פינת היום לפני – והפעם: אלפרד דרייפוס זוכה בחנינה נשיאותית

"תחי צרפת!"

הקצין אלפרד דרייפוס בן ה-35 הספיק לשרת במטה הכללי של צרפת כשנה, לפני שהמודיעין הצרפתי חשד שבוגד פועל בתוך צבא צרפת ומעביר מסמכים סודיים לשגרירות הגרמנית בפריז. בעזרת שורה של הוכחות מפוקפקות וחלשות, הוחלט בצמרת הצבא שדרייפוס הוא הבוגד, וזה נעצר ונשפט בעוון ריגול ובגידה במולדת הצרפתית. התקשורת מיהרה להצטרף למסיבה, ודרייפוס הפך לסמל היהודי הבוגד. דרגותיו של דרייפוס הוסרו מעליו באופן משפיל בטקס שכלל גם את שבירת חרבו, ואשר נערך בחצר המכללה הצבאית בפריז לקול הקהל הזועם הצועק "מוות לבוגד היהודי". דרייפוס מעולם לא הודה בפשע שיוחס לו, ואף זעק במעמד משפיל זה: "אני נשבע ומצהיר, שאתה שולל את דרגתו של אדם חף-מפשע. תחי צרפת!" כעונש על בגידתו הוגלה דרייפוס ל"אי השדים" – אי מרוחק ומבודד ובו אחד מבתי הכלא המפורסמים בהיסטוריה.

"אני מאשים"

במהלך השנים שלאחר המשפט החלו לעלות קולות שפיצלו את החברה הצרפתית. אחד הקולות היה שייך לז'ורז' פיקאר, שהתמנה לראש המודיעין הצרפתי. פיקאר גילה ראיות מחשידות נגד הקצין הצרפתי אסטרהאזי, שהיה המרגל האמיתי, ובהמשך גילה כי הראיות נגד דרייפוס זויפו על ידי הצבא. ממצאיו של פיקאר לא התאימו לצבא, והוא נשלח לשירות צבאי בתוניס. במקביל, אחיו של דרייפוס, מתייה, ניהל מאבק יחד עם קבוצת פוליטיקאים, עורכי דין ועיתונאים שכונו "דרייפוסרים" וטענו לחפותו של דרייפוס. לקבוצה זו השתייך הסופר והפובליציסט אמיל זולא, שכתב את חיבורו המפורסם "אני מאשים" ובו תקף את הצמרת הצרפתית על סילוף האמת. החיבור גרם לסערה בצרפת, וזולא הועמד לדין.

סוף דבר

כחמש שנים לאחר שהוגלה לאי השדים ובעקבות הסערה הציבורית, נערך לדרייפוס משפט צבאי חוזר. גם בפעם הזאת הוא הורשע, אך עונשו קוצר לעשר שנות מאסר. כשהסכים לא לערער על תוצאות המשפט, קיבל חנינה, אך כבודו טרם הושב לו. כעבור שבע שנים תבע דרייפוס חקירה חוזרת, וב-12 ביולי 1906 זוכה באופן מלא. הוא הועלה לדרגת קולונל, וקיבל את עיטור הלגיון היוקרתי בדיוק באותו המקום שבו הוסרו דרגותיו. לפרשת דרייפוס הייתה השפעה עמוקה על צרפת – היא האירה באור אחר את הצמרת הצרפתית, חשפה את האנטישמיות שבה ואת ריקבון מערכת הצדק. הפרשה יצרה קרע עמוק במדינה, ויש שאומרים כי היא אחד הגורמים לנפילתה המהירה של צרפת במלחמת העולם השנייה.

פרשת דרייפוס וחוזה המדינה

בזמן משפט דרייפוס (1894) היה בנימין זאב הרצל כתב בעיתון הווינאי "נויה פריה פרסה" בפריז. הוא היה בין העיתונאים המעטים שהורשו להיות נוכחים בעת מתן גזר הדין, ושמע ממקור ראשון את צעקות ההמון "מוות ליהודים", ששונו בתקשורת ל"מוות לבוגדים". ביומן שכתב מאוחר יותר, ציין הרצל כי משפט דרייפוס הוא זה שהפך אותו לציוני, ולכן מקובל לחשוב שהפרשה היוותה אבן דרך משמעותית בדרכו של הרצל למעמד חוזה המדינה.

אזכורים בתרבות

לאורך השנים נכתבו כמה ספרים, מחזות וסרטים המבוססים על פרשת דרייפוס. אחד הבולטים שבהם הוא הסרט "מקרה דרייפוס" – סרט בריטי משנת 1931 בכיכובו של השחקן סדריק הארדוויק. גם בימינו ממשיכה הפרשה להוות השראה ליצירות תרבותיות: בשנת 2019 ביים הבמאי רומן פולנסקי סרט בצרפתית שנקרא "אני מאשים" בצרפתית ותורגם לאנגלית ולעברית תחת השם "קצין ומרגל".