שני אפיפיורים, ואולי אף לא אחד – על סרטם החדש של אנתוני מקרטן ופרננדו מיירליס, The Two Popes (2019)

יש אירועים היסטוריים שנופלים לידיהם של יוצרי קולנוע כפירות בשלים. כאלו היו האירועים שליוו את הכנסייה הקתולית במהלך השנים האחרונות. ב־2013 הגיש האפיפיור השמרן יוזף רצינגר, הוא בנדיקטוס השישה־עשר, את התפטרותו המפתיעה מן הכס הקדוש. במקומו נבחר, ברגע מפתיע לא פחות, הקרדינל הארגנטינאי חורחה מריה ברגוליו, האפיפיור הראשון אי־פעם מחצי הכדור הדרומי. מאז בחירתו ועד היום הביא ברגוליו, או בשמו האפיפיורי, פרנציסקוס, את הכנסייה הקתולית לשיאים חדשים של ליברליות ופתיחות.

פרישתו של בנדיקטוס ועלייתו של פרנציסקוס תחתיו עומדים בליבו של סרטם החדש של אנתוני מקרטן ופרננדו מיירליס, The Two Popes, המגולל סיפור (בדוי לחלוטין) של ידידות בין שני הטיפוסים השונים הללו, האינטלקטואל הגרמני השמרן רצינגר והארגנטינאי אוהב הבריות ברגוליו. הליהוק של השחקנים מבריק ממש, ובידם של אנתוני הופקינס (רצינגר) וג׳ונתן פרייס (ברגוליו) עולה להידמות דמיון מסחרר לשני האפיפיורים האחרונים, עד שלפעמים אפשר פשוט לשכוח שמדובר בשחקנים ולא בדמויות ההיסטוריות עצמן. מלבד זאת, הסרט מאפשר הצצה נאה לתהליך בחירת האפיפיור, לדילמות המורכבות המלוות את הכנסייה הקתולית כיום, מן היחס לפוליטיקה העולמית, דרך המשבר רחב ההיקף של התעללויות כמרים בילדים, ועד היחס להומוסקסואלים ולגירושים. נוסף לכך, הסרט מיטיב להשתמש בצבעוניות הנפלאה של הכנסייה הקתולית, שנעה כל העת בין הגלימות האדומות והמפוארות של הקרדינלים ויצירות המופת המעטרות את הקפלה הסיסטינית לבין הפשטות היפה של מפעלי החסד של מסדר הישועים בפינות הנידחות ביותר בעולם. העושר הזה, לצד חיבוטי הנפש הכנים של הגיבורים, הנאבקים להבחין בקולו של האל וברצונו מהם, הופכים את הסרט למפגש נוגע ללב עם הכנסייה ועם האמונה הקתולית בעת הזאת.

יחד עם זאת, מדובר ביצירה שטחית, עם הבנה היסטורית דלה, ועם סדרת מסרים סכרינית וחלולה להפליא. למעשה, זהו כלל אינו סרט על שני אפיפיורים — הוא עוסק בפולחן אישיות של אפיפיור אחד בלבד — פרנסציסקוס, וגם אותו הוא מרדד לכדי פלקט של קדוש ליברלי. בסרטם של מיירליס ומקרטן, בנדיקטוס הוא הבעיה ופרנציסקוס הוא הפתרון; פתרון שכל כולו מעודכן ונכון, מאהדתו לכדורגל ועד נכונותו האנטי־קפיטליסטית לוותר על כל סממני הפאר הגדושים של ההיררכיה הכנסייתית. פרנציסקוס של שני האפיפיורים הוא אפיפיור מושלם. הוא לא באמת מסתכן, הוא לא באמת נושא באחריות למחדלים הקשים שהכנסייה הגיעה אליהם בעת הזאת, ואיש אינו משלם את המחיר על החלטותיו הרדיקליות.

בנדיקטוס, לעומתו, הוא ההפך הגמור — הוא איננו אלא מאובן קר לב ונוקשה שאבד עליו הכלח. כל מה שהצליחו היוצרים לומר על אדם שהיה בין האינטלקטואלים האירופאים המעמיקים של המאה ה־20 הוא שהוא מתהדר בידיעת לטינית בשעה שיתר מרעיו כבר שכחו אותה מזמן, ללא כל היכרות, ולו השטחית ביותר, עם הגותו. זה איננו רק חוסר כבוד לדמות הייחודית ורבת הפנים שהיא בנדיקטוס, אלא חוסר כבוד לרעיונות וליצירה אינטלקטואלית בכלל. גם התפטרותו של בנדיקטוס — מעשה חידתי ביותר שהוויכוח על פרשנותו הנכונה עודו מתגלע ברחבי העולם הקתולי — נתפסת על ידי יוצרי הסרט כפינוי כנוע של מקומו לטובת יורשו הליברלי, כמעשה תשובה של שמרן מיושן המודה סוף סוף בכישלונו וצועד אל עבר הקדמה. זהו סרט, אם אפשר להשתמש במילה הזו בהקשר שכזה, דוגמטי בתכלית.

יוצרי הסרט נוקטים אפוא עמדה בינארית, ומבטאים אותה שוב ושוב באינסוף סצנות ורדרדות, מבלי לטפל לעומק באף אחת מן הסוגיות כבדות המשקל שאכן מעסיקות את שני האישים המרתקים הללו, בנדיקטוס ופרנציסקוס, במציאות. במקום לאפשר לצופים לצלול לרגע לתוך הדרמה האמיתית, הכאובה והמורכבת שמשסעת את העולם הקתולי כיום, יוצרי "שני האפיפיורים" העדיפו לשוב ולשחזר קלישאות עיתונאיות פשטניות וחסרות כישרון. מוטב, אולי, להתוודע לכנסייה הקתולית בערוצים אחרים.