שאלנו מספר מרצים את השאלה: מה האתגר הגדול הניצב בפני המזרח התיכון היום?

המזרח התיכון בעידן פוסט־אמריקני/ד"ר מרטין קרמר

המזרח התיכון אינו עשוי מקשה אחת, ובפסיפס של העמים, השפות, העדות, והתרבויות, כל מרכיב מתמודד עם אתגרים משלו. כמי שמלמד את ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, אני ער במיוחד למגבלות הראייה הכוללת: מה בין ערב הסעודית לבין תורכיה? בין מצרים לבין איראן? סוריה נמצאת במשבר פוליטי והומניטרי עמוק ומתמשך, והתל׳׳ג שלה נחתך בחצי, כאשר במרחק של כמה מאות קילומטרים, ישראל המשגשגת עולה בהדרגה בטבלאות ה–OECD. בתימן ובלוב, מדינות מתפוררות, מתנהלות מלחמות בתוך ההריסות. בעת ובעונה אחת, קטר והאמירויות מארחות את המונדיאל וגביע אסיה בכדורגל ונתונות בעיצומה של תנופת בנייה חריגה ממש. אומנם גם בתוך אירופה ובתוך ארצות הברית ישנם פערים גדולים, אבל ישנה גם תחושה של שותפות גורל. ואילו במזרח התיכון כל מרכיב יוצר את המציאות שלו, ושואף לחיות בתוכו לבדו.

עד עכשיו, כאשר אחד הבתים ב"שכונה המזרח התיכונית" היה עולה באש או נפרץ, חייגו דייריו 101 והזעיקו את "הכבאי" או "השוטר" האמריקני. חיש מהר הוא הגיע (עם כל ציודו החדשני) לכבות את השׂרֵפה, למזער את הנזק, לעצור חשודים ולערוך משפט צדק. אבל אם נאמין לדברי הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, ארצות הברית מנתקת את הקו. "חיילינו האמיצים נלחמים במזרח התיכון מזה קרוב ל־19 שנים באפגניסטן ובעיראק", אמר הנשיא בנאומו האחרון על מצב האומה. "כמעט 7,000 גיבורים אמריקנים הקריבו את חייהם. יותר מ־52,000 אמריקנים נפצעו קשה. הוצאנו יותר משבעה טריליון דולרים על מלחמות במזרח התיכון. כמועמד לנשיאות, הבטחתי בקול רם גישה חדשה". הבטיח ומקיים: יציאת הכוחות האמריקנים מסוריה אמורה להיות הצעד הראשון בתהליך של יציאה (או נסיגה?) כוללת.

על כן, המזרח התיכון עומד בפתחו של עידן חדש, פוסט-אמריקני. הכבאים והשוטרים יצטרכו לבוא מהאזור עצמו, ואם לא, השׂרֵפות והפשע יתפשטו לכל עבר, ובוודאי לא יתחשבו בגבולות פוליטיים. על כן, בעיניי, האתגר הגדול העומד בפני המזרח התיכון כולו בימינו הוא האתגר של יצירת תודעה אזורית, בליווי מסגרות אזוריות להבטחת הביטחון הקיבוצי.

ניסיונות העבר לבניית מסגרות אזוריות על בסיס זהות משותפת, כמו הליגה הערבית, נכשלו. זהות ערבית או אסלאמית אינה עירבון לזהות אינטרסים, ותחושות של ׳׳סולידריות׳׳ נתגלו כחלשות מדי ברגעי משבר. עם זאת, ישנן מדינות וקבוצות במזרח התיכון שחולקות אינטרסים, גם אם לכל אחת מהן זהות נבדלת, והשאלה היא אם אפשר יהיה למנף את שותפות האינטרסים הזו לכדי יצירת מנגנון יעיל שיבטיח את ביטחון האזור, גם בהעדר גייסות אמריקניים.

ישראל, בעלת העוצמה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית, אומנם נבדלת משכנותיה בזהותה היהודית, אך יש לה מה להרוויח ומה להציע ביצירתם של "תודעה מזרח תיכונית" ומנגנוני ביטחון אזוריים. שיתופי הפעולה הסמויים והגלויים בין ישראל לבין מדינות ערב השכנות, הקרובות והרחוקות, הם ביטוי ראשוני להסתגלות לעידן הפוסט-אמריקני של מקבץ המדינות אשר נשענו היסטורית על ארצות הברית. במציאות החדשה, לא זאת בלבד שישראל אינה נתפסת עוד כאיום, אלא היא אף מצטיירת כעמוד התווך הפוטנציאלי של ברית אזורית שכזו, כנגד האיום האיראני.

בישראל, כמו ביתר מדינות המרחב, שוררת דאגה מהמשמעות של הקו האמריקני הבדלני, כביכול. אך לאמיתו של דבר, ככל שגובר החשש לנטישת המזרח התיכון מצד האמריקנים, גוברים הסיכויים שייווצר גוש אזורי שיכלול בתוכו את ישראל כשותפה מלאה. גם אם הדבר לא ילווה בחיבוקים פומביים, הוא יהווה נקודת מפנה במעמדה של ישראל במזרח התיכון. האתגר העומד בפני ישראל, אם כן, הוא לתרגם את הקשרים החדשים להבנות לגבי קו פעולה משותף במקרה של משבר אזורי. הדרך להישג הזה פתוחה כעת, אך עדיין ארוכה.

איפה הילד?/אלעד ארצי

המרכיב החשוב ביותר בכל חברה אנושית הוא דור ההמשך. בזמן שהמבוגרים מניעים את התהליכים ההיסטוריים, מתעצב עולמם הפנימי של הילדים דרך החוויות הסובבות אותם. כל מה ששמעו, ראו או חוו נספג בליבם ובראשם ומעצב לאורך שנות גדילתם את מי שהם עתידים להיות. ככל שעולמם הפנימי בטוח, עשיר ושמח, כך הם גדלים להיות אנשים שמחים, פוריים, עמוקים ויצירתיים יותר.

איש לא סיפר לילדים שנולדו בתחילת שנות האלפיים בעיראק על הזוועות שעומדות לפקוד אותם לאורך שנות ילדותם. גם לא לילדים בסוריה או בתימן עשור מאוחר יותר. איש לא הזהיר את הילדים במצרים מפני הנזקים של צפייה בתמונות קשות מאזורי הקרבות או מהשתתפות בהפגנות אלימות. כמו כל ילדי העולם, גדלו ילדי העולם הערבי אל תוך המציאות שסביבם בעל כורחם ועכשיו הם הופכים להיות המבוגרים המניעים אותה. זהו דור שגדל אומנם בגופו, אבל החור שנפער בנפשו הפך להיות חור הפעור בחברה כולה. חור שזועק: מה עשיתם? למה לא חשבתם עלינו?

האתגר הגדול הניצב בפני המזרח התיכון היום, בעיניי, הוא לא אחר מאשר חינוך הילדים. אומנם אתגר זה הוא המרכזי בכל חברה אנושית, אולם במזרח התיכון היום הוא דחוף יותר מתמיד. על העולם הערבי למצוא דרכים, ישנות וחדשות, להציב את טובת הילד במרכז. הילד הוא יצור עדין, תמים וחסר ניסיון. הוא זקוק למבוגר שינחה אותו וילמד אותו את כללי החברה מהפרט אל הכלל. החברות בעולם הערבי ניסו להניע תהליכי שינוי והתעוררות אינטנסיביים כדי ליצור עתיד טוב יותר ולאחר שהאבק שקע מעט ועברו כמעט עשר שנים מפרוץ "האביב הערבי", הם מגלים שבמקרים רבים הם שפכו את התינוק יחד עם המים. לתוך העתיד שעליו חלמו גדל דור אבוד.

העולם הערבי לא יוכל להתקדם בשום מישור או תחום אם לא ישים את ביטחון הפרט – ואת ביטחונם של הילדים בפרט – בראש סדר העדיפויות. מאחר שמדובר בדור שלם, תהליך ההחלמה והתיקון יימשך זמן רב, ויחלוף זמן רב אף יותר עד שהוא יניב תוצאות. אך ללא שינוי דרסטי בסדר העדיפויות ילך המצב ויחמיר, גם אם לא נראה שהוא יכול להיות חמור יותר.

בדרך לחלום על האביב ניסה העולם הערבי את דרך הנשק וההפגנות, ההתבצרות ומלחמות הגרילה. ספק אם זה עבד. השינוי האמיתי יכול לבוא אך ורק מבחירה מודעת בתנועה ההפוכה, מהפנים אל החוץ. על העולם הערבי לעשות כל שלאל ידו על מנת ליצור לילדים החיים בו סביבה מוגנת ובטוחה יותר, על חשבון כל אידיאל אחר. עליו לבודד את הילדים עד כמה שאפשר מהמשברים הפנימיים והחיצוניים, ולהשקיע את כל מרצו בחינוך ובטיפוח דור ההמשך. עליו להוקיע כל שימוש פוליטי, צבאי או תעמולתי בילדים בכל אופן ולכל מטרה שהיא.

מתוך מקום שלם יותר, בטוח יותר, יוכלו הילדים של היום להפוך למבוגרים של מחר ולשנות את המציאות מבפנים, ללא יריית כדור אחת, ולהצעיד אותנו לעבר מזרח תיכון חדש.

משבריותה של המדינה המודרנית הערבית המודרנית/ד"ר יוסרי ח'יזראן

קריסת האימפריה העות'מאנית בשנת 1918 סימנה את קץ העידן האימפריאלי במזרח התיכון ואת ראשיתו של עידן המדינה הטריטוריאלית.[1] כשם שחדירת המודרניזציה המערבית לאזור הייתה מלווה בתופעה של משבריות בשל זיקתה ההדוקה לאימפריאליזם המערבי באזור, כך קרה גם עם הופעתן של המדינות הטריטוריאליות־מודרניות באזור, שהמשבריות הייתה נעוצה בעצם קיומן (להוציא, אולי, את מצרים ואת הישות הלבנונית).

תהליך הקמתן של מדינות אלה ועיצוב גבולותיהן היה במידה לא מעטה מנותק מהרצונות ומהשאיפות של האוכלוסיות המקומיות. במובן זה, אפשר לומר כי המדינה הערבית המודרנית סבלה מעצם ומראשית קיומה ממשבריות כרונית של היעדר לגיטימציה, משום שעצם הרעיון של מדינה טריטוריאלית לא ממש עלה בקנה אחד עם המורשת התרבותית, ההיסטורית והפוליטית של האזור.

אולם משבר לגיטימציה זה אינו רק תולדה של חוסר ההרמוניה עם העבר. משבר זה היה, ועודנו כיום, תוצר של מודל מדינתי־התנהגותי לקוי מצד המדינה עצמה ומצד האליטות הפוליטיות ששלטו בה. ניקח לדוגמה את האליטות ששלטו במדינות ערב בעידן שכונה בידי ההיסטוריון הגדול אלברט חוראני "העידן הליברלי" (שנות העשרים עד תחילת שנות החמישים של המאה העשרים). אליטות אלה הקימו משטרים פרלמנטריים־ייצוגיים המבוססים על חוקות ליברליות בהשראת המערב, אולם באותו הזמן הן שימרו את העוצמה הפוליטית והחברתית שלהן־עצמן והותירו מעמדות חברתיים שלמים מחוץ למעגל הייצוג, נמנעו מגיבוש מדיניות חברתית ברורה ולא הובילו לבנייתה של קהילה לאומית־פוליטית מגובשת.

מחקריהם של בסאם טיבי, נזיה אלאיובי ואחרים מראים כי האליטות זרעו במו ידיהן את הזרעים לחולשתה המבנית של המדינה. כך קרה גם עם האליטות המונרכיות וגם עם האליטות המהפכניות (משנות החמישים עד תחילת שנות השבעים), שהשתמשו בכלים ובמסגרות תת־מדינתיות – כגון החמולתיות, העדתיות, השבטיות, הקהילתיות והדתיות – במטרה להשיג לגיטימציה לשלטונם ולבסס אותו. השימוש במסגרות תת־מדינתיות אלה אומנם העניק יציבות שלטונית, אולם באותה מידה כרסם בלגיטימציה של המדינה כמוסד בפני עצמו.

העידן הפוסט־קולוניאלי, שהתחיל בסוף שנות הארבעים, הביא עימו אליטות חדשות שניסו לבסס את סמכותן הפוליטית והמוסרית בשם הצדק החברתי למען ההמונים, אלא שהן כפו אידיאולוגיות לאומיות־חברתיות מהפכניות על ההמונים. בעוד משטרים מהפכניים משלו בשם הערביות, הסוציאליזם ומאבק באימפריאליזם, המשטרים המונרכיים ניסו לנצל את המסגרות המסורתיות כדי להבטיח את המשך שלטונם. משבר הלגיטימציה של המשטרים השליטים בשני המקרים הובילו משטרים אלה לאמץ אמצעים שלטוניים שכרסמו את הלגיטימציה של המוסד המדינתי, גם אם הבטיחו יציבות פוליטית. האידיאולוגיות הקולקטיביות־טוטליטריות אשר שלטו בתודעה הציבורית בעידן הפוסט־קולוניאלי תרמו אף הן לאתגור הלגיטימציה של המדינה הערבית המודרנית. הפאן־ערביות, למשל (כאידיאולוגיה פוסט קולוניאליסטית מובהקת בעולם הערבי), כפרה בעצם הלגיטימציה של קיומה של המדינה הערבית המודרנית משום שקשרה את קיומה במורשת האימפריאליסטית באזור. באותו אופן, גם האסלאמיזם על כל גווניו (על אף הפרגמטיות שהפגין) לא ממש הפנים את קיומה של המדינה המודרנית, בשל התפיסה האסלאמיסטית ש"האומה המוסלמית" היא המסגרת המוסרית והפוליטית הלגיטימית היחידה. יוצא מכך שהשיח האידיאולוגי והפוליטי הן של הפאן־ערביות והן של הזרם האסלאמיסטי רק ערער אף יותר את הלגיטימציה המעורערת גם ככה של המדינה הערבית.

פרוץ "האביב הערבי" רק המחיש שוב את עומק הכישלון של האליטות הפוליטיות ואת עומק המשבר של המדינה, הנגזר במידה רבה מכישלונן של האליטות. התקוממויות אלה פרצו בשם הכמיהה לאזרחות במקום נתינות, ונגד כל האידיאולוגיות שנזכרו, שהבטיחו קדמה ורווחה והביאו לדיכוי, לנתינות ולשחיתות.

אך למרות האתגרים שמציבות המורשת התרבותית וההיסטורית של המזרח התיכון והתנועות האידיאולוגיות־טוטליטריות שעיצבו את התודעה הציבורית של תושביו, הרי שכישלונן של האליטות השליטות והניצול האינסטרומנטלי של מסגרות תת־מדינתיות בעיצובה של המדינה הערבית המודרנית היו התהליך החשוב מכול שהביא להיווצרותה של לגיטימציה שברירית של המדינה הערבית המודרנית, כפי שאפשר ללמוד מהמגמות העולות מ"האביב הערבי". לגיטימציה שברירית זו הינה נגזרת של כישלון האליטות, והיא מציבה אתגר כרוני המציג מציאות שבה המשבריות היא ביסוד ההוויה של המזרח התיכון הערבי עד ימינו.

מאבק בין הדורות/יוסי קטש

להבנתי, האתגר הגדול ביותר הניצב בפני המזרח התיכון בימינו – באופן מפתיע, או שלא – הוא מאבק. אלא שבשונה מן המאבקים הרבים שהתרחשו באזורנו עד כה, הפעם מדובר על מאבק פנים־חברתי בעולם הערבי, שמהווה בעיניי את האתגר הגדול ביותר גם לזהות הערבית הרחבה בימינו. מאבק זה אינו מתנהל בחזית המלחמה ואף לא בחצר האחורית של הבית, אלא במרכז הדיוואן הערבי המסורתי ובסלון הערבי המודרני, בלב המשפחה.

החברה הערבית עברה שינויים רבים במרוצת השנים: השבט הערבי הנודד התיישב בכפרים ובעיירות, בא במגע עם אוכלוסיות רבות ומגוונות והתחבר עימן ועבר תהליך עיור אינטנסיבי ביותר. אך עד לשנים האחרונות לפחות הוא נותר, במידה זו או אחרת, נאמן לשבטיות, למסורת החמולתית ולמנהגים העממיים.

אלא שכיום אנו עדים להתערערות המבנה ההיררכי של החברה הערבית, המורכבת ממעגלים רבים. תהליך זה מתחיל בראש ובראשונה במעגל המשפחתי, אשר לאורך השנים היה מופקד בידי אב המשפחה, המפרנס העיקרי, שהחזיק בסמכות העליונה בבית. אותו האב היה כבול במידה רבה גם למשפחתו שלו ובה בעת גם לחמולה הגדולה שאליה הוא משתייך, הן מבחינה חברתית – על ידי מנהגים ומסורות אשר השתרשו לאורך השנים – והן מבחינה פוליטית, כאשר בני השבט והחמולה נדרשו להציג חזית אחידה מול ה"חוץ".

הקשר ההדוק בין הפרט לכלל, שבסיסו במבנה ההיררכי של המשפחה הערבית, נשמר גם כאשר השבט הערבי התיישב בכפרים, גם בעת המעבר מהכפר אל הערים הגדולות וגם תחת השלטונות המשתנים לאורך השנים. בתנאים אלו, תמיכת השבט בראש השבט, אשר הפך למח'תאר, הייתה מובנת מאליה.

הקשר המחייב בין הפרט לכלל בא לידי ביטוי גם במעגלים רחבים יותר, ואפילו בסוגיות כלל־ערביות. כמעט תמיד נשמע קול אחיד בסוגיות הגדולות שעל הפרק, הן מצד המנהיגים הערבים והן מצד הפרטים בחברה, אשר הפגינו סולידריות עימם (בין אם מרצון ובין אם לאו). דוגמה לכך אפשר לראות בחזית האחידה אשר הוצגה ביחס לישראל לאורך שנים רבות.

אולם, נדמה כי בני ובנות הדורות האחרונים כבר אינם מחזיקים בעמדה של אחדות שורות ודעות, ורבים מהם מורדים במוסכמות החברתיות. במקומות רבים, סמכות המבוגרים כבר אינה חזקה כפי שהייתה בעבר, ורבים מהצעירים והצעירות אינם נשמעים להוראות הוריהם, ובעיקר – אינם חוששים לבטא את רצונותיהם ולהשמיע את דעותיהם בבית ומחוצה לו.

לכן, בעיניי, האתגר הגדול ביותר במזרח התיכון טמון בגישור בין המסורת הערבית לבין הדור המתקדם והדעתני של ימינו; להביע דעה עצמאית וחופשית מול ההורים, ובמקביל לתת להם את הכבוד המתבקש על פי המסורת מחד גיסא, ולהפעיל את הסמכות ההורית מבלי לרמוס את דעות הילדים מאידך גיסא. אומנם דוגמה זו לקוחה מהמשפחה, אך היא תקפה בהחלט גם ליחסים שבין השלטון לאזרחיו ולהפך.

בפתח העשור השלישי למאה העשרים ואחת: האתגר העיקרי שבפני עמי האזור הוא מציאת חלופות רעיוניות לחזון התעתועים האסלאמיסטי/ד"ר ערן לרמן

המאה הקודמת לימדה אותנו שלרעיונות, לחזון אידיאי ופוליטי, יש לעיתים קרובות חשיבות מכרעת בעיצובו של העולם שאנו חיים בו. לרבים, ובייחוד לצעירים, הם מציעים דרך לחיות, סיבות למאבק, משהו למות למענו – ומסוכן עוד יותר, להרוג למענו. רעיונות מרקסיסטיים חוללו תמורות מרחיקות לכת בכמה ממדינות העולם החשובות ביותר – וגם גררו, ביישומם, עשרות מיליונים אל מותם. עם דעיכת כוחו של הרעיון, קרסה והתפוררה מעצמת־על והתפרקה לחמישה־עשר חלקיה. רעיונות בדבר שלטון עולמי ותורות גזע הצעידו את גרמניה ויפן אל המלחמה הנוראה בהיסטוריה, ואל מעשי זוועה בשמה של אידיאולוגיה מעוותת.

קרוב יותר לזמננו ולמקומנו, היינו עדים לקריסתם של רעיונות האחדות הערבית הלאומנית־חילונית. לפני שני דורות, בימי הזוהר של נאצר והבעת', התקוות המהפכניות שטיפחו סחפו דור שלם של צעירים ערביים חדורי תחושת שליחות, שאת שיברון חלומם מתאר פואד עג'מי בכישרון רב בספרו The Arab Predicament. אל החלל הרעיוני הריק נכנסו, בתנופה, חזונותיהם של אלו שתרגמו את זהותם האסלאמית למשנה פוליטית שאפתנית. המונח השגור, "פונדמנטליסטים", הוא מטעה: אלה אינם נאמני המורשת התשתיתית (פונדמנטלית) של האסלאם אלא מהפכנים טוטליטריים מודרניים באצטלה דתית. אמור מעתה – "אסלאמיזם טוטליטרי". גרסה (שיעית) של השקפת עולם זו שולטת באיראן מאז 1979; גרסאות אחרות, סוניות, הציבו בעשורים האחרונים אתגר לעולם כולו.

כעת, לאחר שנבלמה עלייתם לשלטון של האחים המוסלמים (ה"אח'ואן") בכמה ממדינות ערב; כאשר משטר חמא"ס בעזה, שגם הוא "אח'ואנג'י", מוכר את עצמו בנזיד עדשים של מזוודות מזומן קטריות; בימים שבהם שיעים בעיראק וברחובות ערי איראן מפגינים מיאוס ממשטר האיאתוללות; ולאחר שגורל המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם ("סוריה הגדולה") – דאע"ש – נחרץ עם מותו העלוב של האיש שקרא לעצמו "אבו בכר אל־בע'דאדי" והתיימר לכונן מחדש את הח'ליפות – הגיעה העת לחפש עבור צעירים (וצעירים פחות) באזורנו חלופות רעיוניות הולמות.

לא מארה"ב ומן המערב, ובוודאי לא מישראל, צריכה הבשורה לבוא (אם כי יש דרכים לסייע בהפצתה). יש די והותר עוגנים בהגות ובספרות של דורות קודמים בעולם הערבי והאסלאמי המתעוררים מחדש בשיח העדכני של המרחב המקוון והרשתות החברתיות, שאפשר להיאחז בהם. שני מכלולים רעיוניים בעלי ערך יכולים לסייע:

1. מורשת ההגות של עידן ה"תנויר", הנאורות האסלאמית, שנראה היה ככוח העולה בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. רצה הגורל – לרוע מזלו של זרם זה – והעולם המערבי, ששימש מקור השראה ומשען מדיני לאנשים כמו מחמד עבדה במצרים וסר (!) סייד אחמד ח'אן בהודו הבריטית, נקלע למשבר קיומי במלחמת העולם הראשונה, וגם בתוכו עלו וגאו רעיונות טוטליטריים על חשבונה של המורשת הליברלית. כיום, לאחר שההרפתקאות הטוטליטריות העקובות מדם נכשלו שוב ושוב, הגיע הזמן להעיר מרבצן את הנחות היסוד של הפרויקט התנוירי, ולהתאימן להוויית זמננו: לדוגמה, כך עושה, במידת מה (ובלוויית קונפליקטים פנימיים) תנועת "תחיית העולמאא'" (NU) באינדונזיה, שמנהיגה, פאק יחיא, ביקר בישראל ב־2018 ונועד עם ראשי המדינה. יש סימנים להתעוררות ברוח זו גם בעולם הערבי, ממרוקו ועד למפרץ: אך מטבע הדברים, צפויים מאבקים מרים במעלה הדרך.
2. רעיונותיו של טה חסיין – האינטלקטואל המצרי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים (עיוור מילדותו. הדבר לא מנע ממנו להפוך לסמכות עליונה בתחומי הספרות – כולל השירה הג'אהלית – ותרבות ערב והמערב) בדבר זהותה של מצרים כחלק מן הים התיכון: "מתווסטיה". מטבע הדברים, טענה זו לגבי זהות ים תיכונית יכולה לחול גם על ארצות אחרות לחופיו של "הים הגדול" – תוניסיה, לבנון, תורכיה וישראל (כפי שעולה מכתביה של ז'קלין כהנוב) לצד יוון, קפריסין, מלטה ואיטליה. בשנים האחרונות, הוכיחו מפגשי הפסגה (ישראל–יוון–קפריסין לצד קפריסין מצרים–יוון–קפריסין) וכן כינונו של ה־EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון, כי לא מדובר רק בהגיגים של בעלי חזיונות: שיתוף פעולה קונקרטי, כלכלי וביטחוני מחבר גם הוא בין עמי האגן המזרחי של הים התיכון. אל מול הפרויקט הכושל של הלאומנות הפאן־ערבית ותעתועי הדמים של האסלאמיזם הטוטליטרי, שותפות ים תיכונית יכולה להציע מורשת הומניסטית משותפת ואופקים של צמיחה כלכלית ופריחה תרבותית.

קרדיט לתמונה – דימוי: מונוגרפיה משנת 1885. האיור באדיבות הספריה הלאומית בלונדון; בחירת דימוי: אביה זוהר שאקי

[1] אין הכוונה למדינות לאום, שכן המדינות שקמו בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית לא היו מדינות לאום, משום שתהליך הקמת המדינה הקדים את תהליך כינון האומה. נוסף על כך, המדינות שקמו לא ממש פעלו לכינונה של קהילה פוליטית־לאומית מגובשת.