כנס בוגרות שלם השני: האם יש מודל נשי להצלחה?
בין הלחמים, הגבינות וההרגשה הנינוחה, בכנס בוגרות שלם השני עלו על פני השטח מתחים בין קריירה וחיים אישיים שכוס יין אחת כנראה לא תצליח לפתור. מה כן? מתברר שהקשבה לנשים מדורות קודמים, לחברות סגל בעלות ניסיון ובעיקר האפשרות לדבר עם קבוצת שוות, נשים צעירות שעושות את צעדיהן הראשונים בעולם התעסוקה – יכולות לעזור
הנוכחות בחדר הן נשים חזקות ומצליחות. הצלחתי לספור מנכ"לית אחת, שתי סמנכ"ליות, ולפחות ארבע מנהלות מכינות. היכן שלא נניח את האצבע תעמוד צעירה שכבר מסמנת קריירה מבטיחה: עובדת מגזר הציבורי, דוברת של ארגון גדול, מנהלת תחום בעיריית ירושלים, עצמאית מבוקשת או מקימה של עמותה, לא מעט גם משלבות את העבודה שלהן עם תארים מתקדמים. מה משותף לכולן? שהן בוגרות תואר ראשון במרכז האקדמי שלם.
במהלך הלימודים ברור היכן מרכז הכובד נמצא והיכן מרב הכוחות מושקעים: בהשגת התואר הנחשק. נכון, במרכז האקדמי שלם עושים הרבה כדי לחבר את הסטודנטיות והסטודנטים ליום שאחרי התואר, בעזרת התמחויות, סדנאות ועידוד ליזמות, אך העיסוק בקריירה, בהצלחה ובמשמעותה מתגבש רק אחרי התואר עם שאלות כמו אם לבחור משרה לפי הערך שהיא מביאה או לפי המשכורת שהיא מכניסה, כמה להקדיש לעבודה, נחשקת ככל שתהיה, מהי ההשפעה של התמסדות המשפחה או של הקמת בית. על שאלות אלה, ואיפה בשקלול הערכים נכנסת תקרת הזכוכית. כדי לפרק את השאלה, להתעכב על הפרטים שבה ולמצוא את האיזונים בין קריירה לחיים אישיים, ארגנו כמה מתנדבות מקהילת הבוגרות את כנס בוגרות שלם השני: ערב שכולו נשים, יין ושאלות כנות ונוקבות על חיים אישיים וקריירה. ואף מילה על השעון הביולוגי.
אימא עושה בושות? עדיין חשוב להקשיב לה
בכנס, שכבר הופך למסורת, מתכנסות בוגרות של המרכז האקדמי שלם כדי לעסוק בענייני דיומא שצפים כשנשים צעירות ושאפתניות צוללות לעובי עולם התעסוקה. בין אם את עושה את צעדייך הראשונים בקריירה ובין אם את כבר בשלבים מתקדמים יותר, השאלה מה מחכה לך בבית ולמען מה את יוצאת לעבוד מעולם לא הייתה נוכחת כל כך על השולחן. הקורונה חידדה את השאלות האלה אף יותר.
אחרי התרועעות לצד גבינות ולחם ממשק עפאים, כולן הצטיידו בכוס יין לקראת תחילת הכנס, שנפתח בהפתעה: סרטון קצר שבו רואיינו האימהות והסבתות של היושבות בחדר והתבקשו לחלוק מניסיונן ולשתף בטיפים ובהמלצות על איך זה להיות אישה עובדת. משפטים מלאי תובנות וכאב נשמעו מבעד לרמקולים, אבל ההתרחשות האמיתית היתה בפניהן של הנוכחות בחדר; מה עובר להן בראש כשהן שומעות את הסדק בקולן של האימהות, איך הן מדברות על המתח היומיומי שהן מתמודדות איתו. משפטים שאולי נשמעים קלישאתיים, אבל לא כשהם מגיעים מהאישה שגידלה אותך:
"אין מה לדאוג מהררי הכביסה, ממילא היא מסתיימת רק אחרי 20 שנה", "מצאי את האיזון הנכון בזמן הנכון", "נסי להפריד בין העבודה לבין הבית", "תכניסי ליומן את מה שחשוב לך", "אל תוותרי על עצמך", "מה שלא יהיה תמיד תצטיידי בחוש הומור", "זה בסדר לישון קצת פחות כדי לא לוותר על מה שחשוב לך", "תזכרי שאת לא לבד". האורות נדלקו והבוגרות שזה עתה צפו באימהות שלהן על המסך הגיבו: "אני רואה את אימא שלי מדברת על אימהות ואני חושבת: וואו. זה ממש לא מה שהייתי חושבת שהיא תגיד", אמרה אחת. אחרת עצרה את הדמעות וצחקה: "אימא עושה בושות", ושלישית בכלל חשפה: "היא אומרת משהו אחד, אבל היא גידלה אותי הפוך לגמרי".
בין הרצוי למצוי ניצבת החמלה: על נשים ושיפוטיות יתר
בשלב זה, כשהלבבות היו פתוחים והנושאים בערו באוויר, החל דיון בשולחנות עגולים בשאלות כמו מה המציאות דורשת מכל אחת, מה הן עושות עם זה, ואיך הן מתמודדות ומה הן רוצות לשנות. מסיבוב קצר בין השולחנות נשמעו קולות מגוונים. חלק מתוסכלות שהציפייה להצליח לעשות את הכול כרוכה בלהמתין 20 שנה כדי "להתחיל את החיים". עלו קולות של נשים מבוגרות יחסית שתוהות אם ההכנסה שלהן קשורה למגדר שלהן, ושל אחרות שילדו בשנה האחרונה ופתאום ניצבות מול דיסוננס: הרצון להמשיך להתקדם בקריירה מול הרצון הפשוט להישאר עם הפעוט בבית. מאחד השולחנות עלתה התובנה שהמאבק הפמיניסטי לא יושלם עד שלא יכניסו אליו את המאבק לאבהות, ושזהו פועל יוצא של התאמת עולם התעסוקה להורים בכלל ולא רק למשרות אם.
בקהל אפשר היה למצוא כמה נשים מהסגל שהצטרפו לכנס, והן הוסיפו תובנות משל עצמן ובראשן – חמלה. "אני חושבת שאם יש משהו אחד משותף לכל הנשים זה ביקורתיות יתר. אחת המשמעויות של אימהות זה רגשות אשמה לכל עבר". בשולי הדברים הוגנב גם טיפ קטן, לא לבעלות כבד חלש: "אם יש משהו שאני לא מתחרטת עליו זה כוס יין אדום בסוף יום גדוש ילדים". אחרת שיתפה שעבורה היה זה דווקא וודקה עם מיץ פטל.
דבר שהשווה לעשותו: פרופ' שירה וולובסקי על אימהות וקריירה
לא פשוט לנתב דיונים נלהבים להתרכז שוב סביב מרצה אחת, אבל כשהמרצה היא פרופסור שירה וולובסקי, מרצה בתוכנית לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם והמחברת של מגוון ספרים וחיבורים שעוסקים בין השאר בפרשנות מגדרית, הכיסאות מתיישרים והאוזניים של כל הנוכחות מזדקפות.
פרופסור וולובסקי הכינה הרצאה על תיאוריה והתאימה אותה לרוח הדיון האישי. היא התחילה בסקירה היסטורית על דגמים היררכיים והשוותה אותם למצב כיום, בדגש על כך שעל כל אישה מוטלת האחריות להיות האוטוריטה של עצמה. היא סיכמה ברוח אישית: "בזמני, אימהות היתה גורל ברור מאליו, אבל אני רוצה להזכיר את הצד השני. אני חושבת שאימהות היא לא עניין זהותי גורלי". כדי לעודד את הנוכחות היא הדגישה את המרכיב הלוגיסטי של סידור של שעות. אם נסתכל על זה ככה נוכל לדעת מראש שזה לא יהיה מושלם, אבל שיהיה אפשר גם להתמודד. כאן היא ציטטה לעזרתה את אוסקר וויילד שאמר ש"כל דבר ששווה לעשותו, שווה לעשות אותו בצורה לא טובה". היא חזרה והדגישה: ילד זה לא מקצוע. "העבודה היא זאת שנותנת לך צדדים אחרים, ובכך שאת עובדת ומתקדמת את נותנת דוגמה לילדים שלך להיות אנשים טובים ומלאים יותר". לא כל הבוגרות בכנס הן אימהות, אך ניכר היה כי אלו שאלות שמטרידות את כולן. אחת המשתתפות סיכמה את הנקודה וגם סיימה בתקווה: "האמת היא שהצלחה נפרשת על גבי מגוון הרבה יותר רחב של מודלים מאשר אישה שממהרת על עקבים או כזו שעוצרת להניק בנחת. כדאי לכל אחת לחפש את המודל שמתאים לה".
אבל אנחנו יחד: כנס הבוגרות הוא יותר ממפגש
מצוידת במזכרות מהאירוע, ביד אחת בקבוק יין ובשנייה מחברת שכרוכה בציטוט מעורר השראה, יצאתי מהאולם מלאה ברגשות מעורבים על הזכויות והמחירים של להיות אישה בשנת 2021. נראה שמפגש בוגרות שנתי לא יעלים את האתגרים והסתירות, אבל הוא ההחלט נותן פרופורציות והקשר לתמונה הרחבה יותר, ומזכיר לאן אנחנו מתקדמות ולמה. הידיעה שכולנו באותה סירה ושאנחנו נכונות לשלוח גלגל הצלה למי שזקוקה לו מעודדת אותנו שיום אחד גם נצליח להגיע לחוף מבטחים.