"בראש ובראשונה יהודי". המהפך האמיתי של מנחם בגין

אפילו ב-1972, כשכבר היה חבר כנסת למעלה מעשרים שנה, עדיין נחשב בגין לטרוריסט בעיני רבים מבני הקהילה היהודית בבריטניה. זמן קצר לפני ביקור מתוכנן של שלושה ימים בלונדון, ובעקבות שורה של איומים והפחדות והודעות על הטמנת פצצות – כמה מהם כנראה ביוזמת תומכי "העבודה" – נבהלו כל המארגנים ובעלי האולמות שהתכוונו לארח את בגין וביטלו את ההזמנות. פעילי "חרות" שארגנו את הביקור נותרו בלי מקום לקיים בו ארוחת ערב רשמית. לבסוף ניאותה פלונית מרת ליסֶר, ניצולת שואה, לקיים את האירוע במסעדה שבבעלותה, וחבורת המוזמנים הצטופפה בחלל הצר של המסעדה כדי לקבל את פניו של בגין.

ואולם, מחוץ לאולם המאולתר חברו תומכי מפ"ם אל כמה קבוצות אחרות, ובהן קבוצת פשיסטים, להפגנה שבה נישאו שלטים כגון "בגין אויב הציונות" ו"טרוריסט, לך הביתה". שליח הסוכנות היהודית בבריטניה היה מראשי המוחים.

בגין כדרכו, בהכרת הטובה והזיכרון הטוב שאפיינו אותו, לא שכח את המחווה של מרת ליסר. כשבא לבריטניה שוב ב-1977, בתור ראש ממשלת ישראל, לביקור שנערך ברוב פאר והדר, דאג להזמינה להשתתף בחגיגות.

בניגוד לאמריקה הצפונית ובריטניה התקבל בגין באהבה בדרום אפריקה. יהודי דרום אפריקה טיפחו קשרים יוצאי דופן עם ישראל, ורבים מהם נעשו ציונים מושבעים אחרי ביקורו של ז'בוטינסקי ביוהנסבורג ובקייפטאון ב-1930. ז'בוטינסקי שהה חודשיים בדרום אפריקה והטיף לרוויזיוניזם בהצלחה רבה. כשהחל גם בגין לבוא לדרום אפריקה כדי לגייס כסף למען "חרות", כבר נהנה שם ממעמד איתן בתור יורשו של ז'בוטינסקי. הבּוּרים של דרום אפריקה נטרו טינה לבריטניה מסיבותיהם ההיסטוריות שלהם, ומאבקו האמיץ של בגין נגד הבריטים תרם בוודאי לכבוד שרחשו לו.

בפעם הראשונה ביקר בגין בדרום אפריקה ב-1953, בשיא האפרטהייד. חבר בית"ר המקומי, שמונה להיות שומר ראשו של בגין בעת שהייתו שם, סיפר לימים בגאווה שארבעת אלפים בני האדם שבאו לקדם את פניו היו הקהל הגדול ביותר בכל תולדות שדה התעופה. ברגע שיצא בגין מן המטוס החל הקהל לשיר את "התקווה". בגין, כדרכו, המעיט בחשיבותם של גילויי האהדה ההמוניים האלה; הם באו רק לראות אם באמת יש לי קרניים, התבדח בנאומיו.

התערובת המיוחדת לבגין של המסורת הדתית, אורח החיים החילוני והציונות הגאה מצאה חן בעיני יהודי דרום אפריקה, שאמנם לא הקפידו ביותר על קיום מצוות אבל רחשו כבוד למסורות שהנחילו להם אבותיהם יוצאי מזרח אירופה. בתור אזרחיה של מדינה שכמו ישראל עדיין חיפשה את זהותה, הרגישו יהודי דרום אפריקה קרבה טבעית לישראל, שלא כמו בני עמם בצפון אמריקה. הארי הוּרביץ, ממנהיגי קהילת דרום אפריקה, היה לימים אחד מחבריו הקרובים ביותר של בגין ובעל בריתו הפוליטי, ובסופו של דבר כתב את הביוגרפיה הראשונה שלו. עד היום, יוצאי דרום אפריקה בישראל, בארצות הברית ובאוסטרליה רוחשים לבגין הערכה, ויחסם אליו שונה מאוד כמעט מכל קהילה יהודית אחרת.

ב-1976 וב-1977 אמר הרט הסטן אומר לחבריו ששעתו של בגין קרֵבה והולכת, והוא עומד לנצח בבחירות הבאות. אבל בגין עצמו לא היה בטוח בכך כלל, וישראלים רבים, ובכלל זה חברים נאמנים במפלגת "הליכוד", הטילו ספק באפשרות הזאת. מקצתם, בייחוד אנשי האגף השמאלי של המפלגה שהצטרפו אליה מ"המפלגה הליברלית" עם הקמתה ב-1973, היו מאוכזבים מביצועיו של בגין וטענו ש"עם כל הכבוד לבגין, עליו לפנות את מקומו בתור ראש האופוזיציה אחרי שכשל שמונה פעמים בניסיון להוליך את האופוזיציה אל הניצחון." הקולות שטענו שהקריירה הפוליטית שלו צריכה להסתיים החלו נשמעים יותר ויותר.

אבל כל המפקפקים שגו שגיאה גדולה בהערכת האיש שהבריטים, הסובייטים ובן-גוריון חשבו שהם יכולים לשבור. והם טעו בהערכת סלידתו של ציבור הבוחרים ממפלגת העבודה וחיבתו הגוברת למי שנתפס בעיניהם כאיש עקרונות, במדינה שפוליטיקאים בעלי עקרונות נעשו נדירים בה יותר ויותר.

במאי 1977 שוב הלכו הישראלים לקלפי. זכר מלחמת יום כיפור עדיין ריחף בחלל האוויר – מפלגת העבודה מוכפשת שוב ושוב, אבל מנחם בגין, שהיה כאן עוד לפני קום המדינה, עודנו מתמודד בבחירות, והוא דוגל באותם עקרונות שהחזיק בהם מאז בא לארץ ישראל. אלה היו הבחירות הראשונות בישראל שבהן נערך סקר מדגם, וכשהחלו התוצאות להיוודע ברבים הוכו הישראלים בהלם. ההתרגשות הייתה גדולה כל כך עד שאפילו עיניו של השדרן חיים יבין, מגיש החדשות הנודע של הטלוויזיה הישראלית, התלחלחו. ב-17 במאי 1977, אחרי שמונה ניסיונות כושלים, ולאחר שמחמת התקף לב שלקה בו באפריל לא השתתף כמעט במערכת הבחירות, זכו מנחם בגין ומפלגתו במספר הגדול ביותר של מושבים בכנסת. "הליכוד" קיבלה ארבעים ושלושה מושבים, לעומת שלושים ושניים בלבד למערך (ירידה בשליש לעומת הבחירות הקודמות). ההיסטוריונית אניטה שפירא סבורה שבגין "הוא כנראה המנהיג היחיד בהיסטוריה של העולם הדמוקרטי שהפסיד בשמונה מערכות בחירות רצופות וניצח בתשיעית".

עשרים ותשע שנים עברו על בגין עד שהגיע לארץ ישראל, ועוד עשרים ותשע שנים עברו עליו באופוזיציה הפוליטית. עכשיו היה ראש הממשלה של המדינה שסייע בהקמתה.

המונים מריעים מילאו את הרחובות. בני עדות המזרח, שעד אז לא היו להם סיבות רבות לחגוג אחרי שמנהיגי תנועת העבודה החליפו זה את זה בשלטון, כמעט יצאו מדעתם מרוב שמחה על שפתאום נודעת להם חשיבות. הניצחון כונה "מהפך" בפי יבין, מילה שמזכירה "מהפכה", ורק מעטים החטיאו את המשמעות: זה המרד השני של בגין. בתחילה הפיל את שלטון הבריטים, ועכשיו הצליח לגדוע את אחיזתה האינסופית כמעט של תנועת העבודה בממשל. ישראלים רבים, בייחוד המצביעים מעדות המזרח, יצאו לרחובות בקריאות "בגין! בגין!" לא שעתו של בגין בלבד הגיעה, אלא גם שעתם שלהם.

בגין לא הצטרף לחוגגים ברחובות. תחת זאת חבש כיפה ובירך "שהחיינו". ישראלים לא ראו מעולם פוליטיקאי בכיר עושה כך. בן-גוריון לא חבש כיפה אפילו בטקס הכרזת המדינה ב-1948.

מנהיגים בעולם שמחוץ לישראל היו המומים. בבריטניה עדיין היה בגין לא-פופולרי מאוד. (אפילו מרגרט תאצ'ר, שבדרך כלל נקטה יחס חיובי כלפי מדינת ישראל, תיארה לימים את בגין בתור "האיש הקשה ביותר" שהיה עליה לעבוד איתו.) גם באמצעי התקשורת של ארצות הברית זכה בגין לקבלת פנים צוננת. ב-30 במאי סיקר טיים את הבחירות בישראל וכתב, "שמו הפרטי פירושו 'מנחם', אבל מנחם בייגין (מתחרז עם 'פייגין'), רחוק מאוד מכך לאויביו המרובים." בתגובה על הרמז לקריקטורה האנטישמית של דיקנס באוליבר טוויסט השיב ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, "TIME equals slime" ("זמן הוא רפש", משחק מילים עם שם העיתון).

ב'טיים' זכרו לבגין את אלטלנה. האנייה טובעת מול חופי תל אביב, יוני 1948. צילום: הנס פין, לע"מ

המאמר בטיים, שכותרתו "טוב לב… ישר… מסוכן", הציג את בגין בתור דמגוג ומורד אלים, הזכיר את אחריותו לטבח דיר יאסין ולקורבנות החבלה במלון המלך דוד, את תליית הסמלים הבריטים, את פרשת "אלטלנה" ואת השעייתו מן הכנסת לשלושה חודשים בימי הפולמוס על השילומים. המאמר הסתיים בנעימה השלילית שבה החל: "'חייו הפרטיים של בגין נקיים בלי דופי,' אומר דיפלומט מערבי. 'כל מה שאומרים עליו נכון. הוא טוב לב, ישר וחביב למדי. אבל אין זה אומר שהוא לא מסוכן.'"

אבל מיד אחרי הבחירות לא הוטרד בגין כלל מן התגובות בעולם. היו לו דברים לומר בבית פנימה. כששאל אותו כתב אחד, זמן קצר אחרי שנודעו תוצאות הבחירות, אם יש משהו מסוים שהוא רוצה לומר, השיב בגין שהוא מבקש להודות לעליזה אשתו, וציטט מן הזיכרון פסוק מירמיהו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב, ב); אבל הוא שינה את הסיפא של הפסוק ואמר, "לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים." אלה היו דברי אהבה – אהבתו לעליזה, אהבתה לו ובעצם אהבתו לעם שזה עתה בחר בו; וחייו עד כה היו חיים רצופי סכנות: הוא נמלט מן הנאצים בעור שיניו, שרד בכלא הסובייטי, חמק ממאסר בידי הבריטים וניצל ממוות מידי תותחניו של בן-גוריון ביום שבו עלתה "אלטלנה" על שרטון בחוף תל אביב.

בגין לא ביטל את זמנו ועד מהרה הודיע לבוחריו מי הוא. כשהציג את ממשלתו ואת קווי מדיניותה לפני הכנסת אמר, "לעם היהודי זכות היסטורית נצחית על ארץ ישראל. זוהי נחלת אבותינו, והזכות הזאת אינה ניתנת לערעור." זמן לא רב לאחר מכן נאם בגין בכנסת את נאומו הראשון בתור ראש ממשלה, לפני בית מלא מפה לפה, יותר משהיה אי פעם. הוא הזכיר לשומעיו מהם הדברים שעיצבו אותו תמיד ומהם הערכים שבשמם נבחר. הוא דיבר על הזיקה הנמשכת והולכת בין העם היהודי לארצו: "ארץ ישראל, ארץ חמדת אבות, ארצנו היחידה… דבקנו בה בכל הדורות… התפללנו עליה, התגעגענו אליה, אהבנוה בכל לבנו ובכל נפשנו. לא שכחנוה אפילו יום אחד בלכתנו בגולה, ואת שמה נשאו אבותינו הקדושים על שפתותיהם בהיסחבם על ידי אויב משמיד אכזר לכל המיתות המשונות."

ישראל בחרה ראש ממשלה שכדוגמתו לא ידעה עד אז. הוא היה ישראלי, אכן, אבל בראש ובראשונה היה יהודי. שעות מעטות אחרי בחירתו, בתוך קהל חוגג, כשתחב עיתונאי אחר מיקרופון תחת אפו ושאל אותו איזה מין ראש ממשלה יהיה, הרהר בגין רגע בשאלה המשונה והשיב בפשטות, "ראש ממשלה בסגנון יהודי טוב."

ד"ר דניאל גורדיס הוא ראש החוג ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם

המאמר לקוח מתוך ספרו של ד"ר גורדיס: "מנחם בגין – המאבק על נשמתה של ישראל" שראה אור ביוני 2015 בהוצאת כתר. ניתן לרכוש את הספר באתר ההוצאה.

תמונת הנושא: ראש הממשלה מנחם בגין נושא דברים בכינוס שנערך באריאל, ביום העצמאות 1981. צילום: סער יעקב, לע"מ