תשעה באב: משבר תיאולוגי, משבר אתי

חורבן בית המקדש יצר משבר תיאולוגי ולאומי, ומסורת ארוכת שנים של חז"ל לדורותיהם, טוותה עבורנו מסכת מגוונת של נימוקים לחורבן. הנימוק הראשון פוליטי והאחרים תיאולוגיים. על פי הנימוק הפוליטי, בית המקדש חרב בגלל טיפשות פוליטית.  התעקשות של זכריה בן אבקולס המחמיר, מתלמידי בית שמאי, על חומרות קטנוניות, תוך התעלמות מקריאת המפה הפוליטית, היא זו שהחריבה את בית מקדשנו. הסיפור שספרו חז"ל על קמצא ובר קמצא לא נועד אלא להקצין את חוסר הפרופורציות בין קטנות המוחין מול גודל השעה. 

הנימוק התיאולוגי החוזר בפי חז"ל הוא למעשה נימוק אתי. שנאת חינם היא זו שהחריבה את המקדש. ולכאורה אין קשר בין הנימוק הפוליטי ובין הנימוק התיאולוגי.  

ביאור סוגייה אחרת העוסקת בבית המקדש, עשוי להעניק קשר בין התיאולוגי אתי, ובין הפוליטי. חז"ל מעמידים שני פסוקים במקרא בסתירה, על פי דרכם. בספר שמות מתוארים הכרובים הסוככים בכנפיהם על ארון הברית "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה:כ). בדברי הימים, לעומת זאת, מתוארים הכרובים כאשר "פְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דברי הימים ב ג:יג), כלומר, הם מפנים את גבם זה כלפי זה. מסביר התלמוד, "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום" (בבא בתרא צט ע"א), כלומר, כאשר עם ישראל נוהג כהלכה ומקיימים את מצוות האל, מפנים הכרובים את פניהם זה כלפי זה באהבה, ואילו כאשר עם ישראל איננו נוהג כהלכה, מפנים הכרובים זה אל זה את גבם. השאלה היא, מדוע מתאר המקרא את הדברים באופן הזה – שפני הכרובים אל הבית. מדוע הוא איננו מתאר את הדברים שהם מפנים את גבם או את עורפם זה כלפי זה? הרב משה סולובייצ'יק מסביר את הדברים כך. עם ישראל נוהגים כהלכה כאשר אדם מפנה את פניו אל רעהו, כלומר מסביר פנים ומתייחס לאנוש שבחברו. החברה היהודית היא חברה אתית, אנושית ומסבירת פנים. עם ישראל איננו נוהג כהלכה כאשר פניו אל הבית. כאשר ההתייחסות איננה אנושית אלא פטישיסטית. כאשר פני האנשים אל הבית, אל בית המקדש, אל כינון המקדש במקום זה אל זה – הם אינם עושים רצונו של מקום. 

הבעיה התיאולוגית הדורשת תיקון בתשעה באב היא אכן בעיה אתית. שנאת חינם, מחלוקת, היא הסיבה שעם ישראל נענש ובית המקדש חרב. אלא שהעונש על הבעיה האתית איננו בהכרח עונש אלוהי. חברה שאיננה נוהגת באופן אתי, נוטה להפנות פניה אל הבית. להקפיד על חומרות הבל, להקפיד על זוטות ולאבד את שיקול הדעת הריאלי, לעשות משגים פוליטיים ואז הבית באמת חרב. התיקון איננו לבנות את הבית. התיקון הוא ללמוד לבנות חברה אנושית. חברת מופת מוסרית שבה נשמרים יחסי אנוש מעל לכול. רק חברה כזו יכולה לזכות שהמלאכים סוככים עליה את כנפיהם.