הסיפור הישראלי: "פליאה" עם הסופרת צרויה שלו

בשנת 2000 עלה חבר הכנס דאז, צחי הנגבי, לדוכן הכנסת ובפיו טענה: ספר לימוד ההיסטוריה שהוצע על ידי משרד החינוך לא מפריד בין שלוש המחתרות שפעלו בארץ, אלא מתייחס אליהן כאל גוף אחד ומתעלם מהייחודיות וההבדלים של האצ"ל ובעיקר – של הלח"י.

הלח"י, או "לוחמי חירות ישראל", היה ארגון יהודי שהוגדר כארגון טרור על ידי השלטון הבריטי, ושבמקרים קיצוניים, לוחמיו אף הוסגרו ע"י מחתרות אחרות לבריטים. את ההכרה על תרומתו להקמת המדינה קיבל הארגון רק בשנת 1980 עם חלוקת אות לח"י. סוגיית ארגון הלח"י עומדת ברקע ספרה החדש של הסופרת צרויה שלו, ובו היא מעניקה קול לדור של לוחמים שהרגישו שהמדינה לא הכירה בתרומתם ובקורבנם האישי.

סיפור ושמו פליאה

צרויה שלו, אחת הסופרות הישראליות המצליחות בארץ ובעולם, הוזמנה למרכז האקדמי שלם במסגרת פרויקט "הסיפור הישראלי", כדי לשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות על ספרה "פליאה".
סדרת "הסיפור הישראלי" פועלת זו השנה השלישית ובמסגרתה המרכז האקדמי שלם מארח מגוון סופרים וסופרות מהקאנון הישראלי, כדי שייפגשו עם הסטודנטים והסטודנטיות וישוחחו על סוגיות מרכזיות בהוויה הישראלית בעקבות הספרים.
עבור מי שלא מכיר את מפגשי הסיפור הישראלי, תחילתם תמיד ידועה מראש: ארוחת ערב טעימה, ולאחריה קבוצות דיון קטנות בהובלת הסטודנטים שהכינו את הקרקע ללב הערב – שיחה עם הסופרת זוכת הפרסים (אחד מהם, אגב, הוא תואר אבירות מסדר האומנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת).

העברה בין-דורית, ומחירים אישיים

שתי נשים עומדות במרכז יצירתה של שלו: עטרה, אדריכלית שימור הנאבקת לשמור את התא המשפחתי הקטן שבנתה בנישואיה השניים, ורחל, אישה אידיאליסטית מדור שהולך ונעלם שבעברה לחמה בשורות הלח"י והיום מתקשה למצוא את מקומה במדינה שעליה חלמה. הספר מסופר מנקודות המבט של שתיהן, ובו מתגלה דמות אחת ומפגש אחד הקושר בין השתיים לעד.

תקופת המחתרות והמאבק לעצמאות ולשחרור מן המנדט הבריטי הם רק הרקע לסיפור שעיקרו העיסוק בנפש האדם. לאורך כל היצירה בוחנת שלו דרך עיניהן של רחל ועטרה את הבחירות שעשו בחייהן: המורכבות של החיים בזוגיות והכאב שבין הורים לילדיהם. אפשר לומר שבמרכז הספר ניצבות בחירות הרות גורל שמאחוריהן עומדים יחסים בין-דוריים וניסיון אנושי לחרוג מן השחזור ולייצר סיפור עצמאי.

השיחה נפתחה בסיפור שמאחורי בחירת השם "פליאה", שהוענק לו רק לאחר שש שנים. שלו חשפה בפני הסטודנטים מעט מאחורי הקלעים של מלאכתה של הסופרת. "שם של ספר ניתן לו לפעמים בקלות וכמעט ללא מחשבה", אמרה שלו, "ולפעמים, כמו במקרה הזה, חושבים עליו שנים ומוצאים אותו בקושי", והוסיפה: "קיוויתי ופיללתי שהשם הנכון יקפוץ ויהבהב מתוך אחת הפסקאות, ובאמת בפעם המי יודע כמה הוא קפץ לי מאחת מהן".

גורל, ספרות ומזור

כשנשאלה שלו, בעצמה בת ללוחם לח"י, על הרקע ההיסטורי לכתיבת הספר, ועל המחיר האישי שמשלמת רחל בעקבות האידיאולוגיה שהכתיבה את חייה, ענתה ש"אין ספק שאלמלא היו אנשים כאלה, המדינה הזו לא הייתה קמה, וזה דבר שחשוב לזכור". למרות המחיר האישי שעשוי ללכת יד ביד עם אידיאולוגיות גדולות, הדגישה שלו בפני הסטודנטים כי בסופו של דבר גם בחיים וגם ביצירתה, לא האידיאולוגיה היא זו שמכתיבה את גורלן של הדמויות אלא בחירותיהן האישיות, תשוקותיהן ואכזבותיהן.

ואם כבר גורל, בעקבות נושא שעלה באחת מקבוצות הדיון על המורכבות של הדמויות בספר בהתמודדות שלהן עם גורלן, שיתפה שלו בחופש שאותו היא מעניקה לדמויות במהלך הכתיבה. לדבריה, היא לא מבקשת לעצב את הסיפור מהשלב הראשון, אלא נותנת מרחב להשראה ולהתגלות. "התגלות כזו עשויה להיות כואבת", היא סיפרה והוסיפה ש"מרחב התמרון של הסופר אינו תמיד גדול כמו שנדמה לעיתים. גם הסופר מבקש לחמול על הדמויות שהוא כותב, אבל לא תמיד הדבר עולה בידו". משם התגלגלה השיחה לאחת מתפקידיה של הספרות בראייתה של שלו: לעורר את המודעות לקושי הטמון בחיים אנושיים, מודעות שמביאה כאב, ולעיתים גם מזור.

סיכום: הספרות VS נטפליקס

"הסיפור של הלח"י הולך ונשכח בארץ", סיכמה שלו את השיחה, כתשובה לשאלת הסטודנטים על תפקידו של ספר ושל הספרות בכלל. "זה משהו שספרות יכולה לעשות ואף מחקר לא יעשה: להאיר תקופות ורעיונות מורכבים באופן סבלני ומעמיק ולא שיפוטי תוך יצירת קשר רגשי עם דמות".
"אנחנו בתחרות קשה עם נטפליקס", אמרה שלו לקול צחוק הקהל רגע לפני ששמה בידיו את כובד האחריות. "אני מאוד שמחה שאתם מקיימים את המפגשים הללו כי אני חושבת שהספרות מעניקה לנו המון. חבל שהיא תיכחד, וזה תלוי בין השאר בכם".

עם האמירה רבת המשמעות הזו יצאו הסטודנטים מהאולם.