פינת היום לפני – והפעם: נולד ס. יזהר חבר כנסת וסופר שהיה לחתן פרס ישראל לספרות

ענייני זהות

שמו המלא של ס. יזהר הוא יזהר סמילנסקי, ואת שם העט שלו קיבל מהסופר והעורך יצחק למדן לאחר שזה פרסם את הסיפור הראשון שכתב יזהר, "אפרים חוזר לאספסת", בשנת 1938. הוא אימץ את השם ס. יזהר עבור יצירותיו הבדיוניות, אך כשכתב מאמרים עיוניים חתם בשמו המלא. יזהר חי ויצר בארץ בשנות הארבעים והחמישים ונמנה עם קבוצת היוצרים שחיו באותה תקופה וכונו "סופרי דור התש"ח", אך סירב להזדהות כחלק מהם. עלילת הספר האחרון שכתב, "גילוי אליהו", מתרחשת במלחמת יום כיפור, ועוררה פולמוס חברתי עקב העמדה שנקט יזהר כנגד מלחמות: "איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודﬠים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה?"

סיפורים ותארים

יזהר היה נצר למשפחה של סופרים ופובליציסטים. הוא החל את דרכו המקצועית כמורה לאחר שלמד במכללת דוד ילין בירושלים, וניסה את מזלו גם באוניברסיטה בלימודי מדעי החיים, אך לא השלימם. הוא חזר לספסל הלימודים רק כעבור שנים רבות – בהיותו בן 52, אז למד חינוך, המשיך בלימודי תארים מתקדמים וכיהן כפרופסור ומרצה לחינוך. במהלך השנים עסק בכתיבת עשרות יצירות שונות – נובלות, ספרי ילדים, מאמרים פובליציסטיים ועוד. סגנון כתיבתו העשיר והייחודי זיכה אותו בפרסים רבים, וביניהם פרס ישראל לספרות יפה, שבו זכה בשנת 1959 כשהוא בן 43 בלבד, על ספרו "ימי צקלג".

פוליטיקה בהפתעה

חייו הפוליטיים של ס. יזהר החלו בלי שהתכוון לכך. שמו הוכנס לרשימת מפא"י ללא ידיעתו, והוא פותה להישאר בה בתירוץ שיוכל להמשיך לכתוב במשך שלושה ימים בשבוע, עיסוק שכנראה אהב מאוד. הוא כיהן כחבר כנסת בשנים 1949–1967 ובמהלכן היה חבר בוועדות שונות; עיקר מאמציו הושקעו ב"מידוע המדינה", כלומר – בעידוד ההייטק במשק הישראלי. הוא האמין, כמו אביו, שעתיד המדינה היהודית לא נמצא בתעשייה החקלאית אלא בתעשייה מתוחכמת יותר. יזהר אומנם היה חבר במפלגת השלטון, אך לא חסך בביקורת כלפי מוסדות המדינה וטען כי הם פוגעים בדור הצעיר ומעודדים אותו להפוך ל"דור האספרסו". על שמו של יזהר רשום גם החוק לערכי טבע מוגנים, שנועד להציל את פרחי הבר בישראל.

מי צריך לספר את הסיפור?

לס. יזהר היו אמונות וערכים מוצקים בנוגע לעניינים רבים. הוא דגל בחילוניות, וטען כי אי אפשר לחנך אנשים לערכים שכן טבעם של ערכים ושל המציאות עצמה להשתנות ולהעמיד אנשים בפני דילמות חדשות. הוא החזיק בדעה שמערכת החינוך צריכה להדיר את רגליה מתחום הספרות והמחקר, ולאפשר לאנשים ללמוד באופן חופשי: "קול קורא לפתיחת פגישת אדם אחד עם יצירת אדם אחר. לשחרור מן הסוציולוגיה ומן הפסיכולוגיה ומן האידיאולוגיה… לקרוא 'את' ולא 'על', ככל האפשר… לחדול סוף סוף לקרוא סיפורים מהם והחוצה להם, ולהתחיל לקרוא סיפורים מהם ופנימה להם; לקרוא לא איך הם משתייכים, אלא איך הם עצמם".