פינת היום לפני – והפעם: נוסחו חוקי נירנברג

לחוקי נירנברג הייתה מטרה עיקרית: לשלול זכויות אזרח ממי שלא משתייך לגזע הארי ולהטמיע את האפליה נגד היהודים בחוק הגרמני. חוקים אלו היוו נקודת מפנה משמעותית ביחס של הגרמנים ליהודים, שילכו ויחמירו עד שיהפכו לרצח עם.

נאומים מתחלפים

באותה ישיבה חגיגית של הכנס השנתי, היטלר אמור היה לנאום נאום התומך במדיניות התוקפנית של איטליה באתיופיה. כחלק משינויים של הרגע האחרון, בין היתר בשל הצטרפות כל חברי הרייכסטאג לאירוע, החליט היטלר להימנע מנאום זה. הוא היה צריך למלא את הזמן בנאום אחר, ולכן החליט להקדיש את נאומו לבעיית היהודים.

היטלר טען כי היהודים גורמים למתח בין העמים באירופה, שהתנהגותם מתגרה ושהם פתחו בחרם כלכלי נגד גרמניה. הוא הכריז כי הדרך היחידה להתמודד עם גזרות היהודים היא באמצעות סדרת חוקים שיקבעו את יחס העם הגרמני כלפי היהודים, והציג את סדרת החוקים שנכתבה בחופזה.

חוקי היסוד הנאציים

חוקי נירנברג התפצלו לשלושה חוקים מרכזיים – חוק הדגל, הקובע את צלב הקרס כדגל הלאומי; חוק אזרחות הרייך, הקובע כי רק בעלי דם גרמני או קרוב לו רשאים להחזיק בתעודת אזרחות, וכי יהודים אינם יכולים להחזיק באזרחות; והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, הקובע בין היתר כי נישואים בין יהודים לגרמנים הם אסורים, שיהודים מוגבלים בלמידה באוניברסיטאות, וכן שיהודים לא רשאים להניף את דגל הרייך.

החוקים הובאו להצבעה בפני כל הרייכסטאג עוד באותה ישיבה, במופע חגיגי וראוותני, והם אושרו פה אחד וקיבלו מעמד של חוקי יסוד.

השפעת חוקי נירנברג על יהודי גרמניה

לחוקי נירנברג הייתה השפעה מכרעת על היחס ליהודים, שכן הם בודדו אותם משאר העם. החוק מנע מהיהודים להתלונן מפני האנטישמיות, אזרחותם נשללה, הם נחשבו נתינים משוללי זכויות ולא הייתה להם אפשרות לבקש הגנה משפטית.

בהמשך הובדלו היהודים באמצעות טלאי צהוב וסימונים בתעודות, והחל משנת 1939 הפגיעה הפכה לפיזית, עם בידודם בגטאות, עד הפתרון הסופי. בספטמבר 1945, יותר מעשור אחר כך, בוטלו חוקי נירנברג על ידי בעלות הברית ששלטו בגרמניה הכבושה.