רמב"ם וריה"ל: גוי אחד, שתי השקפות

במקורות היהודיים יחס היהודי לשאינו יהודי מצוי במתח מתמיד בין חיבה לצלם האלוהים המשותף ליהודי ולגוי, לבין התבדלות וריחוק, התנשאות ואף עוינות. ביקשנו לשוחח עם פרופ’ מנחם קלנר על המסורות השונות בנושא היחס לגוי ביהדות.

מרכז עיסוקו של פרופ’ קלנר, שהוא ראש התכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם, הוא בהגות ימי הביניים. בפתח שיחתנו הוא מצביע על כך שהיהדות מחולקת לשתי השקפות עולם שלעתים קרובות הן מקוטבות ביחסן לנושאים שונים. תפיסה אחת מייצג, בעיניו, הרמב”ם, ונציגה הבולט של התפיסה השנייה הוא ר’ יהודה הלוי.

“כל אחד מן השניים הוא נציג בולט של קו ביהדות. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ נהג לומר באופן פרובוקטיבי כי ישנן שתי מסורות ביהדות: אחת שמתחילה באברהם אבינו וממשיכה עם משה רבנו והרמב”ם, ואילו המסורת הנגדית מתחילה בקורח וממשיכה בר’ עקיבא, ריה”ל, מחברי הזוהר והמהר”ל מפראג, ומסתיימת בחוגי החסידות וברב קוק.

אם מוציאים מהסיפור את קורח מוצאים שתי מסורות מרכזיות. רוב הציבור הדתי לאומי והחרדי מכיר כיום רק מסורת אחת, זו שמיוצגת ע”י ריה”ל. על פי המסורת הזו, אבחנות הלכתיות הן אבחנות במציאות, ומזה נובע כי ההבחנה בין יהודי לגוי זו הבחנה אובייקטיבית במובן הפילוסופי של המילה. אם היה לנו “מונה גייגר” של יהדות, הוא היה יכול להבחין בין אנשים על פי רמת הקדושה והטהרה שלהם. בבסיס הרעיון הזה עומדת התפיסה שהתורה קודמת לבריאה והבריאה משקפת אותה.

המסורת הנגדית גורסת שהתורה מספרת מה שקרה – ולא את מה שהיה צריך לקרות. אין נושאים אקטואליים, מהותיים ודתיים שהמחלוקת בין שתי המסורות לא נוגעת בהן, למשל, אמירתו המפורסמת של רבי שמעון בר יוחאי, כי “עשו שונא ליעקב”: האם היא אמירה אונטולוגית או מדרשית? האם זהו ניתוח של המציאות דאז או אמירה שחושפת כי כך העולם נברא?”

מה המקור העמוק להבדלים בין המסורות?

“הרמב”ם מחויב לאחד מרבניו החשובים, הרב אריסטו. על פי עקרונותיו – האדם מוגדר כבעל חיים רציונאלי. אגב, הרמב”ם חשב שהוא למד את זה מהתורה ולא מאריסטו, מאחר שכתוב בה שאדם נברא “בצלם אלוהים”, הצלם הזה, בעיניו, היה הצד האינטלקטואלי, ולכן טען שאם אנחנו לא מאפשרים לצד השכלי שלנו להתבטא – אז אנחנו לא מקיימים את צלם האלוהים שבנו. למרות זאת, היסטורית, הוא למד את העיקרון הזה מאריסטו.

ברגע שאתה מגדיר כך את האדם, שצדו המהותי הוא הצד השכלי, לא רק שאין פיזיקה יהודית לעומת פיזיקה כללית, גם אין מטאפיזיקה יהודית מול מטאפיזיקה כללית. יש רק אמת מדעית, שבעיני הרמב”ם היא שווה לאמת התורה, אין ביניהן רווח.

אלגוריה יפה על ההבחנה בין יהודי לגוי – אותה למדתי מפרופ’ דניאל לסקר מאונ’ בן גוריון – היא שעל פי ריה”ל ההבחנה בין יהודי לגוי היא ברמת החומרה, ואילו לפי הרמב”ם ההבחנה היא ברמת התוכנה.

לפי הרמב”ם כולנו בני אדם. זו החומרה שלנו – אבל כל אחד מריץ תוכנה אחרת. הבעיות שמתעוררות הן כבר בעיות ברמת תכנית ההפעלה: מי שמריץ תוכנה אחרת – מה דינו?” .

לפי זה, דעתו של הרמב”ם מתופעות אנטי-דתיות (מול דתות אחרות) ואנטי-לאומיות (מול לאומים אחרים) כמו “תג מחיר” הייתה שלילית הרבה יותר ממה שמקובל לשמוע בקרב האליטה הדתית היום.

“הרב פרופ’ דוד הרטמן ז”ל טען בספרו “Israelis and the Jewish Tradition”, כי רוב הישראלים מנוכרים ליהדות משום שהם מכירים רק את מסורת ריה”ל. לו הכירו את מסורת הרמב”ם, היו קרובים הרבה יותר למסורת. בזמנו כשכתבתי על הספר אמרתי “הלוואי”. בעיני, לא זה ולא זה היו יכולים לקרב את הציבור. אך מה שברור לי הוא שאם תורת הרמב”ם הייתה נפוצה יותר, תופעה מביכה כמו פרסום הספר ‘תורת המלך’ לא הייתה קיימת”.

עליית יהודי אתיופיה הסתיימה רשמית לפני כשבועיים. זו הזדמנות טובה לדבר על יהודים הפזורים ברחבי העולם ומקובצים בישראל. מה עושה אותנו ליהודים? האם ההגדרה העצמית? התרבות? שמירת מצוות? לדעת ריה”ל, כפי שהזכרת, הביולוגיה חשובה, אולם האם לדעת הרמב”ם יש חשיבות בכך?

“אשתי נוהגת להזכיר לי לציין בפני התלמידים שלי שהרמב”ם היה גם רב שמחויב למציאות ההלכתית, ולא רק פילוסוף. אבל – וזה אבל גדול מאוד – כשבא לפסוק הלכה למעשה בהלכות גיור, הדגיש מאוד את הצד של קבלת דעות נכונות – וזאת על חשבון קבלת עול מצוות.

הדגש המרכזי בסיפור של ‘מיהו יהודי’, על פי מסורת הרמב”ם, הוא פחות תורשתי ויותר אמוני ומעשי. מכאן נובעת עמדתו, כפי שהיא מופיעה באגרתו המפורסמת לר’ עובדיה גר צדק, בה הוא כותב שהייחוס של גר יותר גבוה מיהודי מלידה;  הגר מיוחס ישירות לקדוש ברוך הוא ואילו יהודי “ביולוגי” – רק לאבות.

באופן היסטורי, השילוב בין הצד התרבותי לצד הלאומי תמיד היה מורכב. אני, למשל, נולדתי בארה”ב, לאבא יליד הונגריה ואמא ילידת פולין. עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים ירוקות בעיני יליד תימן אני בהחלט לא נראה כמו יהודי. עליתי ארצה בשנת 1980, וקשה היה למצוא בלונדינים בכל המדינה (מה שהשתנה, אגב, אחרי העלייה הגדולה מברה”מ).

לקחת רק צד אחד משני הפנים, הדתי והלאומי, יהיה לחטוא להיסטוריה, לתיאולוגיה ולסידור התפילה, כיוון שהיהודים הם גם עם וגם דת. אין לנו ייחוס של היהודים למקור גנטי אחיד – במהלך הדורות רבים נשרו ורבים הצטרפו.

עמדתי האישית לגבי עולי אתיופיה היא לאו דווקא הלכתית. הם אנשים שמאמינים שהם יהודים, הם סבלו בגלל שאחרים חשבו כך, ולכן אם רוצים להצטרף לעם ישראל ורוצים להיות שותפים –  זה מספיק”.

השאלה האמיתית היא האם על המדינה לחייב אותם לעבור הליך גיור.

“ב-1982 אשתי ואני “אימצנו” שני צעירים אתיופים שהיו במרכז קליטה בחיפה.  במשך שנה שלמה בילינו איתם: שבתות, חגים וגם סתם כך. הכרנו מקרוב את העלבון שהם חוו כאשר דרשו מהם להתגייר. אחד ממנהיגי מרצ הציע רעיון מצוין – שיום אחד כולנו, כל   עם ישראל, נעבור בהליך מזורז גיור לחומרה. הרעיון מצא חן בעיני, אבל כיוון שהוא בא מאיש מרצ הוא לא התקבל”.

בוא נחזור לעניין הגישות השונות במסורת היהודית. האם אפשר להכיל את שתיהן? על פניו נראה שמדובר בתפיסות שונות כל כך, שבתרבויות אחרות הייתה יכולה לפרוץ ביניהן מלחמה.

“בימי הביניים הייתה מחלוקת בכנסיה על עיקרי אמונה והתוצאה הייתה הרג ומלחמה. אבל ההבדלים העמוקים בתפיסת עיקרי האמונה (והייתה תקופה שבה כל אחד ניסח עיקרים שונים) של הרמב”ם , חסדאי קרשקש, יוסף אלבו, אברבנאל ויצחק עראמה – הפכו למצע לדיון ספרותי. אף אחד לא הוציא את השני מהמחנה – והם חולקים בנושאים שהם ממהות היהדות.

היו שניסו להרמן את העמדות, כמו הרב צבי יהודה קוק ז”ל ובעקבותיו הרב שילת שיחי’ ממעלה אדומים. הבעיה העיקרית עם הקו הזה – שאני מעריך את מה שמניע אותו – הוא שהוא לא נכון. מבחינה פוליטית-רוחנית ההרמוניזציה מביאה את הרמב”ם לריה”ל, ולא להפך. זהו לא ניסיון אמיתי לעשות הרמוניזציה, אלא לעמעם את הנקודות החדות אצל הרמב”ם. הרב שילת גם הודה בניסיון לעשות “ריה”ליזציה” לרמב”ם בספר אותו פרסם לפני שלוש שנים, “בין הכוזרי לרמב”ם”.

אבל אסור לטשטש. הבדלי הגישה בין רמב”ם לריה”ל כנציגי מסורות שונות הם הבדלים אמיתיים וחשובים. ובכל זאת, כפי שציין פרופ’ משה אידל בהקדמה שכתב לאחד מספריי “למרות כל מה שקלנר כותב בספר, הרמב”ם וריה”ל היו מתפללים זה במניין של זה””.

איך זה ייתכן?

“היהדות תמיד הייתה יותר רבגונית ממה שהיהודים מוכנים להודות. רלב”ג, שפירושיו נכללו ב’מקראות גדולות’, כתב דברים שאם רב היה אומר אותם היום היו זורקים אותו מכל המדרגות. אנחנו מתייחסים לרלב”ג כ’ראשון’, וזהו דור שהיה בו מקום לעמדות פילוסופיות נועזות ביותר, עד כדי כך שלספר שלו, מלחמות ה’, קרא החכם שם טוב אבן שם טוב “מלחמות עם ה’”…

לפני כעשר שנים חוקר אמריקאי ורב אורתודוכסי בשם דוד ברגר כתב ספר על חב”ד. הוא כתב שם כי חב”דניקים מאמינים בדברים שבעיני הרמב”ם הם כפירה ממש, ומסקנתו הייתה שצריך להתייחס אליהם ככופרים – לא לצרפם למניין, לא לקרוא בספר תורה שנכתב על ידיהם, לא לסמוך על ההכשרים שלהם וכו’.

לעומת ברגר טענתי בספרי ” “Must a Jew Believe Anything?שפרט לברגר, אין רב אחד בעולם שרוצה להחרים אותם. אם מתייחסים לעיקרי הרמב”ם כמחייבים –מוכרחים להודות שהוא צודק. הרי השותפות עם האלוהות זו ממש כפירה. אבל המסורת היהודית ידעה לא להגיע עד הסוף בנושא הזה. היהדות היא בסופו של דבר פרקטיקה לא פחות מאשר השקפה”.

~~

תמונת הנושא: נערה עם דובדבנים, ג'ון ראסל, מוזיאון הלובר. צלם: Lynn (Gracie's mom) ,flickr. ע"פ רישיון cc02