על גבורה, תכנון, אלתור ועורמה: כיצד נוצרים מיתוסים?

הצטרפו אלינו למסע בזמן אל יוון העתיקה, מקום שבו יש שלל אלים ואלות השולטים בכל דבר ועניין, וגם שלל מיתוסים. הסיפור על אדיפוס שרצח את אביו ושכב עם אימו, למשל, הוא אחד המיתוסים המוכרים ביותר. כשסופוקלס, אחד מגדולי המחזאים היוונים ישב לכתוב את המחזה אדיפוס המלך, המבוסס על המיתוס הנודע, העלילה כבר הייתה ידועה לכול. כל שנותר הוא להציג אותה בצורה המעניינת ביותר. זוהי משימה שאין להמעיט בערכה, ובכל זאת: קווי העלילה כבר היו קיימים. לא רק יוון העתיקה מצטיינת בשלל מיתוסים נודעים. גם בתנ"ך ישנם סיפורים מיתולוגיים עתיקים: נח והמבול, דוד וגוליית ועוד.

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור?

אולם מיתוסים לא נוצרים רק בזמן העתיק, הם נוצרים גם בעת החדשה. הרי לכם מיתוס ציוני של המאה ה-20: מה אמר טרומפלדור כשנפטר?

יוסף טרומפלדור, אחד מגדולי המנהיגים הציוניים של המאה ה-20, נפטר מפצעיו לאחר קרב תל חי שנערך באחד במרץ 1920. הקרב מתועד היטב בדפי ההיסטוריה, וכך גם מילותיו האחרונות של טרומפלדור, שכולנו שמענו לא פעם: "טוב למות בעד ארצנו".

אולם מה קורה כאשר מנסים לדייק את העובדות שבבסיס המיתוס? העניינים מסתבכים. האם המילים המדויקות היו "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל", תשובתו של טרומפלדור לאברהם הרצפלד שדרש בשלומו, או דווקא מילותיו לרופא ד"ר גרי, שטיפל בטרומפלדור, המתעד את המילים "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". רק שנים לאחר האירוע, צצה גרסה אחרת: טרומפלדור כלל לא אמר את המילים הללו, אלא פלט אנקה וקללה ברוסית לפני מותו.

כך או אחרת, המיתוס קיבל חיים משלו והוא המשיך להדהד גם במלחמת העצמאות, כאשר, למשל, אנשי הקיבוצים מסדה ושער הגולן חשבו שלא טוב למות בעד ארצם סתם כך ללא תגבור צבאי והחליטו לנטוש את עמדותיהם. הם זכו לבוז ולהוקעה מצד הציבור. המיתוס השתלט על השיח, ולא אִפשר לאנשי מסדה ושער הגולן להשמיע את גרסתם.

איך מיתוס נולד? הוא מתחיל מסיפור — ומתגלגל החוצה

מדוע אנחנו צריכים מיתוסים, ואיך הם נוצרים? הפסיכואנליטיקאי הנודע אריך פרום מסביר: "המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת". פרום מפרט על הקשר ההדוק בין המיתוס לבין החברה שבה הוא נוצר: "האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי".

ד"ר אסף ענברי, מרצה ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם.

במדינת ישראל, מדינה שידעה הרבה שכול מאז הקמתה, צמחו מיתוסים רבים הקשורים לעוז ולגבורה וללחימה ללא חת. אחד המיתוסים הנודעים ביותר הוא סיפור הטנק בדגניה העומד במרכז ספרו של אסף ענברי, "הטנק".

"הטנק", אסף ענברי: על מורשת וזיכרון, מיתוסים היוצרים אתוס לחימה

"זה סיפור על הקרב שהכריע את המלחמה הכי חשובה בתולדותינו. בחזית הצפון של מלחמת העצמאות, מישהו גרם לכל הצבא הסורי לברוח חזרה לסוריה", מסביר ענברי בכתבה לאולפן שישי.

ההזדמנות לבחון את המיתוס ברורה: מדובר בסיפור עם תיעוד היסטורי נרחב – הקרב על הדגניות שהכריע את גזרת הלחימה בצפון במלחמת העצמאות כשהכול כבר היה נראה אבוד. הדגניות היוו את המחסום האחרון שעמד בפני הצבא הסורי לפני פלישתו אל תוך הארץ ועד חיפה.

כשכוחותיהם מעטים ותשושים, נלחמים אנשי דגניה עם כוחות תגבור מעטים. ואז קורה הבלתי ייאמן: כשטנק פורץ לתוך תחום הקיבוץ ושועט קדימה, הוא נעצר. בעקבות תבוסת הטנק גם שאר הכוחות הסוריים שאחריו סבים על עקבותיהם — מובסים.

אבל מי עצר את הטנק?

הקרב על המורשת: מי עצר את הטנק בדגניה? כולם ואף אחד מהם

ספרו של ענברי מתאר חמישה סיפורים שונים, הנשענים כולם על עדויות מהשטח. מי עצר את הטנק? חמישה אנשים שונים יאמרו: "אני הוא האיש". הרי לכם העדויות:

דוד זרחיה, הפלמ"חניק החיפאי, ניגש לטנק, דיבר עם הטנקיסט בערבית ושכנע אותו לצאת ולהיכנע. מפקד הטנק פתח את הצריח, מישהו מהצד ירה, ודוד השחיל רימון לטנק.

ברוך בר-לב, הידוע כבורקה, פיקד על כיתה של חניכי גדנ"ע בקרב בדגניה. בזמן הלחימה, כשהסורים מתקרבים עם טנקים וכוחות חמושים, הוא מציע להשאיר את שער היישוב פתוח כדי לגרום לטנקיסט לחשוב שמדובר במלכודת. הטנק אכן עוצר על שפת תעלה. לדידו של בורקה השאלה אינה מי פגע בטנק, אלא מי גרם לו להיעצר מלכתחילה.

שלום הוכבאום הוא פליט שואה שהגיע לדגניה בשנת 1947 והיה אחראי על הלול והסילו ביישוב. בזמן הקרב, הטנק הגיע ונעצר על שפת התעלה. חברי דגניה זרקו לעברו בקבוקי מולוטוב. הוכבאום פגע ראשון.

שלמה אנשל היה בתגבורת בגדוד 14 של גולני בזמן הקרב על הדגניות. תוך כדי הפצצה אווירית, קראו ל"פיאטיסט", כלומר מפעיל מטול נגד טנקים הנקרא פיא"ט. שלמה אנשל למד בצבא הבריטי כיצד לירות בכלי – המצריך בדרך כלל שני מפעילים. בהיעדר מפעיל שני, הוא נשכב מול הטנק וירה בעצמו פעמיים. הוא פספס אך בפעם השלישית הוא פגע.

יצחק עשת, כמו אנשל, למד לירות בפיא"ט בצבא הבריטי והגיע לדגניה כחלק משירותו בגולני. הוא הצליח להשחיל את הפיא"ט במדויק לנקודת התורפה של הטנק.

עם חמש גרסאות סותרות, למי נותר לנו להאמין? ומה הערך של האמונה בכל אחד מהסיפורים? עמוס עוז כותב ביקורת על ספרו של ענברי, המסכמת את הנושא: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדייקת מאוד. מי עצר את הטנק של דגניה? כולם ואף אחד מהם: הסיפור הוא רשומון שמתנועע 'בין מעגלות הגבורה והחפיף', או 'בין שואה ותקומה', או בין היסטוריה יהודית מונומנטלית לבין אנשים קטנים".

לזכור את קומץ הגיבורים

ספרו של ענברי מתעד את היווצרותם של מיתוסים על גבורה לא רק בתקופת מלחמת העצמאות ובהקשר של עצירת הטנק בדגניה, אלא גם קודם לכן. כך, למשל, בזמן הלחימה במלחמת העצמאות מתוארת ידיעה המתפרסמת בעיתון:

"בין הידיעות על המצב בחזיתות השונות לבין מודעות האבל לנופלים הופיעה כתבה על טקס חנוכת האנדרטה ליהדות פולין שנערך אתמול בוורשה. 'הקומפוזיציה של המצבה מתארת ים להבות שממנו צפות ועולות דמויות הגיבורים. בחזית מתבלטת דמותו של יהודי זקן הזורק ממנו והלאה את מקל נדודיו ומרים אבן ומשליך אותה על ההיטלריסטים הפראים. בצד עומד גיבור צעיר. ביד אחת הוא מחזיק רימון. ידו השנייה קשורה. מימינו של הלוחם הצעיר עומדת נערה צעירה, ופניה מפיקים חומרה וקשיות עורף. מעומק המצבה עולה דמות של אם צעירה ותינוק בזרועה'" (עמ' 96).

סמל חברת 'רנו' מוטבע על הטנק בדגניה.

תיאור המצבה מנציח את דמותו של היהודי הלוחם ומנצח כנגד כל הסיכויים. גם אם ידו קשורה, ידו השנייה מחזיקה רימון, ואם אין רימון בנמצא, הרי שירים אבן. כך פועל הזיכרון: מנציחים את אלו שמתו בגבורה, שהיו רק קומץ קטן מהנרצחים.

מהו אתוס לחימה ראוי לשבח: עורמה, לחימה מאורגנת או הסתמכות על אלתור וגבורה

חמשת הסיפורים השונים שבהם מתמקד ספרו של ענברי מעצבים ומתעדפים אתוס לחימה שונה: סיפורו של בורקה, למשל, שהשאיר שער פתוח וגרם לטנקיסטים הסורים לחשוב שמדובר במלכודת, הוא סיפור של ניצחון בעזרת עורמה. ניצחונו של "הראש היהודי", או אם תרצו – מיתוס מרדכי ואסתר המנצחים את המן: "בתור סיפור יהודי: מעשה בליטאי חכם שהערים על גוי. בתור סיפור ישראלי, זה היה סיפור על דוד וגוליית; בתור סיפור יהודי, זה היה סיפור על מרדכי והמן" (עמ' 105).

לעומתו, שלמה אנשל מספר סיפור של גבורה המושתת על ניסיון בשטח ועל פעילות מבצעית מקצועית. כששלמה אנשל מספר על האירוע למולה כהן, מפקד חטיבת יפתח של הפלמ"ח, הוא מסביר: "הרמתי את שתי הכוונות ויריתי. אם הייתי שוויצר מדגניה א', הייתי מספר שדפקתי אותו במכה אחת. דוד וגוליית… פגעתי בצריח, ובמי שישב בצריח. הטנקיסט השני פתח את החלון שמתחת לצריח, הוציא חצי גוף, נפנף אקדח, צעק משהו בערבית, מישהו מהתעלה תקע בו צרור, וזהו. נפל מת — חצי גוף בחוץ, חצי גוף בפנים. ורק אז, דרך אגב, נזרק על הטנק בקבוק מולוטוב".

אז שלום הוכבאום לא המציא את הסיפור על הבקבוק, מציין מולה. "הוא זרק, אז מה. מה זה שינה? הם כבר היו הרוגים שניהם… אין לי בעיה איתו. הוא חושב שהבקבוק שלו שינה משהו — זכותו לחשוב" (עמ' 82).

"זה הלקח? זה המסר? דוד וגוליית?"

כאן מגיע ענברי, דרך דמותו של אנשל, לנקודה שבה הספר נוגע בכולנו היום: איך המיתוס משפיע על המורשת, על אתוס הלחימה הרצוי, על דרך הלחימה הרצויה והנכונה לדורות הבאים:

"אני שואל דבר אחר", אומר אנשל כשהוא נשאל על זריקת בקבוק המולוטוב של הוכבאום, "על מה מחנכים פה את האנשים — שאצלנו הכול חלטורה? מה אנחנו מספרים על מלחמת השחרור — שבחורצ'יק דילטנט, לא חייל אפילו, הבריח את הסורים עם בקבוק מולוטוב מאולתר? זה הלקח? זה המסר? דוד וגוליית? הסורים מתקרבים — יהיה בסדר, תסמכו על הוכבאום? הם עולים עלינו עם טנקים — נסתדר עם מה שיש, נאלתר איזה רוגטקה? זאת המורשת קרב? לא רק שלא מתביישים בחלטור יזם — עוד עושים מזה אידיאל? ואחר כך מתפלאים שסאדאת ואסד עשו לנו בית ספר?" (עמ' 81–82).

על מורשת וזיכרון: זוכרים את מי שהצטלם

ספרו של ענברי לא מספר רק על הטנק בדגניה, אלא מרחיב לגבי מורשת וזיכרון בכלל. מובן שהדמויות הזכורות הן אלו שהיו במקום הנכון, בזמן הנכון, הכירו את האנשים הנכונים, וכך גם תצלומיהם נחקקו בזיכרון הלאומי.

"מה זוכרים מהעלייה לחניתה?" שואל בורקה, "את התצלום של דיין, יצחק שדה ויגאל אלון. מי שחרר את ירושלים? האיש שהצטלם צועד בעיר העתיקה עם קסדה על הראש ועם רבין ועוזי נרקיס מימינו ומשמאלו. ואיזה טיימינג יש לו! אפילו הקרב בדגניה, במלחמת השחרור, יצא איכשהו ביום ההולדת שלו, כאילו רשום על שמו. אותו זוכרים, סיכם בורקה, אבל מי זוכר מי עצר את הטנק בדגניה? לא דאגתי להצטלם שם" (עמ' 124).

מי הכריע את הטנק בדגניה? "אני לא מאמין שזה ייוודע אי פעם"

במשך שבע שנים חקר ענברי את נושא הכרעת הטנק בדגניה ואת סיפוריהם השונים של אלו שטוענים שהם אחראים להכרעתו.

"אוקיי, מי עצר את הטנק?" שואלים אותו שוב ושוב בראיונות שהגיעו בעקבות הספר." אין לי מושג", אומר ענברי. "אני גם לא מאמין שזה ייוודע אי פעם. יש לנו כאן רשומון שכל אחד טוען שארבעת האחרים לא היו בכלל בשטח. וזה לא צריך להפתיע אותנו, כי הם לא היו מאותה היחידה, אז הם לא הכירו. הם פשוט שכחו, או הכחישו את קיומם של שאר הטוענים לכתר. מדובר בלא פחות מהקרב המפורסם ביותר במלחמה החשובה ביותר בתולדות ישראל. לא היית רב על הקרדיט?"

ספרו של ענברי הוא הרבה יותר מסיפור על מי הכריע את הטנק בדגניה. הוא סיפור על כיצד אנחנו רוצים לזכור את גיבורינו, ומהו אתוס הלחימה הרצוי שאותו רוצים להנחיל. הוא סיפור על היווצרותו של מיתוס הגורם לנו לחשוב על כל הסיפורים שאותם אנחנו לוקחים כעובדות היסטוריות. הוא סיפור על אנשים, בשר ודם, שעומדים מאחורי מיתוסים גדולים.

ד"ר אסף ענברי הוא מרצה בתכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם.