תעצרו את ההסתדרות, אני רוצה לרדת

כמה פעמים בחיים יוצא לאדם צעיר לשנות את סדר היום של מדינת ישראל שבו מעורבים הגופים החזקים במדינה? אלון תובל (28), מנכ"ל "תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה" הצליח לעשות את זה. בעקבות תלונה שהגיש, התקבלה החלטה דרמטית של השופט אליעזר ריבלין – החלטה שיצרה מהפכה בתחום יחסי העבודה בישראל.

"אנחנו הופכים להיות גורם משמעותי במשק הישראלי"

 תובל, בעל תואר ראשון במדעי הרוח ובלימודי המזרח התיכון מהמרכז האקדמי שלם, הקים את "תחרות" יחד עם חבריו ללימודים. באופן רשמי מטרת התנועה היא לקדם "שוק עבודה מבוסס אחריות, הוגנות ועצמאות", ובין היתר הם פועלים למתן סיוע לעובדים שנפגעים מהתנהלות ארגוני העובדים. נוסף על כך, התנועה פועלת נגד מה שהם רואים כ"פגיעה מתמשכת של ועדי העובדים בשירות שניתָן לציבור".

תובל גדל בקריית טבעון. "בעיניי זהו יישוב חילוני אורתודוקסי", הוא מחייך, "מקום שמותר לחשוב בו רק בצורה אחת ומי שחושב אחרת הוא מחוץ לגדר". כנער התנדב באין-ספור ארגונים, החל מתיקון מחשבים למשפחות דלות אמצעים ועד למועצת התלמידים הארצית.

החיידק הפוליטי התעורר בו בעקבות תוכנית ההתנתקות. החיידק הזה התחזק בעקבות מלחמת לבנון השנייה. "היה לי קשה לראות שהדברים פועלים בצורה מעוותת. בהתנתקות עשו דה-לגיטימציה לאוכלוסייה שלמה והבנתי שאם הדברים פועלים ככה – אין ברירה, אני חייב להיות מעורב יותר ולהשפיע".

את ההזדמנות להשפיע הוא קיבל בשנת 2015, במהלך הלימודים במרכז האקדמי שלם. יחד עם סטודנטים נוספים, אחרי שלמדו על האתגרים בשוק העבודה בישראל ועל הבעיות של ועדי עובדים במגזר הציבורי, הקימו את עמותת "תחרות". למה להקים עמותה? "לא ראינו אף גוף אחד שעוסק בסוגיות האלה באופן שוטף, זה נראָה לנו צורך מתבקש", הוא אומר. העמותה גדלה וצברה מתנדבים ועובדים בשכר, וכיום היא מצליחה להתקיים מתרומות ומהכנסות עצמאיות. "אנחנו הופכים להיות גורם משמעותי במשק הישראלי", הוא נשמע מרוצה.

בית הדין הוא לא בייביסיטר

 הפסיקה הנוכחית של השופט ריבלין היא הישג משמעותי, שבא אחרי שנים של מציאות בעייתית. לפני חמש עשרה שנים החל בית הדין לעבודה להעדיף מציאות של גישור בין הצדדים המתדיינים על פני מתן פסק דין שיכריע לטובת אחד הצדדים. באותה תקופה, סביבות שנת 2003, המדינה ביקשה לקדם תחרות בנמלי הים. ההסתדרות מצידה איימה בשביתה, ובית הדין לעבודה הוציא צו שהקפיא את הרפורמה, ומצד שני אסר את השביתה. במקביל, הורה בית הדין למדינה לנהל משא ומתן עם ההסתדרות.

בעיני תובל, כאן נולדה הבעיה: "נוצר מנגנון שמאפשר להסתדרות לתבוע תביעות פוליטיות מהמדינה באמצעות איום בשביתה, כשבית הדין לעבודה מחייב את המדינה לנהל משא ומתן. התופעה הזו חזרה על עצמה מאז שוב ושוב, והיא תולדה של מדיניות בבית הדין לעבודה, לנהל גישור ולהימנע מהחלטה שיפוטית על חוקיות השביתה".

הדברים נמשכו כך ללא מפריע עד חודש מאי 2018, אז התקיים דיון בבית הדין לעבודה בנושא השביתה של עובדי נמל אשדוד. במסגרת אותו דיון "נעלמו" ראשי הוועדים והואשמו בביזיון בית המשפט. כאשר התייצבו לבסוף לדיון, המשיך בית הדין לטפל בסכסוך בדרך של גישור בדלתיים סגורות במקום להכריע אם העובדים ביזו את בית הדין.

"במקום לשפוט, בית הדין הפך למעין 'בייביסיטר' של ראשי הוועדים וההסתדרות", מתרעם תובל. "הבוררות הפכה להיות כלי שיטתי לסיכול רפורמות". תובל והתנועה שלו החליטו לשים לזה סוף והגישו תלונה לנציב תלונות השופטים, אליעזר ריבלין. השופט ריבלין בחן את התלונה וקבע שהיא מוצדקת: לבית הדין אין סמכות לנהל גישור במצב עניינים זה, בוודאי שלא בדלתיים סגורות. חבורת הסטודנטים ניצחה את השיטה.

יש מי שרואים בהליך הגישור דבר דווקא חיובי.

תובל לא מתבלבל: "גישור הוא דבר חיובי, אבל הוא צריך להיעשות במסגרת החוק. מעתה והלאה בתי הדין לא יוכלו להשתמש בגישור בצורה חופשית וההסתדרות לא תוכל לנצל את זה".

אז איך אתם מצפים שסכסוכי עבודה ייפתרו עכשיו?

"אנחנו מצפים שייפתחו מוסדות בוררות שתהיה להם הסמכות והיכולת להוביל את התהליכים בצורה בריאה. לחלופין, אפשר לאמץ את המקובל במדיניות מערביות רבות, שבהן יש ארגונים ליישוב סכסוכים".

ההשפעה של החלטת בית הדין אינה נוגעת רק לתחום המצומצם של יחסי העבודה בישראל. בעיניו של תובל, יש לה השלכות על כל אחד ואחת מאיתנו. "מי מאיתנו לא מזמין מוצרים ברשת? המוצרים האלה צריכים להגיע דרך הנמל, וכשהנמלים שובתים – הסחורה מתעכבת וכל שרשרת הסחר נפגעת".

איך התחושה להוביל מהלך כזה ולנצח?

"תחושה טובה ומחזקת. אני רגיל מבית הדין לעבודה שעבירות בתחום הגישור נעשות יום ביומו, אבל אין אוזן קשבת. עכשיו 'תחרות' היא גורם חדש שפשוט נמצא על המגרש ונלחם בעוולות שהיו קיימות עד היום".

 המסר: לא לוותר על הרוח

 התגובות לשחקן החדש במגרשי בית הדין לעבודה הן מעורבות. "בסופו של דבר זו יוזמה ייחודית בנוף, אז אנשים מפרגנים מאוד ", אומר תובל. "מצד אחד יש קבוצה של אנשים שאומרת 'איך לא חשבנו על זה קודם?' ו'כל הכבוד על המאמצים', ומצד שני, סוג שני של תגובות הוא מצד גורמים בהסתדרות למשל, שלא יודעים איך לאכול אותנו. אבל הכי מחממות את הלב אלו תגובות מאנשים שאנו עוזרים להם ביום יום".

במפתיע, אחד החוגים שלמד תובל במרכז האקדמי שלם הוא דווקא החוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. "חיפשתי מקום רציני עם לימודי ערבית רציניים", הוא נזכר, ומעלה על נס את ההשקעה בלימודי הערבית. "השליטה בערבית זו מתנה גדולה שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר. זה כלי חשוב שטוב שיהיה להרבה ישראלים".

גם הסביבה האנושית שבה למד שכנעה אותו שבחר נכון: "החברים משלם רציניים מאוד, אפשר לחשוב ולהעמיק איתם, ויחד עם זה יש לרובם גם הומור ייחודי שאי אפשר למצוא במקומות אחרים".

באילו כלים שלמדת בשלם אתה משתמש בעבודתך ב"תחרות"?

 "במרכז האקדמי שלם קיבלתי כלים רבים שמשמשים אותי בעבודה שלי כיום: יכולות כתיבה, למשל, ופיתוח חשיבה מערכתית. גם בפיתוח הידע וההבנה במשפט ובעולם העבודה התייעצתי באופן קבוע עם מרצים שתרמו לתהליך הגיבוש של היוזמה. בקיצור, התשתית ששלם נתנה לי הייתה טובה מאוד".

מה האתגר הבא מבחינתך?

 "כרגע ההסתדרות כופה על עובדים התאגדות שהם לא מעוניינים בה. האתגר הנוכחי שלנו הוא לבנות יכולת משמעותית לסייע לעובדים שלא מעוניינים להיות חברים בארגון עובדים מסורתי, או לכאלו שמעוניינים להקים ארגון משלהם. אנחנו כבר פועלים בשני מפעלים בצפון, ונמצאים בתהליך של החזרת העצמאות לעובדים. פתחנו גם מימון המונים כדי לממן תביעה נגד פרקטיקה שנקראת 'דמי טיפול'. זהו מס שנלקח משכר של עובדים שלא רוצים להיות חברים בוועד עובדים. אתגר נוסף הוא להוביל לבחינה מחודשת של פסיקת בית הדין לעבודה, שלוקה לדעתנו בהטיה אידיאולוגית".

איזה מסר תרצה להעביר לצעירים שרוצים להשפיע על החברה הישראלית?

 "שלושה מסרים: הראשון הוא ללמוד את הבעיה שהם מנסים לפתור בצורה יסודית; השני הוא ללמוד תוך כדי פעולה, לא לומר 'אני עדיין לא מוכן לפעול', אלא לקפוץ למים; והמסר השלישי ואולי הכי חשוב: אנשים צעירים יכולים להסתכל על דברים שאצל אחרים הם מובנים מאליהם בצורה שונה ולומר: 'אולי כדאי לשקול מחדש?' זו תכונה שיש לאנשים צעירים – אל תוותרו עליה ואל תזלזלו בה, כי היא זו שלוקחת את החברה קדימה".