ממה אנחנו מפחדים כשאנחנו מפחדים מדאעש
דאעש הוא לא רק עריפת ראשים ושריפת אנשים חיים – זוהי אידאולוגיה המותחת קו ודורשת מכל אחד להחליט באיזה צד הוא נמצא: גן עדן או גיהנום. האם אנחנו מוכנים לענות על השאלה שארגון הטרור המשפיע בעולם מציב בפנינו?
מתקפת טרור רצחנית במיוחד של דאעש בסוף השבוע האחרון, הפעם בצרפת, גבתה את חייהם של כ-130 איש ופצעה מאות. הטבח הנורא, שהוא אחד החמורים שידעה אירופה בעשור האחרון, נוסף להפלת מטוס הנוסעים הרוסי לפני כשבועיים, פעולה שגבתה את חייהם של למעלה מ-200 אזרחים רוסים ונטען שבוצעה על ידי אותו ארגון טרור רצחני.
מעבר לחרדה המעוררות מתקפות טרור מסוג זה, מרחפת מעל האדם המערבי תחושת אי-נוחות קיומית. מי הם? מה הם רוצים? האם הם כבר כאן? איך נדע? חוסר ההגדרה של האי-נוחות שלנו מעלה שאלה אמתית: ממה אנחנו מפחדים כשאנחנו מפחדים מדאעש?
רובנו מודאג משד שיצא מהבקבוק. דאעש מייצגת ערכים ומעשים שבקהילה הבינלאומית חשבנו שדוכאו זה מכבר. אנחנו שואבים הרבה מן הודאות המוסרית שלנו מהשקפת עולם המבוססת על דמיון ושוויון. מכיוון שלפי השקפת העולם שלנו לכל בני האדם משותפות זכויות מסוימות שאין לשלול, הפוטנציאל שלנו כאינדיבידואלים נותר בעינו. כולנו מסכימים שדבר-מה משותף לנו, כך שכל אחד מאיתנו יכול לצאת ולעסוק בענייניו ללא חשש.
אך דאעש לא מקבלת את תפיסת השיוויון. היא טוענת לקיומו של פער בלתי ניתן לגישור בין המאמינים באלוהים לבין אלה שאינם מאמינים בו. יש הבדל ברור וקבוע בין הנכון לשגוי – דרכו של אלוהים היא הנכונה וכל האחרות שגויות. הדעה המקובלת באשר לדאעש גורסת שתומכיה נחושים בכוונתם להרוג את כל הכופרים. זה בהחלט לא נכון. ובכל זאת, דאעש מותחת קו בחול. כל מי שמצדו האחד ילך לגן עדן ואלה שמצדו האחר – כדאי להם להתחיל לארוז מסנן קרינה חזק במיוחד.
ברמה המודעת אנחנו מוטרדים מכריתות הראשים, משוקי העבדים, ממפת הח'ליפות המתרחבת לעבר העולם כולו; ברמה תת-מודעת מציקה לנו ההתעקשות הזאת על השוני. פירוש הדבר הוא שגם אם ננסה בכל מאודנו, החכמה האינדיבידואלית שלנו לא בהכרח תתן לנו כוח. בעולם של דאעש, נראה לנו, אנשים תלויים בכוחות הגדולים מהם עצמם, יצורים מיתולוגיים מן האיד הקולקטיבי המבקשים לפרק את הסופר-אגו שכל אחד מאיתנו בנה בקפידה. לא משנה כמה אנחנו חכמים או מיוחדים, לעולם לא נישא חן בעיני דאעש, אלא אם נעשה כדבריהם.
שריעה: האפשרות היחידה. כרזת רחוב בבריטניה, 2006. תמונה: tripu, flickr. ע"פ רישיון cc2.0
ובכל זאת, אולי אנחנו מפחדים יותר מכל מן ההצלחה של דאעש. לא רק משום שהם יוצאים נגדנו, אלא מאחר שהם מייצגים חלופה רדיקלית, פשוטו כמשמעו, כלומר, פועלים לשינוי. בתוך השוני הזה יכולות להיפתח כל מיני אפשרויות. דאעש, למשל, מטפחת סולידריות של קהילה וחברה. היא אמנם גובה דמי חסות, אבל מתחזקת מחירים מוסדרים, דרכים פתוחות ובתי ספר פועלים. היא מצליחה למשוך אלפים מבני המערב המוחלשים, מכיוון שהיא מציעה להם חזון של צדק מהפכני וחברתי על פי חוקי האל. יכול להיות שהיא דוקרת אותנו דווקא במקום שכואב לנו עכשיו, ולא רק מציעה חזונות של מלחמת גוג ומגוג?
דאעש מפרקת את החזון שלנו לגבי הסדר הנכון והראוי. הדבר אינו נוגע כלל לאלימות שמחוללים חבריה, או שמא אזרחיה. ראינו אלימות מזוויעה בהרבה שצמחה מלב המערב המתורבת. דאעש מבלבלת אותנו כשהיא מוכרת חיקויים לעתיד אסכטולוגי, בעוד שורשיה נטועים בתוך הווה נצחי לכאורה.
המערב רגיל להתקדמות בקו ישר: כאשר אנחנו מתחילים במסע, סופו נעלה בעינינו על תחילתו. בנקודת המוצא אנחנו יודעים מעט מאוד ובזמן שאנו צועדים בדרך אנחנו לומדים ומיישמים את הידע כדי להעפיל אל הסוף – שם אנחנו תובעים את הפרס. בקיצור, אנחנו מתקדמים.
אבל לדאעש לא אכפת מקִדמה אפילו בזמן שהיא מרחיבה את שטחי שליטתה ואת משאביה. הסוף, מבחינתה, איננו קרוב; הוא עכשיו. כל סנטימטר שהם כובשים ממלא את חלומם הנצחי. כל צעיר מוסלמי שמעלה סרטון ליוטיוב וטוען שהוא דאעש בארץ מגוריו מחזק את המציאות של נוכחות כלל עולמית של הארגון. הכל אמתי מבחינת דאעש: בוא האלוהים והפרקטיקות הארציות ביותר של חיי היומיום. המערב עומד משותק מול המציאות הפועמת הזאת.
ד"ר אורי גולדברג מלמד בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם