email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

חנוכה הוא הזמנה לאוטופיה

אין זה מקרה שהרמב”ם מסיים את הלכות חנוכה בשבחיה של 'מידת השלום', ומביא לצד סיפור המלחמה ביוונים את האגדה על נס פך השמן: זאת משום שהוא להוט לקחת את סיפור חנוכה ולהפוך אותו למצע לאוטופיה משיחית על שלום.
חנוכה הוא הזמנה לאוטופיה

מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל,

אוֹתָן מִי יִמְנֶה?

הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר

גּוֹאֵל הָעָם.

שְׁמַע!

בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה

מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה,

וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל

יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל.

(מילים: מנשה רבינא. לחן: עממי)

השיר הזה שגור כל כך על שפתינו, והוא טומן בחובו הנחות סמויות שכלל אינן מובנות מאליהן אודות חנוכה. מי הוא הגיבור? היכן נמצא מרכז הכובד בהתרחשות ההיסטורית לה אנו קוראים ‘חנוכה’?

בציונות החילונית, כפי שמופיע בצורה בולטת בשיר, הרימה על נס את גבורתם הצבאית של המכבים (“גבורות ישראל”, “הגיבור גואל העם”, “מכבי מושיע ופודה”) וחוסר תלותם בעזרה חיצונית (“יתאחד, יקום ויגאל”, כלומר יגאל את עצמו ויביא בכוחו לגאולתו).

לא בכדי מוסדות לימוד דתיים החליפו את המילים הטעונות במילים בעלות משמעות שונה: “מי ימלל גבורות השם”, “אלוקים מושיע ופודה” – האלוהים הוא הגואל וההתרחשויות הניסיות נעשות ברצונו, ולא בכוחו של האדם הסבור כי “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.

יציקת משמעויות שונות לחג החנוכה היא חזון נפרץ. כל שנה מחדש מתרגש עלינו פולמוס “המתיוונים של דורנו”, כשהתמה העומדת מאחוריו היא שמלחמת המכבים הייתה במתיוונים היהודים דווקא, כשהיוונים עצמם מהווים רק “רעש רקע” לסכסוך שהוא פנים-משפחתי בעיקרו.

סקירה היסטורית קצרה מגלה כי גם במסורת היהודית הודגשו פנים שונים של החג, שנועדו לשרת סיפֵרים שונים. בקטע שנוסף לתפילת שמונה עשרה בכל תפילה ביום במהלך חג החנוכה, מופיע הסיפור הבא:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

כפי שניתן להבחין בבירור, הקטע הקדום הזה עוסק אך ורק במלחמה ביוונים, ולא מזכיר כלל את הסיפור האהוב עלינו כל כך, אודות פך השמן שהספיק לשמונה ימים. הנס שעליו מודים היהודים בחנוכה, על פי מקור זה, הוא על הניצחון הצבאי הבלתי אפשרי שניצחו מעטים את הרבים, חלשים את הגיבורים – כל זאת בסיעתא דשמייא, כמובן.

הסיפור המוכר לנו מופיע במסכת שבת בתלמוד (כ”א ע”ב) ובו הניצחון הניסי מופיע כדבר טבעי וארצי לגמרי, לעומת נס פך השמן שזוכה להבלטה רבה:

שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

כלומר, קביעת חג החנוכה לדורות היתה על דבר שיוצא מחוץ לגדר הטבע, נס חד פעמי ומובהק של שמן שדלק למעלה מן הזמן הרגיל.

תחנה נוספת בהתייחסות לחג החנוכה נמצא בדברי הרמב”ם. הרמב”ם מביא את שני הסיפורים, הן את הסיפור ההיסטורי המופיע בברכת ‘על הניסים’ והן את הסיפור הנסי הנוגע לפך השמן המופיע בתלמוד. אולם הפרשנות של הרמב”ם שונה (משנה תורה, הלכות חנוכה פרק ג’ א-ג):

בבית שני כשמלכות יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני:

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה:

כדרכו, לצד ההתמקדות בפרטי ההלכה הרמב”ם מסתכל במבט רחב יותר על הקשר בין ההלכה למציאות. עדות לתפיסתו הרחבה נוכל למצוא בסוף הלכות חנוכה. בספר משנה תורה כולו נוהג הרמב”ם בסוף כל קבוצת הלכות לתת מעין ‘דרשה’. את הלכות חנוכה הוא בוחר לסיים ב’שיר הלל לשלום’ (פרק ד’, י”ד):

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום – נר ביתו קודם, משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר “דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום”.

אין זו מקריות שהרמב”ם מסיים את הלכות חנוכה במספר סופרלטיבים בשבח השלום. גם אין זה מקרה שהוא מביא יותר מאשר סיפר אחד של המלחמה ביוונים: לצד הסיפור ההיסטורי הוא מביא את אגדת הגמרא על נס פך השמן, והוא אף מסמיך אותה למסקנתו כי “מפני זה התקינו… לגלות הנס” ומעניק לפיכך משמעות גדולה יותר לנס העל-טבעי, על אף היותו רציונליסט אדוק.

הרמב”ם להוט לקחת את סיפור חנוכה ולהפוך אותו למצע לאוטופיה משיחית על שלום. אנו יודעים שהכיר את הטקסט של ‘על הניסים’ – כי הוא מזכיר אותו בסוף ספר ‘אהבה’, הספר השני מהמשנה תורה, שם מופיע סדר התפילה באורח סכמטי ו’על הניסים’ כלול בו -  אך הוא בחר להבליט את נושא השלום, נושא שאינו בולט באורח טבעי מתוך סיפור המעשה.

מהי המוטיבציה של הרמב”ם, מה המניע שלו? הלכות חנוכה והלכות מגילת אסתר כרוכות יחד במשנה תורה, ומהוות הם ארבעה פרקים המחולקים שניים-שניים. בסוף הפרק השני תראה הרמב”ם, ללא שום סיבה נראית לעין, מצטט את התלמוד שאומר כי כל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להבטל בימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר. הוא מסיים את סיפור חנוכה ב”דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”, פסוק שהוא מביא כתימוכין רק בעוד מקום אחד ב’הלכות מלכים’, כדי להצדיק את קבורת מתי הגויים עם מתי ישראל ולהכשיר תמיכה בעניים שלהם לצד עניי ישראל.

הדברים משתלבים בתפיסה האוטופיסטית והאוניברסליסטית של הרמב”ם. לתפיסתו, המלחמות – הן זו של המכבים והן זו של היהודים שקמו להגן על עצמם מפני מי שביקשו לאבדם בממלכת פרס – מהוות אמצעי להשגת שלום ולהתקרבות לימות המשיח. דווקא הרמב”ם שאומר כי “אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו” (מלכים ומלחמותיהם י”א, ג’), נתפס לממד הנסי של חנוכה יותר מאשר לממד הארצי של “יעמוד מלך מבית דוד… וילחם מלחמות ה’” (שם, ד’); זאת משום שמה שעומד לנגד עיניו הוא המטרה הסופית: “ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”. זוהי הפרשנות שראוי לקרוא בה את הלכות חנוכה במשנה תורה.

פרופ’ מנחם קלנר הוא ראש החוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.

~~

תמונת הנושא: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית. צלם: משה פרידן. מתוך אתר פיקיוויקי.