קפקא והקיום הישראלי

בשבוע שעבר (03 ביולי) חל יום הולדתו ה-130 של הסופר היהודי פרנץ קפקא, מהיוצרים החשובים ביותר של המאה העשרים והתקופה המודרנית, שבין יצירותיו הנודעות המשפט, הטירה והגלגול. קפקא הוא כיום אחד הסופרים הנחקרים והמתורגמים ביותר בעולם. אולם, לצד העניין הבינלאומי בקפקא, דומה שלמדינת ישראל ישנה זיקה מיוחדת אל האיש וכתביו, שאינה רק פרי הנאה אסתטית.

8 ביולי 2013  |  מאת: יפתח אופק, המרכז האקדמי שלם

"לפני החוק עומד שומר-סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס אל החוק" (פרנץ קפקא, מתוך "אל מול שער החוק", תר': אילנה המרמן, עם עובד)

בשבוע שעבר (03 ביולי) חל יום הולדתו ה-130 של הסופר היהודי פרנץ קפקא, מהיוצרים החשובים ביותר של המאה העשרים והתקופה המודרנית, שבין יצירותיו הנודעות המשפט, הטירה והגלגול.

קפקא הוא כיום אחד הסופרים הנחקרים והמתורגמים ביותר בעולם. אולם, לצד העניין הבינלאומי בקפקא, דומה שלמדינת ישראל ישנה זיקה מיוחדת אל האיש וכתביו, שאינה רק פרי הנאה אסתטית. זיקה זו קיבלה ביטוי מסוים במשפט שהתנהל בשנה שעברה, בין הספריה הלאומית בירושלים ובין הארכיון הגרמני על הזכות לשמר חלקים נרחבים מעיזבונו של קפקא. הספריה הלאומית זכתה במשפט, ומשמעות הדבר שמעתה, מורשתו של קפקא תהיה במידה רבה גם מזוהה פיזית עם מדינת ישראל.

אך האמת היא שהזיקה בין העם העברי בציון לענק ספרותי זה אינה פיזית בלבד. למעשה, זוהי זיקה נ פ ש י ת עמוקה; זיקה שמקורה בחוויה היהודית המיוחדת הבאה לידי ביטוי בכתבי קפקא, שבמידה רבה אנו, כאזרחי מדינת ישראל וכיהודים מודרניים, עדין שותפים לה, או לכל הפחות עדיין חיים בצלה. שכן החוויה היהודית המתוארת אצל קפקא מאופיינת בתחושת ניכור ותלישות, אשר הייתה לה, כפי שאסביר בהמשך, חשיבות מכרעת גם בהתפתחות הספרות וההגות הציונית.

אמנם, יש משהו אוניברסאלי בתלישות ובניכור שקפקא מביע בכתביו. לא בכדי נאמר עליו שהוא שייך לאותו זרם של סופרים מודרניסטים כמו ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט, שבכתיבתם הצליחו להביע את תחושת השבר העמוק שעבר על העולם המערבי בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים; שבר שפרץ מתוך התמוטטותו הסופית של המשטר הישן באירופה כאשר את מקומם של מלכים, קיסרים וכמרים, תפסו לאומים, מעמדות ומדינות בעלות מערכות בירוקרטיות ענפות.

ועם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שרגשות הניכור והתלישות שבכתבי הקפקא מקורן, קודם כל, בהוויה יהודית. ואין הכוונה להוויה יהודית כללית, אלא להוויה יהודית ספציפית, כזו אשר נולדה בזמן מסוים (ולמעשה במקום מסוים). מקור תחושת הניכור בכתביו של קפקא הוא ההוויה היהודית המערבית, בתקופה שלאחר "מות האל" והתמוטטות דרך החיים היהודית המסורתית. ניתן לקרוא לתהליך זה חילון, אך יש להדגיש שמשמעותו של תהליך זה לא באה לידי ביטוי רק באובדן האמונה הדתית. תהליך זה בא לידי ביטוי בעיקר באבדן  ד ר ך  ה ח י י ם המסורתית. בהקשר היהודי, אבן הפינה של הקיום המסורתי היה החוק היהודי  – החוק ההלכתי שהגדיר עבור היהודי כיצד עליו לחיות את חייו כמעט בכל תחום, מתפילות הבוקר ומנהגי הכשרות ועד ליחסי אישות ודיני משפחה. בתקופה בה כתב קפקא (ואף לפני), עבור חלקים נרחבים מהעם היהודי, פסק החוק היהודי מלהיות מסוגל לתת לפרט היהודי, לאינדיבידואל, משמעות לקיום. ניתן לומר אם כך, שעם אבדן מרכזיותו של החוק לחיים היהודיים נותר היהודי המודרני בלא הכוונה.

תהליך אבדן כוחו ומשמעותו של החוק היהודי התרחש כמובן במקביל לתהליך "היציאה מן הגטאות", בו החלו יהודים להתבולל ולהיטמע בתרבות המערבית הכללית. תהליך זה היה חזק במיוחד בריכוזי הערים דוברות הגרמנית, כמו וינה וברלין, ואף בעירו של קפקא – פראג. ואולם, כפי שגילו יהודים מתבוללים רבים – ביניהם, למשל, ראשי הציונות המדינית בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו – ההיטמעות בחברה הכללית איננה כה פשוטה כפי שחשבו לכתחילה. למעשה, התוצאה הייתה שיהודים מתבוללים אלו חוו תחושת ניכור ותלישות בעצמם, תחושת ניכור כ פ ו ל ה : מחד, הם כבר לא יכלו לחזור אל אורח החיים המסורתי. מאידך, בחברה הכללית המודרנית הם, כאמור, לא הצליחו להיטמע.

כמו הוגי הציונות המוזכרים, גם קפקא היה תוצר "בשל" של תהליך זה. אך בעוד הוגים כמו הרצל ונורדאו ביקשו ליצור חברה חדשה, בה יוכלו לחיות כיהודים בלא תחושת הזרות שחוו בחברה האירופית, נראה שקפקא בחר להתעמק בתחושת האובדן; בהבטחה שלא מומשה עם נטישת המסורת למען כרטיס כניסה מדומיין למה שנקרא "החברה הפתוחה". לכן, כשכתב קפקא על בן כפר "המבקש את החוק", הוא התכוון למעשה ליהודי התועה המחפש שוב את הדרך לקיום הברור והמוכוון שנתן הקיום הקדם-מודרני1. כזה גם היה יוסף ק' התועה במערכת הבירוקרטית המסואבת של המשפט, וכזה היה גם גרגור סמסא, גיבור הגלגול, אשר התעורר בוקר אחד ומצא שכל הווייתו השתנתה, והוא הפך לחרק ענקי.

הציונות הייתה אמורה להפיג תחושת ניכור זו. הציונות הייתה אמורה "לנטרל" את הרגשת התלישות והזרות של היהודי המודרני ("עם ככל העמים" וכו'), ולבטל את המתח הקיים בין ה"יהודי" לבין "האדם", בכך שתאחד בין השניים בדמות הישראלי. כך שאם מסתכלים על הדברים מנקודת המבט הזאת, דומה שיש משהו קצת משונה בהמשך קיום הזיקה העמוקה לקפקא, שכן העובדה שאנחנו עדיין מסוגלים להתחבר לקפקא בצורה כל כך עמוקה, מעידה אולי על כך שהחיבור בין שני המושגים לא לחלוטין הצליח. כנראה שהקיום הישראלי בכל זאת לא הצליח להחליף את תחושת הניכור שמרגיש היהודי המודרני, בפרט לאור ההשפעה העצומה של הליברליזם המערבי על התרבות הישראלית.

אך יחד עם זאת, ייתכן ויש גם יתרון בדבר. שכן המשך קיומו של "ניכור יהודי" זה הוא שמאפשר לנו להמשיך להיות מסוגלים להבין את כתביו של קפקא בצורה כזו, שמישהו שאינו חשוף להוויה זו אולי לא יוכל להרגיש לעולם. בנוסף, אל לנו לשכוח שגם אם מדינת ישראל לא הצליחה לענות על שאיפתם של הוגי הציונות להיעלמות התלישות היהודית היא מהווה מקום בו החיפוש אחר זהות יהודית יכול להיעשות בצורה קלה ונגישה יותר מכל מקום אחר בעולם. ולבסוף, אל לנו לשכוח שעצם קיומה של התרבות הישראלית, בה מתרגמים את קפקא לעברית בלא הרף, מסייעת אולי לקפקא עצמו להתחבר אל שורשי הזהות היהודית בצורה שלא היה יכול לעשות בימי חייו.


[1] חיפוש זה גם בא לידי ביטוי במשיכה שחש קפקא בתקופה מסוימת בחייו לתיאטרון היידיש, המסמל סוג של ערגה לתרבות היהודית של מזרח אירופה; כמו מרטין בובר, שבשלב מסוים "גילה" את סיפורי החסידים ונמשך לויטאליות העצומה של הקיום היהודי המסורתי, גם קפקא מצא עניין רב בהווי היהודי המזרחי, מעין קיום אלטרנטיבי ליהדות המערבית אליה השתייך, ששמר על גרעין מסתורי וחי של אמונה שעבורו, יהודי מערבי מודרני, היה בלתי-מושג.
בסיפור שתורגם ופורסם בעיתון "הארץ" לפני כמה שנים, כתב קפקא על חיה, "גודלה כגודל נמייה", השוכנת בבית הכנסת. אולי חיה זו, המתגוררת בין הקירות, מסמלת את סוד הקיום היהודי, שבזמן המודרני נותר סמוי מן העין ואולי עוד ניתן, מדי פעם, להבחין בו בין כותלי בית הכנסת.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.