-ישראלי היורד להבדלי הגוונים שבין תתי סוגי עצים וצמחייה ארץ-ישראלית.

"איזה עמק?" ממשיך שלו ושואל את קוראיו. "אינני רוצה להעליב איש, אבל כשאומרים "ה-עמק, בהא הידיעה, הכוונה לעמק שלי, לעמק יזרעאל" (גינת בר, 11).

תחושת השייכות והאהבה של שלו ניכרת בתיאורו זה, "העמק שלי", ומדגימה שתיאוריו של המקום, גם אם הם מתרכזים בדמויות מורכבות ולא תמיד מזמינים אמפתיה, עדיין נעשים מתוך אהבה ותחושת שייכות למקום.

אומרים שהיה פה יפה לפני שנולדתי?

יחד עם תחושת השייכות, כמעט בעלות, על מקום מגוריו, אין שלו נמנע בספריו מלתאר גם את מורכבות המגורים באזור, הן מבחינת החיים בתוך היישוב היהודי עצמו, והן מבחינת הדינמיקה בין אנשי היישוב היהודי לבין הזרים הסובבים אותם. כך, למשל, בספרו פונטנלה, המספר על משפחת יופה וארבע בנות המשפחה, אחת מבנות המשפחה נישאת לגרמני טמפלרי וזוכה לכינוי המפוקפק "איבר-אלס", הלקוח מהסיסמה הלאומנית הגרמנית "דויטשלנד איבר אלס" — גרמניה מעל לכול. הבת מתחתנת בסתר, ובזמן מלחמת העולם השנייה עוברת עם בעלה לאוסטרליה ובכך מוחרמת ממשפחתה לצמיתות. בספרו רומן רוסי מתאר שלו סליק של "ההגנה" שנבנה והוסתר בתקופת המנדט הבריטי והוסווה כבור שתן של רפת. סיפור זה, על אף שהוא ממוקם בכפר פיקטיבי, מושתת על הסליק האמתי שנמצא ביישוב נהלל והוסתר בדיוק באותו אופן.

שרטוט הסליק של אבידב-נהלל.

הדינמיקה בין אנשי היישוב לבין החיילים הבריטים שהזדמנו רבות למקום מתוארת בנימה מליצית גם בספרו הדבר היה ככה, בהתנגדות סבו של שלו ל"צ'ינגה" (צ'ואינג גאם) או מסטיק, בעברית, "מילה שסבא שלי שמע מן החיילים האנגלים ששירתו בסביבה בתקופת המנדט". "מדי פעם, כך סיפרו לי", מפרט שלו, "היו מופיעים כמה מהם בחצר, מבקשים לקנות גבינה שגיבנה סבתא טוניה ברוב כישרון, לאכול אבטיח שצונן בתוך שק רטוב שנתלה ברוח, בצל העץ, ובעיקר — לראות בית שיש בו ילדים, ואב ואם, כי רחוקים היו מביתם ומבני משפחותיהם. לאות תודה הוציאו מכיסיהם חפיסות מפתות של "צו'אינג-גאם" ועוררו את חמתו של סבא אהרון" (34). כך, תחת ההומור שבספריו והדמויות הצבעוניות, ניתן להבחין ביחסי הגומלין המורכבים שבין היישוב העברי לסובביו וביחסי המתיחות שהצליחו לשרור בד בבד עם ההדדיות, ההזדהות ואפילו האהבה.

גם בספרו גינת בר, שלכאורה עוסק בפרחים ובצמחים, גיבורים ססגוניים שהפוליטיקה מהם והלאה, מתייחס שלו למורכבות שבקיום היישוב העברי לצד הערבי. בפרק בשם "המוחרקה" מבאר שלו את פירוש שמה של אחת הנקודות הבולטות על רכס הכרמל ולה שני שמות: ערבי ועברי. "דווקא השם הערבי מוחרקה משמר את המסורת היהודית הקשורה לפסגה הזאת, ואילו השם העברי-ציוני קרן כרמל מעלים אותה", כותב שלו (גינת בר, 52). שלו מפרט ואומר כי פירוש המילה מוחרקה הוא "מקום שריפה" והיא מתייחסת לסיפור התנ"כי על אליהו הנביא שהצליח להוריד אש מן השמים בעוד נביאי הבעל כשלו במשימה זו, שנועדה להבעיר את העצים והקרבנות שהונחו על המזבח כזבח לאלוהים.

חלב ודבש, עבודה קשה, אינטריגות ורכילות

לא רק אל המתיחות שבין תושבי היישוב היהודי ואלו הסובבים אותם מתייחס שלו בספריו, אלא גם לקשיים ולמתיחות שלא פעם עלו בין אנשי היישוב העברי הראשון ובין עצמם. אמנם היו אלה ציונים חדורי מוטיבציה שביקשו להגיע ארצה ולהתחיל חיים חדשים, אך לא פעם הם נתקלו בקשיים, בין אם זו עבודת השדה שאליה לא הורגלו, האדמה הארץ-ישראלית הקשה, או המתיחות בין אנשי היישוב לבין עצמם שלא פעם נתנו דרור לרכילות והקשו עורף כלפי כל מי שנהג בדרך שאותה ראו כלא מקובלת. על האינטריגות שביישוב והקשיים שבמגורים במקום כה קטן מספר שלו בספרו הדבר היה ככה וכותב: "כל מי שמכיר את ההתיישבות העובדת הוותיקה וכל מי שלקה בשבט ביקורתה, יודע: במקומות יישוב קטנים העיניים בוחנות תמיד וההערות מוערות תדיר והשמועות ממריאות ונוחתות כעגורים בשדה מזרע". במקום עם היסטוריה מפוארת כשל נהלל, הוא ממשיך ואומר, "אמות המידה מחמירות יותר, ומי שסוטה מן התלם ומן הדרך, ימינה או שמאלה, מעלה או מטה, גם אם מדובר בשגיאה יחידה ששגה בילדותו — לא יישכח" (9). גם בתיאורים חברתיים אלה משתמש שלו בטבע כדי להמחיש את אמירותיו: עגורים, שדה מזרע, תלמים.

"במקומות יישוב קטנים … השמועות ממריאות ונוחתות כעגורים בשדה מזרע". נדידת העגורים בצפון הארץ.

יחסים מורכבים בין חברי הכפר לבין עצמם ניתן למצוא כמעט בכל אחד מספריו של שלו. כמו כן, רבים מסיפוריו סובבים סביב דמויות קשות עורף, שעל אף מעשיהן, שלא פעם מקוממים את הקורא, מצליחות גם לעורר מידת מה של אמפתיה וחמלה. אולי המקרה הקיצוני ביותר נמצא בספרו של שלו שתיים דובים, ספר ששמו שאוב מהסיפור התנ"כי על אלישע בספר מלכים. אירועי הספר סובבים סביב משפחת תבורי המתגוררת במושבה בכרמל, והתאבדותם של שלושה איכרים במושבה בצפון בשנת 1930. "בניגוד לרישומי הוועד ולמסקנותיו של השוטר האנגלי, ידעו אנשי המושבה שרק שניים מהמתאבדים שלחו יד בנפשם, ואילו המתאבד השלישי נרצח", מסביר המספר. הרצח המתואר הוא רצח שנעשה כמעשה נקמה על ידי סבה של גיבורת הסיפור, רותה תבורי, שנתגלה לו שאשתו התעברה מאיש אחר. נקמתו המצמררת עוד יותר מתוארת רק לקראת סוף הספר, על אף שישנם רמזים אליה לאורכו. את התינוקת של אשתו, שהרתה שלא ממנו, כולא זאב במחסן ומחכה כמה ימים למותה. "זאת בת זנונים", הוא אומר לחמותו. "היא תצעק ותבכה כאן. ואת, והבת שלך, וכל המושבה, כולכם תדעו למה ועל מה" (335). כשהיא נזעקת לעזרה, "כמה אנשים מיהרו ובאו והלכו אתה אל החצר. אבל כשראו את זאב תבורי יושב בפתח המחסן ורובהו עמו, חזרו לבתיהם… איש לא בא לעזרתה. פה ושם נראה פרצוף מעבר לווילון מוסט, פה ושם דלת נסגרת, גב נסוג" (335).

תיאור זה של מושבה שלמה שמפנה עורף לאחת מחברותיה הוא אחד התיאורים הקשים ביותר בספריו של שלו. הוא מתאר לא רק את רשעותו של איש אחד בודד, אלא את תפיסת החיים של כפר קטן ומתבודד. אולי מדהים אף יותר, שזאב תבורי, עם שם כה סמלי המתאר חיית טרף ארץ-ישראלית, הוא כלל לא ה"רשע" בסיפור. כשהוא מתואר לעת זקנה כאיש שעברו היה קשה ומלא מהמורות, אפשר אפילו כמעט לגלות כלפיו אמפתיה.

תמונה ארץ-ישראלית מורכבת

ספריו השונים של מאיר שלו מציגים את היישוב העברי הראשון במערומיו, לטוב ולרע. מצד אחד עומדת האידאולוגיה החלוצית הנחושה – חלוצים שמימשו את חלומותיהם כנגד כל הסיכויים בארץ שלא תמיד היטיבה איתם. מנגד עומדים הניכור בין חברי הכפר עצמו, הרכילות, חוסר האמפתיה וההכלה או ההבנה של אלו שסרו מן הדרכים המקובלות. כך גם המקרה של הצגת קשרי הגומלין בין אנשי היישוב היהודי לערביי האזור ולאנגלים בתקופת המנדט ואפילו לגרמנים הטמפלרים. ספריו של שלו מציגים יחסי הדדיות וקשרי גומלין, המתובלים ומלווים כל העת ברגשות מעורבים ובחשש מהאחר והשונה, אך עם אמפתיה מתמידה גם לדמויות לא פשוטות.

רוצים להתחבר לעמק?

על אף רגש השייכות האישית שחש מאיר שלו לעמק, מדובר, כמובן, בעמק עתיק יומין ששייך לכולנו וכיכב בלא מעט אפיזודות תנ"כיות כמו סיפורם של דבורה הנביאה ושר הצבא סיסרא.

גם מבחינה ארכאולוגית מדובר בעמק בעל היסטוריה נרחבת ומעניינת. שרידים ארכאולוגיים מהמאה השביעית לפני הספירה מעידים על כך שעוד הרבה לפני שהגיעו החלוצים של תחילת המאה ה-20 אל העמק, ייבשו את ביצותיו ועיבדו את אדמתו, היו בעמק חיים.

אם חפצה נפשכם בתצפית יפה במיוחד על "העמק", תוכלו לטפס על המקטע של שביל ישראל שכובש את פסגת הר תבור ושם יחכה לכם נוף מרהיב של האדמה החקלאית וגווני הירוק השונים של העמק. אולי גם אתם תתאהבו.

אם אתם כבר ממילא בשביל ישראל – אל תשכחו לקחת אתכם ספר באחת מנקודות ספריית השביל שלנו.