אסף ענברי

שאלת המיתוס עוברת לקדמת הבמה: "הטנק" של אסף ענברי בתיאטרון הקאמרי

אילו בחירות פרשניות צריך לעשות כשמעבירים יצירה ספרותית אל במת התיאטרון? על זה בדיוק שוחח הסופר אסף ענברי, מרצה במרכז האקדמי שלם, עם הסטודנטים שבחרו לצפות בהצגה "הטנק" שמבוססת על ספרו. מי עצר את הטנק בדגניה? השאלה המעניינת יותר היא איך נוצר מיתוס ואת מי הוא משרת

31 במאי 2022  |  מאת: רחלי דויטש

שמו של אסף ענברי מוכר בעיקר כסופר שכתב את "הביתה", "הטנק" וממש עכשיו את "הספר האדום". אבל עבור הסטודנטים שלנו, הוא גם מרצה אהוב ואהוד בתוכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם, כזה שהסטודנטים שלו לא יחמיצו צפייה משותפת בקאמרי בהצגה "הטנק" שמבוססת על ספרו המצליח.

בין כריכות הספר "הטנק" תמצאו את סיפורם של חמישה אנשים שכל אחד מהם משוכנע שהוא זה שהכריע את מלחמת העצמאות ועצר את הטנק הסורי שהגיע לשערי קיבוץ דגניה. הטנק נעצר אומנם ב-1948, אבל המאבק על הסיפור של מי שעצר אותו נמשך עד היום והוא אינו רק מאבק אישי, הוא גם מאבק לאומי על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כעם ועל העצמאות שלנו בארץ: האם מדובר בסיפור על עורמה? על גבורה? על מיומנות? על הנרטיב של דוד וגוליית או שמא מדובר בכלל בנס כנגד כל הסיכויים? עכשיו דמיינו את השאלה הזו יוצאת מהדפים ומוצגת על הבמה במרכז תל אביב.

אם אתם הייתם בכיסא הבמאי: מה הייתם עושים?

"אם אתם הייתם הבמאים של המחזה", שאל ענברי את הסטודנטים והסטודנטיות במפגש שנערך לקראת הצפייה המשותפת, "איך הייתם מעבירים את הסיפור לחמש תמונות?" לכאורה, אופיו של הספר מתאים דווקא לפרשנות קולנועית, כזו שזועקת לתפאורה עשירה וריאליסטית; הרי הקולנוע יכול לספק סיפור עתיר פרטים וזירות התרחשות, אבל התיאטרון? איך מעצבים את הבמה? איך מחליפים במהירות את התפאורה המשתנה תדיר בסצנות בספר? דקה אחת הטנק בעמק הירדן, דקה אחרת בגבול מצרים ושנייה אחר כך אנחנו כבר צריכים להיות בדירה בכפר שמריהו עם שטיחי פרוות ופוחלצים של קרנפים על הקירות. האתגר גדול אף יותר אם מבינים את סגנון הכתיבה של ענברי, החוסך תיאורים לא נחוצים, ובמילותיו של ענברי: "כל מה שכתוב בספר, כל המקומות, הסצנות, האווירה הם חלק מעיצוב הדמות, וכל מה שמסופר – חיוני".

סגנון הכתיבה הזה מעוגן בתפיסת עולם סדורה הנוגעת לתפקידה של הספרות. כך הוא כתב לפני יותר מ-20 שנה, במסה "לקראת ספרות עברית":

"מהי ספרות עברית? במשפט אחד: הספרות העברית, בגרעין מהותה, היא סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית. כלומר, סיפורת המושתתת על תפישת הזמן כהיסטוריה, על תפישת האדם כחלק מלאום, ועל תפישת המציאות כסדרה של פעולות, ולא כמכלול של עצמים במרחב".

[אסף ענברי, "לקראת ספרות עברית", תכלת 9, אביב תש"ס, 2000]

במסה הזו, ענברי טוען שלספרות העברית לאורך הדורות יש מהות מיוחדת – ספרות שמציינת אך ורק מה שנחוץ, ספרות שמקדשת את הפעולה ולא מפרטת רגשות או תיאורים במקום שהם לא נחוצים. למעשה, טוען ענברי, אחד מהחידושים של התנ"ך, כחלק מהמהפכה המונותיאיסטית שחולל, זה המרכזיות שהוא העניק לסיפור. סיפור ולא פילוסופיה, שירה או מחזאות – זוהי לדידו של ענברי צורת הביטוי האותנטית של הספרות העברית. כדי להבין את טענתו לעומק יש לקרוא את המסה שכתב ולהבין כיצד הוא מדגים אותה בסוגים שונים של יצירות "עבריות" לטענתו לאורך ההיסטוריה. לענייננו, מה שחשוב הוא שענברי חותר לכך שמאז ש"י עגנון ועד ימינו לא היה סופר שהמשיך את הפואטיקה העברית בדרך הזו.

עד, ולא עד בכלל. בעיניי, קריאה קשובה של ספריו של ענברי מעידה כי בכולם הוא נצמד לאותה פואטיקה עברית שהוא סימן אי אז בשנת 2000. הכתיבה שלו פשוטה, ישירה, אירונית לעיתים, ומה שמוביל אותה זה שמה שלא נחוץ – לא יופיע. כך תוכלו להיות בטוחים שכל תיאור של זירת התרחשות, כל אפיון של כל אחת מהדמויות בספריו, בין אם כדור האספירין שנוטל דוד זרחיה ובין אם המרצדס של מושל אוגנדה אידי אמין שתשוב כדי לפתור את חילוץ השבויים ב"מבצע יונתן" – כל פרט ופרט, כל מילה שיוצאת מפיה של כל דמות, הם הכרחיים ומוסיפים משמעות מהותית לסיפור. לא בכדי הביקורות היללו את יצירתו כ"מיתולוגיה ישראלית עכשווית".

צילום: גיל סלוביק

לעשות תיאטרון: אומנות המינימליזם

"תיאטרון זה אומנות המינימליזם", ציין ענברי כאשר שוחח עם הסטודנטים. "הבמה לא סובלת הרבה אנשים. אם כך, אילו פתרונות אתם הייתם מציעים?" כשאחד הסטודנטים הציע להוסיף מסכים לבמה ולצלם, או ליצור אנימציה של חלק מהסצנות שדורשות פרטים רבים והפקה גדולה, השיב לו ענברי: "הרעיון הוא לעשות תיאטרון, לא טלוויזיה בינונית. אחרת, בשביל מה הוצאת אנשים מהבית?"

בלי לעשות ספוילרים, נאמר שהעיבוד הבימתי המשיך את דרכו של ענברי: הכול היה מוקפד ומינימליסטי, כך שעל הבמה היה רק מי ומה שנחוץ כדי להציג את הסיפור, לפחות לפי הפרשנות הבימתית. בכל זאת ספוילר? על הבמה אומנם דיברו רבות על הטנק וסביבו נסבה ההצגה, אבל על הבמה לא היה לו רמז. נוכח-נפקד, שאולי מזכיר לנו שהשאלה האמיתית אינה עוסקת בטנק, אלא בשאלת היווצרותו של מיתוס.

פרשנות מעניינת נוספת שהדגישה את הפן המיתי: בכל פעם שאחד מחמשת הגיבורים נקרא לדגל לספר את הגרסה שלו כיצד עצר את הטנק – הבמה הוחשכה, מלבד פנס אחד שהתמקד בפניו ומיקרופון של הופעת יחיד שירד מלמעלה לספק לו את חמש דקות התהילה. עוד אלמנט מעניין הוא בגדי הדמויות השקועות בבוץ על הברכיים, ולא רק במישור הפיזי. איך אומר זאת משה דיין בהצגה? לא ברור מי עצר את מי, הדמויות את הטנק או להפך.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.