כאשר עבדתי – אבדתי

עד שלא נתפתה האדם ואכל מעץ הדעת טוב ורע, היו עומדים עליו מלאכי השרת, מגישים אל שולחנו יין מצונן וצולים לפניו בשר שמן. כיוון שאכל מפרי העץ, נגזרה עליו גזֵרה שלא יהיה נהנה עוד מעולמו של הקב"ה אלא בעמל ויגיעה: "ארורה האדמה בעבורך בעִצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" (בראשית ג, יז). וכך בעונותיו, אין לאדם מנוחה בעולם הזה; יוצא הוא לפועלו עם בוקר ומתייגע בעמלו עדי ערב, ופרנסתו אינה עולה לו אלא בטורח, בזיעה ובעיצבון הכרוכים בעקבי ניכוש הקוצים והדרדרים מן האדמה הארורה. אין האדם נפטר מקללת האדמה, בין אם הוא יושב במשרד נעים בראש בניין חדש ונוצץ ובין אם עליו להילחם ברגבי עפר על אדמה יבשה וקשה בחום השדה הקופח על ראשו. אין ספק שחיי עובד המשרד נוחים בהרבה מחיי החקלאי הקדום, אולם העיצבון, עמל השגרה, נותר כשהיה. כל העמלים – גדולים וקטנים, אלו שמלאכתם בעיר ואלו שמלאכתם בשדה, אחד המרבה ואחד הממעיט – בכל אלו מצוי בתשתית טורח.

אין זה אומר שהם אינם מוצאים במעשיהם חדווה וסיפוק. כל בעל מלאכה אוהב את מעשי ידיו וחש התרוננות כאשר הם נותנים רושם בעולם העשייה. לעניין זה, דין נהג המונית כדין האָמן, דין המלצר כדין מנצח התזמורת – כולם עשויים להיות גאים במלאכתם ולהרגיש תחושת מלאות בביצועה. אולם למרות הסיפוק וחדוות העשייה, העבודה היומיומית עצמה, הקימה בבוקר, ההתייצבות במקום העבודה, השעְבּוד לזמן, למקום ולשיגיונותיהם של לקוחות או מעסיקים – החיכוך בקוצים ובדרדרים הצצים בכל צעד ושעל בחיי המעשה, הופכים את העבודה לדבר הכרוך בעיצבון – בזיעת אפיים.

תמונת העולם של סיפור גירוש האדם מגן־עדן היא שזיעת האפיים אינה תוצר לוואי של העבודה אלא עצם האפיון שלה. הקללה נמצאת בכך שהעולם אינו מוגש לפניך זמין לשימוש, אלא עליך להשתלט על הקוצים והדרדרים שמצמיחה אדמת הפרא, לעבד אותה, לטייבה, ולהצמיח ממנה גידולים נאים. בכל משלח יד, האדם לוקח את העולם החומרי הגולמי והכאוטי ונותן בו איזה שהוא סדר, מגן עליו מפני הידרדרות אל אנרכיה פראית יותר מזו שהייתה שורה בו לולא היה עוסק במלאכתו.

אולם, על אף נימתו הפסקנית והמשכנעת של סיפור בראשית, בני טובים בימינו, כך נראה, מעִזים לפקפק בו. הרעיון שהעבודה היא טורח, קללה וזיעת אפיים אינו מתיישב עם תפיסת עולמם. בעולמם, העבודה אינה משא אלא הרפתקה; הם אינם עמלים אלא "עושים קריירה". הם מבקשים להתגבר על קללת אדם הראשון ולחזור למצב שבו הם יושבים בגן העדן ונהנים מן העולם ללא טורח וללא עיצבון. אין זה אלא שבמקום עצי תאנה ומלאכים המגישים שמפניה יש להם מכונות נספרסו ופינות ישיבה עם פופים.

אך למרבה הצער, על אף כל הרצון הטוב, ימי הצוות וערבי החברה, עולם העבודה לא השתנה בהתאם לציפיות של הדור הצעיר. הקללה עדיין נמצאת בעבודה, למרות פינות הישיבה הצבעוניות, מכונות הקפה המשוכללות והאווירה הצעירה והכיפית של המשרדים. זיעת האפיים נשארה בעבודה. העיצבון לא נעלם. העובד צריך לספק תפוקה למעסיק. הוא חייב. וזה אומר שהוא צריך לנכש קוצים ודרדרים קטנים מהקוד שהוא כותב, לעמוד בלוחות זמנים, ולשבת ולעשות דברים שהם הכול חוץ מ"כיפיים". כן, אפילו אם הוא עובד בגוגל. בעשור השלישי לחייהם, מגלים צעירי ימינו באיחור מה כי בעבודה נותרו הטורח והעיצבון. ניתן אולי להקל עליהם באמצעים שונים, אבל למרבה האכזבה, לא ניתן להעבירם.

מדוע וכיצד הגיעו אפוא צעירי ימינו לשאיפה המשונה להפוך את קללת העבודה לתכלית החיים? מה הביא אותם להפוך את המשרד ליעד חלומותיהם? במסה קצרה זו אבקש להסביר מניין נולד שיגיון הנעורים להתגבר על קללת העבודה ולהפוך את הקריירה למסלול מרגש של "מימוש עצמי", ומה הם הנזקים שלו.

ערך האותנטיות והערצת האָמנות

כדי להבין מה מביא את צעירי ימינו לרעיון המוזר של קידוש העבודה והצבתה כתכלית קיומם, עלינו להתחקות מעט אחר תפנית חשובה ביחס האדם אל עצמו – הופעת אידיאל "המימוש העצמי".

הבסיס לשינוי היחס של צעירי ימינו לטורח העבודה מצוי להתרשמותי בכך שהם רואים בקריירה "הגשמה עצמית". בעולם המסורתי, אם אפשר לדבר על "מימוש", במובן של מה שמעניק לאדם את המשמעות בחייו, הרי שאין זו הפעולה העצמית שלו – מה שהוא בוחר ועושה – אלא מיקומו החברתי. המקום של האדם בתוך ההיררכיה החברתית – בקהילה הדתית והאזרחית, במדינה, במשפחה, בעם – הוא שהופך אותו למשהו. הרעיון של עבודה כמימוש, ושל מימוש עצמי בכלל, אינו שכיח בחברה המסורתית. חתירתו של צעיר בן־ימינו להגשמה עצמית בעבודה מביאה אותנו אפוא אל רעיון ההגשמה העצמית גופו, או כפי שהפילוסוף צ'רלס טיילור מעדיף לכנותו, "אידיאל האותנטיות".^[1]

הלך הרוח שמצוי בבסיס אידיאל האותנטיות העלה על נס את האדם – האדם כיצור נעלה שרוחו, רוח התבונה והיצירה, היא מופת שאין דומה לו. זו הולידה בתורה את שאיפת האותנטיות, כלומר שאיפה לביטוי מלא וייחודי של רוח האדם. כל אדם הוא יצור ייחודי בעל סגולה פנימית נסתרת. לא כל אדם זוכה לגלות את אותה סגולה, וגם לא כל אדם זוכה לאותו שאר רוח. אולם תכלית הקיום היא להביא את אותה סגולה לידי ביטוי ומימוש. טיילור מציין כי הניצנים הראשונים של אידיאל זה מתגלים בשדה האָמנות, בתפיסה כי האָמן הוא דמות יוצאת דופן המבטאת ביצירתה קיום אותנטי.^[2]

רעיון זה, כפי שמראה טיילור, הוא המונח בתשתית הערצת האָמנות והאָמנים בעולם המודרני. האָמנות, לפי גישה זו, היא ביטוי פנימי של רוח האדם. אין היא דומה כלל וכלל למלאכה, לעבודת הכפיים, שאינן אלא זריזות ידיים וכישרון המעשה. האָמנות, בצורתה הנעלה, הינה ביטוי מזוקק של רוחו האותנטית של האדם, בעוד המלאכה אינה אלא שכפול והעתקה, גם אם היא נעשית במיומנות יוצאת דופן.

מתוך כך נולדה דמותו של האָמן. האָמן, כאב־טיפוס, אינו דומה לשאר בעלי המקצוע. הוא אינו מקולל בקללת העבודה. עבודתו אינה יגיעת בשר או רוח אלא המימוש הגבוה ביותר של האנושיות. למעשה, עבודת האָמן היא הפכה הגמור של המלאכה. האָמן אינו משועבד לעבודתו. הוא אינו מנכש את הקוצים והדרדרים שמצמיחה האדמה. הוא לא עוסק בעמל סיזיפי שאינו אלא פרייה של קללת האדמה. הוא יוצר מתוך רוחו החופשית והטהורה. הוא בורא. החשיבות הגדולה של האָמנות נובעת מכך שהיא הערוץ שדרכו יכול האדם להתנתק מהשעבוד הכפוי של קללת העבודה ולעסוק בפיתוח עצמי.

מות ההומניזם והולדת השוויון

הרבה השתנה בעולם מאז הימים שבהם מצא האדם את הגשמת האותנטיות באָמנות. דומני כי השינויים המרכזיים חלו ברעיון של העצמי וממילא בדרך שבה ניתן לבטא אותו. אם בעבר שלטה בעולם האמונה כי רוח האדם אינה מתגלה אצל כל בן־אנוש, אלא אצל המיוחדים – הגאונים, היוצרים האקסצנטריים, בעלי שאר הרוח והמחוננים – הרי שהיום תפיסה זו השתנתה. כיום האדם עודנו מרכז התמונה, אלא שרוחו מתה.

עד תחילת המאה ה־20, ערב מלחמות העולם, עדיין רווחה במערב האמונה כי רוח האדם עשויה להתגלות בצורה נעלה יותר באנשים מסוימים ובתרבויות מסוימות. למרות שכיחותם של אינטלקטואלים המבכים את הדקדנס שבמודרניות, האמונה באדם עדיין בערה בליבותיהם של ההמון: האמונה ברוחו הנעלה, רוח עז, ובכוחה לרומם את המין האנושי, את החיה האנושית, לטעת בקרבו סדר חברתי מתוקן ולעדן את רוחו.

לאחר שחזה המערב בנהרות הדם של מלחמות העולם, מחשבה זו הפכה הרבה פחות פופולרית. החיילים הצעירים שיצאו למלחמת העולם לא היו אלו שחזרו ממנה. במלחמה הראשונה הם יצאו בלבוש תכלת וארגמן, עם עיטורי זהב וכסף ודגלי משי מפוארים. כשהם שבו, אם שבו, היה זה בבד כותנה גס, תחבושות מזוהמות, בגפיים קטועות ובצלקות מדממות. עשרים שנה עברו על אירופה, והאדמה נשטפה שוב ושוב בדם ואש ובתימרות עשן. האמונה באור התבונה כבתה. הקיום הוקדם למהות. האקזיסטנציאליזם הפך להומניזם החדש.

במותה של רוח האדם כוונתי לאובדן האידיאה של האדם. כפי שאריך פרום מסביר, רעיון המימוש העצמי כיוון בראשיתו לאידיאה של אדם שיש להתאמץ כדי להגיע אליה.^[3] האדם היה רעיון נעלה, אידיאה שיש לשאוף להתקרב אליה. אידיאה זו הייתה הרוח שהפיחה חיים בקיום האנושי הגולמי, והפכה את האדם ליצור נעלה. רוח זו, אידיאה זו – אבדה. האמונה במותר האדם מן הבהמה עלתה בעשן משרפות אושוויץ, ואת מקומה תפסה אמונה חדשה – האמונה באדם באשר הוא אדם. במערב החל להתפשט הליברליזם הניטרלי, ליברליזם של המלחמה הקרה, שתפס את מקום האמונה בעליונות האדם, ובמזרח היה זה חיזיון מטריאליסטי בדמות הקומוניזם הסובייטי. בין כך ובין כך, האדם הפסיק להאמין ביתרון הרוח, וממילא, ביתרון אדם אחד על פני חברו. ארגוני זכויות אדם מרקסיסטיים וליברליים החלו לרבות על פני האדמה, כשהם מבקשים דבר אחד – לשחרר את האדם מהאמונה בעליונות איש על רעהו. כלומר, מהאמונה כי ישנם אנשים המבטאים אנושיות גבוהה יותר מאחרים. כולם שווים, אמרו הליברלים. כולם שווים, אמרו המרקסיסטים. לא היה זה הרעיון הדמוקרטי הישן של שוויון בפני החוק, אלא תביעה רדיקלית יותר, תביעה של שוויון בערך, ולא רק של שוויון במעמד המשפטי.

לא לחינם קיבלה ארה"ב את שרביט הנהגת המערב לאחר המלחמות. הגרעין הערכי של "החלום האמריקאי" הוא האינדיבידואליזם המפשיט את האדם מאוצרות רוחו. אינדיבידואליזם זה הוא "יליד רעיון חדש", כפי שאומר טוקוויל, באשר "אבותינו הכירו רק את האנוכיות".^[4] האינדיבידואליזם מעמיד את האדם באשר הוא אדם במרכז, ללא קשר לרוחו, חינוכו ומעלות התרבות שלו. הוא מקדש את חירותו של כל אדם לרדוף אחרי הגשמת הבחירה שלו, ללא התחשבות בתוכנה של אותה בחירה. חירות זו הופכת למעשה לזכות, ויתרה מכך, לאמת מידה להערכת הטוב. האינדיבידואליזם מחליף את הרעיון ההומני שהאדם צריך להתאמץ כדי ש"רוח האדם" תתגלה בו, באמונה שהאדם מבטא את עצמו דרך הגשמת הבחירה שלו. האדם המצליח הופך לאדם הטוב.

קריירה כמימוש עצמי

איני רוצה לעסוק במסגרת זו בהשפעות הרחבות של שינויים אלו על חיי האדם, אלא ביחס לעבודה. היחס לעבודה מייצג באופן עמוק את השינוי המשמעותי שחל בתפיסת האדם את עצמו. כיוון שרוח האדם מתה, הדבר היחיד שנותר לביטוי מהותו הוא חירותו לבחור. לרעיון זה גרסאות רבות. המשותף שבהן הוא הרעיון שהבחירה של האדם היא המאפיין או הביטוי המרכזי של היות אדם. אחת הבחירות העיקריות שעושה האדם בחברה עירונית מודרנית היא הבחירה במשלח־יד. ממילא, הפך משלח היד לאופן שבו האדם מבטא את עצמו, מממש את אנושיותו וחירותו. אין זה משנה אם זו בחירה למכור את גופך למימוש התאוות החייתיות של בני המין האנושי או להיות קומפוזיטור של תזמורת העמל לכתוב מוזיקה שמימית – העיקר שזו בחירה שלך.

לא לחינם "חוק חופש העיסוק" הוא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם מקודם הליברליזם במדינת ישראל. הרעיון כי כל אדם ראוי לעבוד בכל עבודה שבה יחפוץ טומן בחובו את תמצית הליברליזם החדש: אין אנשים ראויים יותר ואנשים ראויים פחות. אין משרות הראויות לאנשי המעמד הגבוה ומשרות הראויות לאנשי המעמד הנמוך. דין מוזיקת הג'אז כדין המוזיקה הקלאסית. דין הספרות העממית כדין הספרות הגבוהה. כל האנשים שווים וממילא כל הבחירות מקודשות, כפי שמציין טיילור.^[5]

תמורה זו הביאה לדעתי למציאות ימינו, שבה עצם ההצלחה בקריירה נחשבת ל"מימוש עצמי". המימוש העצמי אינו עוד גילוי רוחו הנעלה של האדם, כמובנה הראשוני של האָמנות והאָמן, אלא גילוי חירותו של האדם. במובן זה הבחירה במשלח־יד מגלמת את אידיאל "האדם באשר הוא אדם". אידיאל המימוש העצמי נשאר, אלא שתפיסת העצמי השתנתה: מאידיאה של אדם שיש לגלות, לאידיאה של אדם שחופש הבחירה הוא המאפיין המהותי ביותר שלו. חירות זו היא זכות המגיעה לך מעצם היותך יצור חי, או למצער, בן־אנוש, והיא נעדרת שיפוט ערכי כלשהו.

כללו של דבר, במותה של רוח האדם החליף האינדיבידואל חסר התכונות את רעיון האידיאה הגבוהה של רוח האדם. הבחירה של הפרט הפכה לערך מקודש במקום הביטוי הנעלה של רוחו. הגשמת רוח האדם באמצעות יצירה תרבותית הומרה בהגשמה עצמית דרך הצלחה בקריירה.

רעיון המימוש העצמי בדור ה־Y

הסינדרום המכונה במדיומים הפופולריים "דור ה־Y" מבטא את הקצה האחרון שאליו הגיע האינדיבידואליזם האטומיסטי – הייאוש המוחלט מאיזושהי הגשמה נעלה של רוח האדם. הרעיון המכונן של דור זה הוא שהמימוש העצמי של האדם מתבצע באמצעות עצם הבחירה שלו, ובאמצעות יכולתו להביא לידי מימוש את בחירותיו. כאמור, אחת הבחירות העיקריות שעושה האדם בחברה עירונית מודרנית היא הבחירה במשלח יד. מתוך כך, חיי האדם הופכים מוכווני קריירה. האדם מזהה ביכולת "להגשים את החלום שלו" – כלומר חלום הקריירה שלו – את "המידה הטובה".

הגשמה עצמית, או מימוש עצמי, משמעם בדורנו פיתוח מסלול קריירה. הקריירה יכולה להיות מדריך יוגה, מוזיקאי בסצנת האינדי־רוק, בעלים של בית־קפה קורפורטיבי או "יזם חברתי" שמקים גינות קהילתיות. לחלופין, הקריירה יכולה להיות סטרטאפיסט בהייטק, עורך דין מצליח, פרופסור באוניברסיטה או פוליטיקאי בכיר. בפני צעיר בן־ימינו עומדות שתי ברירות: או לבטא את עצמו באמצעות בחירה ייחודית, או לבטא את עצמו באמצעות הצלחה "לעשות קריירה", כלומר לממש את הבחירה הלא־ייחודית שלו. המכנה המשותף הוא התפיסה שמשלח היד של האדם הוא ההגשמה עצמית שלו. כאמור, הרעיון שהנץ בעת החדשה ביחס לאָמנות התרחב בימינו כמעט לכל משלח יד שבו בוחר האדם. כשם שהאָמנות נחשבה לאופן שבו מבטא האדם את אנושיותו, כך נתפסת היום הקריירה. הבחירה היא המאפיין האנושי היחיד ששרד, ועל כן המימוש העצמי של האדם מתבצע בעצם בחירתו.

העבודה בימינו היא שלב נוסף בתהליך ההתפתחות של האדם, ולא משהו חיצוני לו. בתמונת העולם המסורתית, שבה העבודה נתפסת בתור קללה, היא גם משהו החורג מחיי האדם. האדם לא שואב את המשמעות שלו מהעבודה, אלא מעולמו הדתי והרוחני, מתפקידו האזרחי וממשפחתו וילדיו. אולם בתמונת העולם של בן־טובים בימינו, העבודה היא המשך תהליך ההגשמה העצמית, העובר דרך תחנות הילדות, ההתבגרות וההתבגרות המאוחרת (נסיעה להודו, התברברות בעבודות מזדמנות, לימודים, עוד לימודים וכיוצא באלה). השלב שמגיע לאחר מכן הוא השלב שבו האדם מגשים את עצמו סוף סוף באמצעות ביסוס קריירה.

תמורה זו שינתה את היחס לעבודה. צעירי ימינו מנסים להקהות את קללת העבודה באמצעות הפיכתה לחוויה. העיצבון הכרוך בניכוש הקוצים והדרדרים הופך אצלם להרפתקה מאושרת של גילוי. העבודה אינה משהו שעושים כי מוכרחים להתקיים איכשהו, אלא יעד לכיבוש, כמו טיפוס על איזה הר גבוה או הישג ספורטיבי. יומרה זו מנסה למעשה לעקור את הקללה מהאדמה עצמה. היחס של הניכור בין האדם לאדמה שהוא עובד – "ארורה האדמה בעבורך" – מתבטל, ועולם העבודה מופיע בפני האדם כמו מגרש משחקים מלא הזדמנויות מרגשות. השפה השולטת בעולם העבודה היא של יעדים, הזדמנויות והישגים. לא עוד מטלות וחובות – מעתה אמור: אתגרים ומשימות.

הבעיה היא, שגישה זו הופכת את החיים כולם למוכווני קריירה. היא משעבדת כל שלב בחיים של האדם אל פיתוח הקריירה. וכך, במקום לשחרר את האדם מקללת העבודה, היא כובלת אותו אליה בעבותות של אהבה, ולא זו בלבד, אלא שהיא לא מותירה בעולמו דבר מלבד הקריירה.

החינוך של אדם צעיר צריך הרי להוביל אותו אל פיתוח קריירה, כיוון שהיא האמצעי לביטוי העצמי שלו. אבל לא לביטוי של רוחו, במובן ההומניסטי הישן, אלא לביטוי של חירותו לבחור. הקריירה היא האדם, ועל כן, בהתאם למסורת ההומניסטית הישנה שעל החינוך לפתח את האדם, מפתח החינוך בדורנו את הקריירה. מתוך כך מתרבות האוניברסיטאות והמכללות והופכות למסלולי קריירה. לא עוד חינוך הומניסטי ואריסטוקרטי המנסה לטפח את רוח האדם, אלא מכוני הכשרת מנהלים. באופן אירוני, מסלולי הלימוד של מדעי הרוח שעוד נותרו באוניברסיטאות מגִנים על הלגיטימיות שלהם באמצעות הטיעון שחינוך הומניסטי הופך אנשים למנהלים טובים יותר. מדעי הרוח עצמם, החלקה הטהורה שמתאמצת לשמר שרידים אחרונים של נשמת האדם, נרמסים גם הם תחת הרגל הגסה של הרדיפה אחר הקריירה.

לא די שהחיים כולם משתעבדים לקריירה, אלא שגם הקריירה עצמה מתרחקת מן האדם. באופן אירוני, דווקא אנשים שגדלו על ברכי החינוך הרואה בקריירה הגשמה עצמית מאחרים להיכנס אל מעגל העבודה, ולא זו בלבד, אלא שהם מרבים לעבור מעבודה לעבודה ואינם מצליחים להתמיד במשרה אחת לאורך זמן.

בימינו, צעיר משכיל שיש לו הפריווילגיה לבחור את דרכו בחיים (כלומר, לעבוד בכל עבודה שיבחר, באופן עקרוני) אינו ממהר להחליט. הרי ההחלטה על מסלול קריירה היא החלטה גורלית, היא בעצם חלק ממסלול הגילוי העצמי שעליו לעבור. וכך, כיוון שיש בידו אמצעים כלכליים לחיות ממשרות חלקיות עד שנות השלושים של חייו, הוא מתנסה במגוון רחב של התנסויות: לומד מקצוע אחד ועובר לאחר, מתקלט מדי פעם, ממלצר קצת, מסתובב בעולם פה ושם; ואינו מצליח לגעת בחלום הנכסף – הקריירה.

נוסף לכך, הניסיון למצוא את המימוש העצמי בעבודה מביא את צעירי ימינו להרהר כל הזמן בשאלה: האם העבודה שלי היא אכן המסלול שבו אני מגשים את עצמי בצורה הטובה ביותר? האם זה הדבר שאני רוצה לעשות עם עצמי? ההתייחסות לעבודה בתור "מה שאני רוצה לעשות עם עצמי" מבטאת את היחס האמור. העבודה אינה קללה אלא הגשמה עצמית. מתוך כך, אין פלא שהם אינם מסוגלים להתמיד בעבודתם. המחשבה "שמא במקום להיות איש הייטק עליי להיות כנר?" לגיטימית בעיניהם. כל המסלולים פתוחים להגשמה עצמית, ומה שאתה עושה זה מי שאתה.

מלבד העובדה שהרעיון של הגשמה עצמית באמצעות עבודה מייצג את הייאוש מרעיון רוח האדם, הוא גם אינו בר מימוש, כאמור לעיל. מהר מאוד מבין הצעיר השאפתן שהעבודה אינה מסע תענוגות, ושהיא דורשת עמל, עיצבון, וניכוש קוצים ודרדרים. המפגש עם הצד הפחות נעים של עולם העבודה גורם לו לתסכול ולאכזבה, ובאופן אבסורדי, מונע ממנו להשקיע ולהתקדם בקריירה אחת. הוא קל להתאכזב. הוא היה משוכנע שהעבודה תאפשר לו "להגשים את עצמו", ופתאום הוא מגלה שהיא עסק מייגע. קשה לו להשלים עם קללת העבודה.

על האדם להשלים עם כך שחלומות ה"מימוש עצמי" כולם אינם אלא חיזיון שווא שאינו מביא עליו אלא חוסר סיפוק ורפיון ידיים. האדם אינו תכלית עצמו – לא רוח האדם וודאי שלא האדם באשר הוא אדם. הסיפוק של האדם צריך לנבוע מכך שהוא ממלא את תפקידו בעולם בצורה ראויה, שהוא נהנה מיגיע כפיו ותורם לעולם בעמלו, שהוא הולך בדרך טובה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ושהוא איש משפחה טוב, חבר אהוב בקהילה ואזרח הגון ההולך בדרך ישרה. ואם נוסף לכך יש לו הפריווילגיה לחיות חיים של הדר – להרחיב את דעתו בדברי חָכמה, להרוות נפשו בתרבות גבוהה, ליהנות ממוזיקה טובה, לבלות בחברה נעימה ולהתענג על מעדנים אנינים – אשרי חלקו.

---

ביבליוגרפיה:

דה טוקוויל, אלקסיס. הדמוקרטיה באמריקה. ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ח.

טיילור, צ'רלס. "הפוליטיקה של ההכרה". בתוך: רב־תרבותיות במבחן הישראליות. עורך: אוהד נחתומי. ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ג, עמ' 21–52.

טיילור, צ'רלס. מועקת המודרניות. ירושלים: הוצאת שלם, תשע"א.

פרום, אריך. אדם לעצמו. תל־אביב: הוצאת אוצר המורה, תשל"ו.

 

^[1] טיילור תשע"א: 12.

^[2] טיילור תשע"א: 49.

^[3] פרום תשל"ו: 11–35.

^[4] דה טוקוויל תשס"ח: 537.

^[5] טיילור תשס"ג: 21–52.