חלוצים בעל כורחם: המרחק בין המרכז לפריפריה

שעת בוקר מוקדמת בסתיו הירושלמי. אט אט מתקבצים לאוטובוס הסטודנטים והסטודנטיות שזה עתה החלו את שנה א' במרכז האקדמי שלם. למרות ההשכמה המוקדמת, ניכרת בכולם ההתרגשות מהסיור הראשון בקורס "אתגרים בחברה הישראלית", הסיור שמהווה את הפתיחה הרשמית לדרכם האקדמית דרך לימוד חווייתי שלא נשאר בין כותלי הכיתה אלא גם פוגש את האנשים הפועלים בשטח.

כיצד מזהים פריפריה?

בפער שבין ירושלים לפריפריה אפשר להבחין כבר מהנוף הנשקף מהאוטובוס. הכבישים רחבי הידיים הפכו לצרים ומחוספסים, הנוף האורבני מתחלף בהרבה מקטעים ריקים, וכלי הרכב שנוסעים סביבנו כוללים הרבה משאיות ומעט רכבים פרטיים.

כשסוף סוף הגענו לירוחם, היה אפשר לשמוע את השיחה הערה בין הסטודנטים שהזכירו את התובנות מההרצאה המקדימה לסיור, תובנות שכרגע מתגשמות מול עינינו בשטח: "כל הערים המרכזיות בנויות בדרכן שלהן, אבל כל ערי הפיתוח נבנו באותה הדרך: שדרה מרכזית שממנה מתפצלים רחובות קטנים של שיכונים". ברוכים הבאים לפריפריה.

ירוחם: חלוצים בעל כורחם

"בסיפור החלוצי של ירוחם אין אבירים על סוס לבן, אלא אנשים שזרקו אותם כאן מכל קצווי תבל, וכנגד כל הסיכויים הקימו עיר", אומר לסטודנטים ד"ר דוד ביטון, ראש החוג ללימודי יהדות בקריה האקדמית אונו ויו"ר ארגון כולנא, העוסק במסורת יהודי ארצות האסלאם והמזרח. ד"ר ביטון אירח את הסטודנטים בביתו בירוחם, אתגר את תפיסת הנרטיב המקובל של ירוחם כעוד אחת מאותן עיירות פיתוח פריפריאליות ושאל את הסטודנטים שאלות קשות על המובנים השונים של פריפריה ומרכז.

לדברי ד"ר ביטון, חשוב להסתכל על העובדות ודרכן לספר נרטיב מורכב יותר על ההתיישבות היהודית בפריפריה הדרומית: "אלמלא עיירות הפיתוח בדרום, למדינת ישראל אין רוב יהודי בנגב. אני מציע לכם לעשות 'שמיטה תרבותית' לסיפור הישראלי כפי שאתם מכירים אותו: להסתכל על המציאות ולראות איפה יש פריווילגיות שאפשר לחלק אחרת, מי מרוויח מהסיפור כמו שהוא מסופר היום. זה אינטרס חברתי ותרבותי של כולנו לשנות את הסיפור".

פאנל פעילים: הנרטיבים השונים רצופים כוונות טובות

התחנה הבאה בסיור הייתה גם היא בירוחם, ב"בית עתידים במדבר", מרכז שעוסק בפיתוח קהילתי-חברתי בנגב. הסטודנטים גילו שהם נמצאים שם בצומת היסטורי, שכן יום למוחרת הביקור שלהם צפויות להתחיל העבודות להפוך את המבנה למוזיאון המייסדים של העיירה. זאת כבר הייתה הדגמה מוחשית לכך שהנרטיב המורכב יותר שהצטייר מרוח דבריו של דוד ביטון מתחיל לתת את אותותיו בבנייה הפיזית בעיר.

בבית עתידים התקיים פאנל שבו לקחו חלק שלושה פעילים בתחומים שונים בירוחם: אביחי חזוט, מנהל מחלקת נוער לשעבר במועצת ירוחם; חני בריגע, חברת מועצת ירוחם ויזמית חברתית-חינוכית בעיר; ואלישיב רייכנר, עיתונאי, סופר ופעיל פוליטי וחברתי מהמגזר הדתי-לאומי. לא עבר זמן רב והרוחות התלהטו, בעקבות שאלות על האנשים שמגיעים לגור היום בירוחם, הרקע החברתי שהם מגיעים ממנו ובהקשר הכללי – אם ההגירה הקיימת לירוחם היא חיובית או שלילית ואיזה סיפור מספרים לעצמם אלו שמגיעים ואיך נראית התודעה של האנשים שכבר גרים בעיר.

הדיון בין הפעילים היה דוגמה נהדרת לכך שלמרות ששלושת חברי הפאנל אוהבים את ירוחם ופועלים בה ולמענה, הגישות שלהם לעשות זאת שונות מאוד. זאת גם הייתה אחת התובנות המשמעותיות שאיתה הסטודנטים יצאו – כשיש מגוון של דעות חשוב לשמוע את כולן ולהבין שגם כשהמטרה של כולם זהה – יש מגוון פרשנויות לדרך שבה אפשר להגיע אליה.

דימונה: "תנועות נוער הן המפתח למוביליות חברתית"

התחנה הבאה: דימונה. אבל רגע לפני המפגש הבא, היה חשוב למובילת הקורס, ראש מחלקת קהילה וחברה במרכז האקדמי שלם, גילה רוקמן, שהסטודנטים ירגישו את דימונה דרך הרגליים. לא דומים מאמרים ושיחות עם מרצים על דימונה להפסקת צוהריים שבה הסטודנטים שלנו פוסעים במרכז המסחרי בעיר ומשוחחים עם התושבים.

שבעים ומרוצים מתכנסים הסטודנטים לשיחה פתוחה עם מאור בניטה, ראש אגף נוער וסגן ראש המתנ"ס של דימונה. בניטה שטח בפני הסטודנטים את משנתו על הקשר בין הצלחה ואושר לבין לקיחת חלק בתנועות נוער ומכינות. גם הוא הציע לסטודנטים להרחיב את הנרטיבים ביחס שבין מרכז לפריפריה. בניטה, האחראי על החינוך הבלתי-פורמלי בעיר, לקח על עצמו את המשימה לשבור את המשוואה ולחזק את תנועות הנוער והמכינות באזור כדי שיחסי הכוח בין המרכז לפריפריה ישתנו, כיוון שתנועות הנוער הן המפתח למוביליות חברתית. הוא סיים את דבריו בתפקיד שלדעתו מוטל על הסטודנטים: "כשתגיעו לעמדות מפתח – תשאירו את הדעות הקדומות בבית", והוסיף: "אני לא יכול להגיד לכם לוותר על הפריווילגיות שלכם, אבל אני יכול להגיד לכם להיות מודעים אליהן ולנצל אותן כדי לקדם דברים טובים ולחזק את הפריפריה".

שיזף: פריפריה קצת אחרת

השמש שוקעת כשהסטודנטים נמצאים בתחנה האחרונה של ההרפתקה הדרומית: גבעה פסטורלית בלב המדבר, מעל היישוב שיזף. שיזף הוא יישוב משותף לחילונים ולדתיים בנגב. שמואל אדלר, אחד ממקימי היישוב, משתף את הסטודנטים במשימה ליישב את הנגב דווקא ביישוב מעורב. הוא מספר על הקהילתיות המיוחדת שבין האנשים מהמגזרים השונים ביישוב, על קשיי הביטחון של יישוב יהודי קטן בתוך הפזורה הבדואית, ומסביר למה העובדה שאין גדרות ליישוב היא אידיאל שהם לא מוכנים להתפשר עליו. בסופו של דבר הנוסחה שמציע אדלר פשוטה: "ויכוחים והאשמות בין שכנים זה טבעי ובסדר, אבל הכי חשוב שנוכל לדבר על הכול על ספל קפה ולהישאר חברים".

היום העמוס עדיין לא הסתיים. בלילה קריר בין הגבעות של הנגב חבורת הסטודנטים מתכנסת לשיחת עיבוד סביב המדורה, תוך לגימת בירות ואכילת פיצות. "היום הזה חיזק אצלי את ההבנה שהמקום שלי לפעול בו הוא בפריפריה", אומרת אחת מהם. אחר משיב שמהמפגשים במהלך היום הוא לוקח על עצמו להקשיב יותר לפן הפריווילגי שאיתו הוא מגיע. סטודנט שלישי אומר שמה שהיה מעניין בסיור, מעבר למפגש עם הפעילים השונים בשטח, היה דווקא השיחות בין המפגשים ובזמן הנסיעה באוטובוס.

משנים את הסוף של המיתוס

סיפור שחזר על עצמו כמעט בכל מפגש בסיור היה הסיפור המיתי על הקמת עיירות הפיתוח בדרום; סיפורה של המשאית ש"פרקה" את העולים החדשים מצפון אפריקה הרחק בפריפריה, סיפרה להם שהם בעצם בירושלים, וחמקה משם ללא שוב. אם יש משהו שהסטודנטים שלנו למדו בסיור זה שאפילו שינוי קטן, כמו להוסיף למיתוס את הסוף שלו, שהעולים אומנם נשארו בפריפריה אבל הם בחרו להיענות לאתגר ולחולל שם פלאות, יכול לשנות הרבה את תפיסת הפריפריה בישראל.