המדע והדת נמצאים במלחמה תמידית, שעתים היא גלויה ועתים סמויה, אבל מדובר, בסופו של דבר, ב"משחק סכום אפס": כל ניצחון של האחד פירושו תבוסתה של השנייה; כל הישג של זו בא תמיד על חשבונו של זה.
אם נשאל את ה"אדם ברחוב" על הקשר שבין המדע והדת, קרוב לוודאי שתתקבל תשובה מעין זו: הדת והמדע נמצאים בקונפליקט מתמשך, שהחל לפחות עם לידת המדע המודרני במאה ה-16. מאז ועד היום שוטם המדע את הדת, והדתות, מצדן, שוטמות אף הן את המדע.
אם התשובה הזאת עולה בקנה אחד עם דעתכם, מוטב שתחשבו שוב. השקפה זו, המכונה לעתים "תזת הקונפליקט" (או "תזת הלוחמה" – warfare thesis) אינה מתיישבת כלל עם ההיסטוריה הממשית של יחסי הדת והמדע כפי שהיא ידועה לנו כיום. היסטוריונים רבים העוסקים בתחום זה, והחוקרים את יחסי הגומלין של המדע והדת, הגיעו כולם למסקנה שתזת הקונפליקט היא, ביסודו של דבר, מיתוס גמור, המבוסס על דעות קדומות פשטניות. כך, למשל, הרעיון (המקובל על רבים מהמשכילים בימינו), שהמדע צמח כתוצאה ממאבק מתמיד עם הדת, ושהדת ניסתה תמיד להגביל את צמיחתו של המדע ולהצר את צעדיו, הוא רעיון שאינו מתיישב כלל עם העובדות ההיסטוריות. היו אמנם מקרים לא מעטים שבהם ניצבו אנשי דת אל מול אנשי המדע, וקונפליקטים בין השקפות מדעיות (מסוימות – אך בפירוש לא כולן) ובין השקפות דתיות (מסוימות – אך בפירוש לא כולן) התקיימו אמנם מפעם לפעם – ועודם מתקיימים לפעמים גם בימינו; אבל במקרים רבים אחרים (ונראה שמדובר ברוב המוחלט) ניתן להבחין ביחסים ידידותיים בין המדע והדת, יחסים שאף הגיעו לא פעם לכדי שיתופי פעולה פוריים והשפעות הדדיות משמעותיות ורבות חשיבות.
עגול או לא עגול? זאת השאלה.
מי אפוא אשם בהפצת המיתוס השקרי על האיבה השוררת לכאורה בין הדת (כל דת) ובין המדע (כל מדע)? למרבה הפליאה, יש תשובה ברורה למדי לשאלה זאת. בראש ובראשונה, מדובר על שני מחברי ספרים, ג'ון ויליאם דרייפר (Draper), ואנדרו דיקסון וייט (White), שכל אחד מהם טען (בדרכו) כי למן צמיחתו של המדע המודרני ביקשה הדת להגביל את ההתקדמות המדעית, ושכל התקדמות מדעית במהלך ההיסטוריה לא התאפשרה אלא כהתגברות על מתקפותיה של הדת. דרייפר היה איש מדע ידוע מאוד בדורו, שתרם לתחומי מחקר רבים. הוא עסק רבות בצילום מדעי, והיה בין הראשונים שפרסמו תצלומי דגרוטיפ של גופים שמימיים. הוא היה נשיאה הראשון של אגודת הכימיה האמריקנית, ואחד ממייסדי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק, שם שימש מרצה. הוא היה גם היסטוריון פורה, ופרסם את ספרו "תולדות העימות שבין הדת והמדע" (History of the Conflict Between Religion and Science) בשנת 1874; הספר, שזכה להצלחה אדירה ותורגם ללשונות רבות, תוקף בעיקר את הנצרות הקתולית, ומאשים אותה, פחות או יותר, בכל הפשעים הגרועים ביותר כנגד האנושות ובייחוד כנגד הקדמה המדעית. המדע, מן העבר השני, יוצא זך כשלג, והמדענים הגדולים מוצגים בו כמעט כבני-אלים, שוחרי טוב ונטולי מגרעות. באשר למדע – הוא מעולם לא ביקש ליצור ברית כלשהי עם הכוח הפוליטי. הוא מעולם לא שפך את שנאתו על איש ולא ניסה להביא לחורבן החברה. המדע מעולם לא עינה איש, לא בעינויי הנפש ולא בעינויי הגוף, וודאי שלא קטל איש כדי לקדם או לבצר את רעיונותיו. המדע מציע לנו את עצמו בלא שדבק בו שום כתם של אכזריות או של פשע. אבל הוותיקן – אין לנו אלא להיזכר באינקוויזיציה – הידיים המושטות כיום בברכה אל עבר "הרחומים ביותר" הן ידיים שצבען אדום. הן גואלו בדם!
וייט, שהיה דיפלומט, היסטוריון ואיש חינוך אמריקני מוביל (ממייסדי אוניברסיטת קורנל היוקרתית ונשיאה), פרסם את שני כרכי "תולדות הלוחמה שבין הדת והתאולוגיה בעולם הנוצרי" (A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom) בשנת 1896. בספר, שהתבסס על מחקרים והרצאות רבות שנשא וייט בנושא זה, נטען, בין היתר, כי "ייסודה של הנצרות, הגם שהוא מציין את תחילת התפתחותה של דת חדשה, עצר את התפתחותם של מדעי הטבע במשך יותר מאלף וחמש מאות שנים". ביקורתו של וייט לא הופנתה כנגד הדת בכללותה, ואף לא כלפי הנצרות, אלא כנגד התאולוגיה הנוצרית הדוגמטית.
המשותף לשני הספרים הוא ההטיות האידאולוגיות החמורות המצויות בהם, שהתבטאו, בין היתר, בעבודות מחקר מרושלות ולעתים אף זדוניות. שני הספרים מלאים בציטוטים שגויים, תרגומים קלוקלים, ובהוצאת דברים מהקשרם. שום היסטוריון רציני לא היה סומך ידו על "מחקרים" אלו (שבעצם אינם ראויים לכינוי זה כלל), אבל הציבור הרחב בלע אותם בשקיקה, ושניהם היו לרבי-מכר בתקופתם, גם בקרב משכילים רבים. ספרו של דרייפר הצליח יותר מבחינה מסחרית, אבל ספרו של וייט זכה להצלחה אקדמית רבה יותר, ועד עצם היום הזה ניתן עוד למצוא פה ושם התייחסויות אוהדות לספרו בחיבורים אקדמיים. העולם האקדמי היה אף הוא שבוי בתזת הקונפליקט (המכונה לעתים "תזת דרייפר-וייט"), ורק בשליש האחרון של המאה העשרים החלו היסטוריונים לבקר את התזה ולחשוף את כשליה.
'השראתו של כריסטופר קולומבוס', חוזה מריה ולסקו, 1856.
מיתוסים שונים על אודות יריבותם ההיסטורית והמהותית של הדת והמדע שורדים גם בימינו בהקשרים שונים ומגוונים. כך, למשל, ידוע ברבים כי בימי הביניים סברו הכול כי הארץ היא שטוחה, וכי אמונה זו הייתה תוצאה ישירה של האמונה הדתית (המונותאיסטית) בכלל ושל האמונה הנוצרית בפרט. לאמתו של דבר אין להשקפה זו על מה לסמוך, הואיל ובימי הביניים ידע כל אדם משכיל שהארץ אכן עגולה היא. עובדה זו זכתה לראיות מספקות עוד בימי היוונים הקדמונים (הן אפלטון והן אריסטו, בין היתר, היו משוכנעים כי הארץ היא עגולה, מסיבות שחלקן אמפיריות וחלקן מטפיזיות). הממסד הדתי הנוצרי לא ניסה כלל לערער על ידיעה זו – ואף לא הייתה לו סיבה לכפור בה. אינספור איורים ומפות בספרים מהתקופה מעידים על האמונה הרווחת בדבר כדוריותה של הארץ.
אחד האשמים העיקריים בהפצתו של המיתוס – כי בימי הביניים נחשבה הארץ לשטוחה – היה הסופר האמריקני הנודע וושינגטון ארווינג (Irving), מחברם של סיפורים קלסיים כגון "ריפ ואן וינקל" (על אמריקני בן-דמותו של חוני המעגל, הנרדם וישן במשך שנים רבות) ו"האגדה על סליפי הולו" (שהייתה מקור ההשראה לסרט מצליח בכיכובו של ג'וני דפ). בשנת 1828 ראה אור ספרו של ארווינג, "תולדות חייו ומסעותיו של כריסטופר קולומבוס" (שלא היה חיבור מחקרי אלא פרוזה בדיונית), שם נטען כי קולומבוס נאלץ להיאבק בכמה אנשי דת שטענו כי הארץ היא שטוחה – ושמשום כך, מסעו של קולומבוס מזרחה, שנועד למצוא נתיב תחבורה מקוצר להודו, אינו אפשרי. האמת היא שקולומבוס טעה בנוגע לגודלה של הארץ – ולא לצורתה – משום שסבר כי היא קטנה הרבה יותר מכפי שהיא באמת; אבל הוא והאנשים שסבבו אותו היו משוכנעים כולם בכדוריותה של הארץ.
מפת העולם של קוסמס
ארווינג בדה את הסיפור על קולומבוס מלבו, אבל היה לו בסיס היסטורי כלשהו: ככל הנראה הסתמך ארווינג על מפה של העולם שמוצאה במאה השישית לספירה, ושבה אכן מתוארת הארץ כשטוחה. המפה צוירה על ידי נזיר נוצרי מאלכסנדריה, שהיה סוחר בעברו, ושכינויו קוסמס אינדיקופלאוסטס (Cosmas Indicopleustes; מילולית: "מר יקום המפליג להודו"). קוסמס אכן סבר, בהסתמך על פרשנותו לכתבי הקודש, כי הארץ היא שטוחה, ולעג ליוונים הקדמונים על שטעו לחשוב כי היא כדורית. הוא כתב את ספרו החשוב "טופוגרפיה נוצרית" (בשנת 540 לספירה בערך) ככתב-פולמוס כנגד היוונים, ובספר זה הופיעה המפה המדוברת, המתארת את הארץ כמלבן שבמרכזו העולם המיושב ובצד מזרח שלו מצוי גן העדן.
כאמור, אילו היה ארווינג מעיין במפות אחרות מהתקופה הנידונה, ודאי שלא היה מגיע למסקנה המופרכת כל כך, שבימי הביניים האמינו האנשים כי הארץ היא שטוחה (ראו למשל את המפה הזאת מתוך ספר התפילה מאמצע המאה ה-13). אלא שהאמת ההיסטורית לא עניינה אותו (במקרה זה לפחות), והוא העדיף לעוות את המציאות כדי שתתאים להשקפתו – שעלייתה של הדת בימי הביניים הביאה לעצירת התקדמותו של הידע המדעי. לרוע המזל, ארווינג הצליח להפיץ את המיתוס הזה, וילדים אמריקנים רבים למדו (וסביר שחלקם עדיין לומדים) בבתי הספר כי אנשי ימי הביניים סברו שהארץ שטוחה.
אם תזת הקונפליקט היא מיתוס, היכן מצויה אפוא האמת? מהו אפוא טיב היחסים האמתי בין הדת והמדע? ובכן, כמו בכל מערכת יחסים הנמשכת זמן רב, מדובר על מצב שניתן לתארו בשתי המילים: "זה מורכב". מערכת היחסים בין הדת והמדע מאופיינת בעליות ומורדות, בתקופות של עימות ובתקופות ארוכות לא פחות של שלווה ושל שקט. במקרים רבים הולידו היחסים הללו צאצאים מוצלחים, שהביאו גאווה להוריהם, אך לעתים – כפי שקורה בכל מערכת יחסים מורכבת – היו גם ריבים ומחלוקות וחשדנות הדדית.
בחלק ב': על הדת והמדע במהפכה המדעית.
ד"ר יקי מנשנפרוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.
הערות:
[1] ראוי להדגיש את מה שנשמט מן התרגום – שדרייפר מדבר על המדע בלשון נקבה (she), כמעט כשם שנוצרי קתולי אדוק היה מדבר על מריה הבתולה הקדושה.
רבים סבורים כי המדע והדת נמצאים במלחמה תמידית, שעתים היא גלויה ועתים סמויה, אבל מדובר, בסופו של דבר, ב"משחק סכום אפס". אולי תופתעו לגלות כי דעה זו שגויה לחלוטין. ד"ר יקי מנשנפרוינד בוחן את התמורות וההשלכות של התנגשות הדת והמדע במהלך ההיסטוריה על תפישות האנושות והתנהלות החברה המודרנית
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
