הספרים הגדולים: התפסן בשדה השיפון
ד"ר ג'רמי פוגל מארח את ליאור דיין, לשיחה על "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי. די. סלינג'ר.
העולם מעיק, אז צוחקים: סורן קירקגור וההומור כדרך לגאולה
ההומור כדרך לגאולה על פי כתביו של סורן קירקגור
"משהו נפלא אירע לי. הסיעו אותי לרקיע השביעי. שם ישבו מכונסים כל האלים. בהיתר מיוחד נעשתה לי טובה להביע משאלה. 'מה אתה רוצה', שאל האל מרקור. 'האם אתה רוצה נעורים, יופי, רוח, חיים ארוכים, את הנערה היפה ביותר, או משהו אחר מתוך הדברים המפוארים המצויים בתוך תיבת האוצר? בחר, אך רק דבר אחד'. לרגע הייתי נבוך; ואז פניתי אל האלים ואמרתי: 'בני זמני המכובדים, אני בוחר בדבר אחד – יהיה הצחוק לצידי תמיד'. אף אחד מן האלים לא אמר מילה; במקום זאת התחילו כולם לצחוק. מכך הסקתי כי משאלתי ניתנה לי והחלטתי שהאלים ידעו להתבטא בטעם טוב. הרי לא היה זה נכון לו השיבו לי בחגיגיות 'משאלתך ניתנת לך'".[1]
כאשר אלוהים מציע לשלמה המלך לבקש כל שרק ירצה, בוחר שלמה, כידוע, במתנת החכמה (מלכים א, ג). לא כך גיבור המעשייה הקטנה שלמעלה, שמופיעה בכתביו של הפילוסוף הדני סורן קירקגור (Søren Kierkegaard; 1813–1855). את המוטיבציה של שלמה לבחור בדעת אנו מבינים היטב, לאור תפקידו המאתגר כמלך וכשופט. אולם מדוע בוחר "אלף", גיבור הסיפור של קירקגור, דווקא במתנת הצחוק? מה יש בו בצחוק שמעמיד אותו מעל כל הדברים הנחמדים האחרים שיכול היה לבקש?
קירקגור נחשב להוגה רציני וכבד, אולי אפילו קודר. הגותו הקיומית עוסקת בשאלות הקשות והרציניות ביותר של הקיום: מה הכי חשוב בחיים? או, מהו הדבר שבשבילו שווה לחיות ולמענו ראוי למות? אולם דווקא מתוך כובד הראש של הדברים הוא מפתיע שוב ושוב בכתיבה הומוריסטית ומלאת צחוק. קירקגור הוא אחד מהפילוסופים המעטים שלקחו את הצחוק במלוא הרצינות.[2] הגותו מהווה דוגמה ליכולת להתייחס לקיום ברצינות הראויה לו, אך יחד עם זאת לא לאבד את ההומור ואת היכולת להתבונן בעולם בקלילות משוחררת של צחוק בריא. במאמר זה אראה כיצד ההומור משמש אצל קירקגור ליציאה מאורח חיים של נהנתנות והדוניזם לאופן קיום נעלה יותר ומספק יותר. על־ידי הצגת עיקרי הגותו האקזיסטנציאליסטית תחילה, ולאחריה את הגותו בנוגע לצחוק, אראה מדוע הצחוק, מבחינת קירקגור, הוא לא פחות מאשר מתת האלים.
אבי האקזיסטנציאליזם
קירקגור נחשב לאבי ההגות האקזיסטנציאליסטית, והוא הפילוסוף הראשון שניסח את זעקת היחיד הבודד והסובל מול שאלות הקיום.[3] למעשה, זוהי פילוסופיה שמבקשת לענות להיגל שראה את קיומו של היחיד רק בזיקה אל הכלליות, כחלק בלתי־נפרד מ"הרוח הכללית". קירקגור, לעומתו, האמין שהיחיד קודם לכלל. המחשבה היא קודם כול סובייקטיבית – קשורה בסובייקט שחושב אותה ותלויה בו.[4] מתוך כך יצא קירקגור נגד היעדר התשוקה לחיים שמשתמעת מתורות היגל והאידיאליזם הגרמני, שבהן החיים כפופים לתבונה ומוכתבים ממנה.[5] הוא ראה בכך חיים משעממים וחסרי טעם, ויצא בחיפוש אחר אמת סובייקטיבית, שדרכה יוכל היחיד לחיות באותנטיות ולממש את עצמו. הפילוסופיה של קירקגור לא נשארת כלואה במגדל השן, היא מהווה קריאה לפעולה ולנקיטת עמדה ביחס לחיים. לא מדובר כאן במטפיזיקה. זוהי אתיקה, במובן המעשי ביותר שלה: "להתקיים, אין פירושו לדעת, אלא לעשות".[6]
הקיום האנושי אצל קירקגור נחלק לשלושה מעגלים, שלושה אופני קיום שונים: האסתטי, האתי והדתי. בכל מעגל ישנו ערך אחד עיקרי, מטרה מסוימת, שהחיים בו מוקדשים לטובת מימושה. המעגל האתי מציג חיים על־פי עקרונות המוסר שנלמדים על־ידי התבונה – כלומר, אורח חיים שהולם, באופן יחסי, את תורת המידות של קאנט. המעגל הדתי, זה שבעטיו זכה קירקגור בפרסומו כהוגה דתי חשוב, עוסק כמובן באורח חיים שמוקדש ליחסים עם אלוהים. בשני מעגלים אלה קל להבין מהו הערך שמכתיב את אורח החיים ואת ההתנהלות, הן היומיומית והן זו הרוחנית־מנטלית. אולם במעגל השלישי – המעגל האסתטי, שבו נעסוק – אין שום ערך שחשוב יותר מהאחרים. למעשה, ההפך הוא הנכון. האסתטיקן חי מתוך חוסר מחויבות לשום ערך באשר הוא. זוהי מחויבות מוחלטת לחוסר מחויבות.
דרך הכתיבה של קירקגור הקורא מקבל הצצה לכל אחד מהמעגלים ומוזמן לבחור לו דרך החיים לפי ראות עיניו, על־פי תשוקתו האותנטית הייחודית ועל־פי מניעיו האישיים. לתבונה אין יכולת ליטול חלק בהחלטה זו, שהיא במהותה א־רציונלית ולא ניתנת להסבר באמצעים לוגיים. קירקגור, למרות היותו הוגה דתי, שרואה במעגל הדתי ובייחוד בנצרות את אופן הקיום הנכון היחיד, אינו מסוגל לשכנע בדבר יתרונה של דרך חיים זו. זו אינה דרך חיים שמתבררת באמצעות תבונה אובייקטיבית. הפילוסוף הקיומי יכול רק לנסות להמחיש לקורא באמצעות תיאורים את אופן הקיום בכל אחד מהמעגלים, וכך להביא אותו להכיר בדרך החיים שהוא נמצא בה, ולגרום לו לרצות להתקדם ולטפס בשלבי החיים. הוא מתווה את האופי ואת המאפיינים של כל אחד ממעגלי הקיום, תוך הצגת היתרונות והחסרונות שבהם. אולם את המעבר, "הקפיצה" בין מעגלי הקיום, מבצע כל אחד באופן סובייקטיבי, אך ורק מתוך האופי האישי והעצמאי שלו.[7]
המעגל האסתטי
המעגל האסתטי מוגדר כ"תפיסה חושנית" של המציאות (ביוונית aesthesis. מילולית: תפיסה חושית, להרגיש). לא מדובר במונח המציין יופי, כפי שמקובל לפרש אסתטיקה, אלא בכזה המציין אדם נהנתן, הדוניסט. הוא "חי את הרגע", מחפש פורקן מיידי לתשוקות תוך הימנעות מכוונת מחשיבה על העתיד או על העבר. הוא אינו מייחס כל חשיבות לשיקולים מוסריים, והשיקול הרלוונטי היחיד עבורו הוא מידת ההנאה, הסיפוק והבידור שישיג במעשיו ובבחירותיו.
הספר הראשון של קירקגור נקרא או־או (Enten-Eller) והוא עוסק בבחירה בין שני מעגלי הקיום הראשונים: המעגל האסתטי, שמוצג בכרך הראשון, או המעגל האתי, שמוצג בשני. על־פי המתואר בהקדמה, אלה הן רשימות שמצא עורך הספר, "ויקטור ארמיטה" (פסבדונים של קירקגור, שהרבה לכתוב תחת שמות בדויים שונים), בתוך שידה ישנה בדירתו השכורה. הכרך הראשון מכיל רשימות שנכתבו בידי אדם שחי באופן מלא במעגל האסתטי. ויקטור מעניק לו את השם "אלף" (A), ואת ידידו, השופט שמבטא את אופן הקיום האתי בכרך השני, הוא מכנה בכינוי המתבקש "בית" (B).[8]
מרשימותיו, מאמריו ותיאורי חוויותיו אנו לומדים על דמותו של האסתטיקן, ונחשפים דרכו לחוויית החיים במעגל האסתטי, בקרבה האינטימית הגדולה ביותר שניתן להשיג. הספר מורכב מקטעי הגות קצרים (אפוריזמים), מאמרים ארוכים יותר, ויומן אישי של "אלף" שמתאר את חוויותיו ואת ניסיונות הכיבוש שלו. באמצעות כל אלו אנו מתוודעים להלכי הרוח והמחשבה של האסתטיקן ממקור ראשון.
המלכוד האסתטי
האסתטיקן חי את הרגע. הוא רודף אחרי הנאות וריגושים רגעיים בלי לחשוב על המחר. אולם קירקגור מציג דרך חיים זו במערומיה. הספר נכתב מנקודת מבטו האישית של האסתטיקן, והוא מבטא תחושות קשות של ריקנות, שיעמום וחוסר משמעות. הרדיפה אחר ההנאות מסתיימת תמיד בתחושת החמצה, חוסר סיפוק וגעגוע, ומובילה לתמונת עולם קודרת ולתהיות קיומיות קשות:
"זה עתה חזרתי ממסיבה שאני הייתי רוח־החיים בה. שפתי נטפו חוכמה ושנינות. כל אחד צחק והעריץ אותי. אבל אני הלכתי משם –––– והמקף צריך להיות ארוך כאורך קו התבל ––––––––– ורציתי לירות בעצמי".[9]
בשל התחושות הקשות הללו, האסתטיקן בורח מהתמודדות עם הקיום, ומתייחס למציאות באירוניה מרירה, שמביאה אותו למלנכוליה ולדיכאון. היחס האירוני כלפי דרך החיים האסתטית, הן מצידו של קירקגור שמבקר אותה והן מצד האסתטיקן עצמו, מציב את האסתטיקן בעמדה בעייתית כלפי החיים – אם הם חסרי משמעות עבורו, טרגיים ומעציבים, איזו סיבה יש לו להמשיך לחיות?
הצחוק אצל קירקגור
בניגוד למרבית הפילוסופים, קירקגור ייחס להומור משמעות פילוסופית רצינית ורחבה, שקשה להפריז בחשיבותה במסגרת הגותו.[10] ספרים ומאמרים רבים נכתבו בניסיון להבין את משמעותו ותפקידו בכתבי הפילוסוף הדני המפורסם, כאשר כולם תמימי דעים כי רק מתוך הבנה בהירה של נושא זה ניתן לרדת לעומק כוונותיו.[11]
הקיום האנושי הוא סינתזה של אלמנטים סותרים ומנוגדים זה לזה: חומר ורוח; סופיות ואינסופיות; נצחיות וזמניות; חירות והכרח.[12] התודעה הסובייקטיבית, עם שהיא לומדת להכיר את העולם ואת עצמה, מפתחת מודעות גוברת לסתירות ולמתחים הללו. זהו תהליך ההתפתחות של הסובייקט: ככל שגוברת המודעות לסתירות מפתחת ההכרה את העצמיות שלה, וההיכרות שלה עם עצמה ועם העולם נעשית שלמה יותר:[13] "הזהות העצמית שלנו מבוססת על התנועה המתמדת בין המציאותי לאידיאלי".[14] למרות השפה הפילוסופית הכבדה, שמזכירה את הפילוסופים הגדולים של שלהי המאה ה־18, אין מדובר בניתוח מטאפיזי בלבד, אצל קירקגור מקבלים הדברים משמעות מעשית: הסתירות נוכחות בחיי היומיום של כל אחד ואחד, ומחייבות התייחסות פעילה בנדון.
האדם, בתור נפש ורוח חופשית, מדמיין חיים מסוימים, אידיאליים. הדמיון מסוגל להמחיש ולהמשיג אפשרויות קיום שחורגות ממציאות החיים הנוכחית, ובעזרתו ניתן לקבוע את סגנון החיים המושלם – כיצד ברצוני לחיות.[15] כאשר הדמיון הוא רציונלי ומחובר לשכל הישר, אך יחד עם זאת מחובר לרגשות, הוא יוצר בנו תקוות, ציפיות, תוכניות ומחשבות. אולם במפגש עם המציאות אנו מגלים לא אחת כי אפשרות הקיום המדומיינת שבה בחרנו איננה בגדר האפשר. המציאות רחוקה מהאידיאל והיא מלאה פגמים ובעיות. האדם נתקל בחוסר התאמה בין מבני הדמיון ובין תפיסת המציאות, אי־התאמה שעלולה להוביל לאכזבה ולסבל. דווקא מכיוון שמדובר בדמיון מבוסס ורציונלי, ולא מנותק מהמציאות, האכזבה עשויה להיות קשה ביותר.
אל תוך הפער הזה, אל המתח בין האידיאל לבין המציאות, בין הרצון החופשי לבין ההכרח, נכנס ההומור.[16] דווקא כשברור מהו הדבר שבו מעוניינים והתכלית ידועה, או־אז מציף החשש שמא אותו הדבר עצמו לא יתממש לעולם. החשש התהומי מאיים לבלוע לתוכו את מי שמעז לרצות, וגשר ההומור הוא זה שעשוי לאפשר מעבר בשלום מעל לתהום המסוכנת הזאת, שבין המצוי לבין הרצוי.
חוש הומור מבטא אצל קירקגור את המודעות של האדם לסתירות שבחיים. זוהי מודעות שמאפשרת לו לשמור מרחק מהסתירות ומהסבל שכרוך בהן. כל עוד האדם צוחק משועשע אל מול הסתירה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל שבקיום האנושי – החוצה מהקיום ופנימה אל עצמו.[17] הוא מסוגל לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית; כפי שטוען בן־שיחו של אפלטון, בדיאלוג "פילבוס": בודאי שאנו שמחים בשעה שאנו צוחקים.[18]
כאשר מדברים על הומור אצל קירקגור, בוחנים זאת בדרך כלל על רקע המעגל הדתי, שבו אכן מייחס קירקגור חשיבות רבה להומור.[19] אולם גם בכתביו הלא־דתיים ניתן למצוא התייחסות בולטת להומור. קירקגור עושה הפרדה בין סוגי הומור שונים: אירוניה, קומדיה והומור דתי, שכל אחד מהם מסייע בהבהרת צד מסוים בקיום האנושי ומתפקד באופן שונה מהאחרים בהתמודדות האנושית עם הקיום ועם האבסורד שבו. חוקרי קירקגור נוהגים לשייך את האירוניה למעגל האסתטי, את הקומי עם האתי ואת ההומור עם ספירת הקיום הדתי,[20] אולם הזיהוי הזה אינו מוחלט וניתן להבחין בקיומם של מוטיבים שונים של הומור בכל אחד מהמעגלים.
אירוניה
חיבוריו האירוניים של קירקגור משמשים אותו לניפוץ האשליות של בני דורו שלפיהן הם חיים באופן אותנטי. האירוניקן צוחק לחשיבות הרבה שבני האדם מדמים לחשוב שיש להם ולאירועים שעוברים עליהם. הוא צוחק להבלי הקיום ומתייחס אליהם בתור גחמות חסרות ערך של יצורים זניחים ומיותרים שבעוד רגע קט כבר לא יהיו.
בניגוד לאירוניה השלילית, שמרוקנת את האובייקט שהיא מכוונת אליו מכל תוכן ומשמעות, ובכך מרחיקה את האדם מהעולם הסובב אותו ומביאה אותו לידי ייאוש סופני, האירוניה הקירקגוריאנית מזמינה את האדם "להגות בחוויית האותנטיות"[21] ומתוך כך לצקת תוכן חיובי לחייו. במעגל האסתטי ניתן למצוא, כפי שנראה, אירוניה משני הסוגים – שלילית וחיובית.
אולם, מה יכול להיות חיובי במבט אירוני לחיים? לאירוניה, טוען קירקגור, יש תפקיד חשוב בהתפתחות ההיסטורית של האנושות. כך הוא מתאר זאת ב"מושג האירוניה": "בכל מפנה חשוב שבהיסטוריה יש שתי תנועות הראויות לתשומת לב: מצד אחד על החדש להיוולד ומצד שני על הישן להתבטל."[22] מה הוא החדש שצריך להיוולד – זאת יגלה לנו הנביא, "המרגיש בחדש מרחוק". אולם את המשימה החשובה של ביטול הישן, של הצגתו בחוסר השלמות שלו – זאת עושה הסובייקט האירוני.
האירוניקן הוא הנביא של השלילה; זה ש"יצא מתוך שורת זמנו והקים חזית נגדה".[23] יותר מכך, הסובייקט האירוני הוא מרטיר, שמקריב עצמו למען התפתחות העולם. אולם קירקגור מציג גם אירוניה שאיננה רק של שלילה. הוא יוצק תוכן חיובי לאירוניה שלו – בדמותה של השתוקקות לאמונה אותנטית – ולכן היא מסייעת בתהליך הבנייה של הסובייקט ומקדמת אותו לעבר החיים האותנטיים.
קומדיה
"הקומי נמצא בכל מקום"[24] כותב קירקגור, זאת משום שחוסר התאמה בין ציפייה למציאות מתרחש בחיינו כל הזמן. אלה הן סתירות שנחוות ברוב המקרים בצורה שלילית. המציאות סוטרת על פנינו, גורמת לסבל. חוש קומי הוא היכולת לפרש את הסתירה כקומית ולא טרגית. זיהוי הצד הקומי גם במצבים החמורים והטרגיים ביותר מציב את הסובייקט מעל המציאות, בעמדה מוסרית כלפיה: "במצב שבו כולם את תופסים את עצמם ואת זולתם כאנשים מוסריים, כל הבדיחות מותרות ושום בדיחה לא אסורה. מותר לצחוק על־כולם ועל־הכול."[25] זאת, מכיוון שאדם המכיר בערכי מוסר שהוא רואה כנעלים מרצונותיו ומצרכיו החומריים המיידיים, יכול לקבל את המציאות המאכזבת בהשלמה, ללא הכאב הנלווה. כאשר הסתירה כבר לא כואבת, נותר רק לצחוק ממנה. מהסיבה הזו הקומי אצל קירקגור משויך באופן אוטומטי למעגל האתי. בניגוד לאדם האסתטי, שבכל פעם שהוא לא מצליח להשיג את מאווייו הוא חווה אכזבה כואבת, האדם האתי אינו מתרגש כל כך מהתבדות ציפיותיו.
הומור דתי
הקיום האמוני הוא לפי קירקגור הנכון והראוי ביותר עבור האדם. אולם הדרך לאמונה רצופה בקשיים, פרדוקסים ורגעים מאתגרים. הרצון להפוך לאדם דתי הוא שאפתני מאין כמוהו – המאמין צריך לחיות את חייו על־פי עקרונות המותווים על־ידי ישות טרנסצנדנטית, כזו שלעולם לא תחשוף את עצמה בפניו. הוא לעולם לא ידע אל־נכון האם דרך חיים זו הינה ציווי אלוהי אמיתי, או שמא הוא רק מדמיין קולות בראשו.[26] משום כך האדם שמבקש להיכנס תחת עול האמונה שרוי בפרדוקס קיומי. אין לו יכולת לדעת אם הוא משוגע או גאון: "אפילו הוא עצמו נדרש להבחנה ומתקשה להחליט אם מטרתו להיעשות לאדם מאמין היא בת־מימוש או בדיה ותעתוע. ההומור חיוני לשמירה על שפיותו וכן לשם נחישות דבקותו בהחלטתו."[27]
כאשר המאמין עצמו יודע ומבין כי החלטתו להאמין איננה רציונלית מעיקרה, אך הוא מקבל אותה בכל זאת, דווקא אז הוא חושף את הרציונליות שלו, את היותו תבוני ולא משוגע.[28] היכולת שלו לצחוק מעצמו ומהעולם שמסביבו מאפשרת לו לוודא שלא איבד את הקשר עם המציאות.
ההומור הדתי הוא יותר מחוש קומי ונושא לצחוק בלבד, זוהי דרך חיים: היכולת להתייחס לחיים, על כל כובדם ורצינותם, בנימה מבודחת וללא חשיבות עצמית יתרה.[29] קירקגור רואה בהומור כזה קטגוריה מהותית של העולם הדתי. בניגוד לתפיסה העממית של עולמם של הדתיים כעולם של דמויות רציניות וחמורות סבר, קירקגור מזהה באמונה אמיתית דווקא את היכולת לצחוק ולהתייחס בהומור לכל דבר, אפילו לחיים הדתיים:
"שווה בנפשך שהאווזים היו יכולים לדבר. אז היו מסדרים את חייהם כך, שתהיה להם אפשרות של דתיות, של עבודת הקודש […] בכל יום ראשון היו מתכנסים יחד ואווז אחד היה דורש […] כך היה בכל יום ראשון […] וזה סופו של דבר. הם שגשגו והיו בעלי רצון טוב, הם נעשו מלאים ומעודנים ונאכלו ביום החג. וזה היה סופו של דבר".[30]
כאשר אברהם, "אביר האמונה", הולך לבצע את הקורבן האמוני הגדול ביותר בהיסטוריה – להקריב את יצחק בנו – הוא עושה זאת בחומרה וברצינות; הוא ניגש לביצוע המשימה ב"חיל ורעדה". אולם כאשר אלוהים עוצר בעדו ברגע האחרון, עליו לתת למתח ולהתרגשות לפרוץ בדרך כלשהי.[31] הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא, אליבא דקירקגור, לצחוק, להבין שבאמת זו הייתה בדיחה מוצלחת. זהו צחוק של שחרור והרפיית מתח. קאנט מסביר סוג כזה של צחוק בכך שמחשבתו של הצוחק מיטלטלת בין שני קטבים: בין המתיחות של הציפייה וההתרגשות ובין סיומה בלא־כלום, האנרגיה העצבית העודפת מתפרצת החוצה ובאה לידי ביטוי בצחוק.[32]
הגישה ההומוריסטית של המאמין לחיים מאפשרת לו לשמור על הצחוק ועל חיוביות באופן תמידי. כל עוד הוא מאמין באמונה שלמה, הוא נמצא מעל הסבל. הקיום שלו מתרחש כל־כולו בתודעה: הפוך לחלוטין מהחושניות של האסתטיקן. כלל אין זה עניינו מה המצב במציאות, כי "הכול בראש". הדבר העיקרי עבור המאמין הוא כיצד הוא תופס את המציאות, ואיך הוא מוצא את הטוב שבה – את אלוהים.
הצחוק האסתטי
"סלה", החלק שפותח את הכתבים האסתטיים ב־או־או, מורכב מעשרות קטעים קצרים, שאורכם לרוב הוא בין משפט לפסקה אחת. הם מכילים אנקדוטות והגיגים קצרים על החיים והקיום בעולם, ומהווים למעשה מעין תמצית של הגישה האסתטית למציאות – "הצצות ראשוניות" לנושאים שיפותחו ביתר הרחבה במאמרים ובמסות בהמשך הספר.[33] הסגנון הסיפורי של האפוריזמים, שבחלקו מבודח ובחלקו דכאוני, אורכם והנושאים היומיומיים שבהם הם עוסקים, עשויים לתת תחושה כאילו אין מדובר כאן כלל בפילוסופיה, אלא בהגיגים סתמיים של משורר או סופר. במיוחד בתקופתו של קירקגור, שבא אחרי פילוסופים כמו היגל וקאנט, הוגים שכתביהם הארוכים, הסדורים והקשים לפענוח ידועים לשמצה, קשה היה לראות ב"סלה" הגות פילוסופית. אולם בקריאה מעמיקה ובוחנת של הקטעים ניתן להבחין בהגות שיטתית ובמחשבה קיומית ענפה העומדת בתשתית הדברים.
קירקגור, הפסאודו־עורך של כתבי "אלף", טוען כי סדר הפתגמים ב"סלה" אינו מכוון ונתון ליד המקרה. אולם קשה שלא לשים לב למהלך המחשבתי שמתרחש עם התקדמות הקריאה. קירקגור טוען אומנם שהיה זה לגמרי בלי כוונה, אך גם הוא הבחין בעובדה "שהפתגם הראשון והפתגם האחרון משלימים איכשהו זה את זה, בכך שהראשון חש באופן נוקב את כאב המשורר, והאחרון מספר בהנאה על הסיפוק בנוכחות התמידית של הצחוק לצדך" (33). זוהי התנועה המתמשכת מן החוויה הפואטית של המשורר – שמתוארת בעיקר בפן החיצוני, כלומר ביחס הסביבה אליו – אל הפנימיות של חוויית הצחוק האישית, כפי שיפורט להלן.
אירוניה שלילית
"סלה" פותח בסבל, שבא לידי ביטוי בדמותו של המשורר: "מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן, נשמעים כמוסיקה ערבה".[34] אולם בזאת לא נגמר סבלו של המשורר: "והנה מתקבצים בני אדם סביב המשורר ומפצירים בו: 'שיר עבורנו שוב' – למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי שיתקפו את נפשך ייסורים חדשים, אך תן לשפתיך להישאר כמות שהן, כי זעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוסיקה, המוסיקה ממש נפלאה".[35] זהו תיאור אירוני נפלא של יחס החברה לאומן המיוסר, שמתעלמת מסבלו ומפצירה בו להמשיך לסבול לשם הנאתה.
ווינפילד נגלי מזהה כאן מעין רפלקציה על האירוניה עצמה. ב"מושג האירוניה" מגדיר קירקגור שלושה מאפיינים של האירוניה, שאחד מהם הוא ש"התופעה היא לא המהות, אלא ההיפך מהמהות".[36] כלומר האירוניה מצטיינת במציאת הפער בין הנאמר לבין הכוונה שעומדת מאחורי הדברים. כך גם בקטע על המשורר, המוזיקה הערבה שיוצאת מפיו היא היפוך גמור לסבל שמתחולל בנפשו.[37] כך מגדיר גם "אלף" עצמו את הצחוק שלו, צחוק שאיננו משמח כלל ועיקר: "מה אם הצחוק הוא בעצם בכי?"[38]
האירוניה המוצגת כאן היא אירוניה במובנה השלילי, ההרסני, זוהי אירוניה שמייצגת סבל והתנכרות לעולם שסביבה. באותו אופן מוצג גם המקרה של הסופר האנגלי ג'ונתן סוויפט, המחבר של "מסעות גוליבר": "הזקנה מממשת את חלומות הנעורים: זאת אפשר ללמוד מסוויפט; בנעוריו הוא בנה מקלט לחולי נפש, ובזקנתו שכן שם בעצמו".[39] זהו סיפור משעשע, שיש בו את האלמנטים הדרושים כדי להצחיק: הפתיחה נראית מבטיחה, ואנו מצפים באופטימיות לסוף שמח שבו סוויפט המבוגר מצליח להגשים את חלומות ילדותו. אולם הסוף סותר את הציפייה שלנו, ויוצר ניגוד מפתיע בינה לבין מה שקרה בפועל. אנקדוטה זו הייתה יכולה להיות מצחיקה מאוד, אלמלא עלה ממנה מסר מריר ומדכא ביחס לחיים. אם התממשות חלומות הנעורים באה לידי ביטוי בצורה כה הפוכה ועצובה, מה הטעם לטרוח כל החיים ולרדוף אחר השגתם? ניתן לומר כי זוהי תמצית האירוניה השלילית, שמתארת דברים באופן משעשע, אך יחד עם זאת מדכאת ומבטאת התנגדות ובוז לחיים פעילים, יוצרים ואופטימיים.[40]
באופן כללי ניתן לומר כי העמודים הראשונים של "סלה" מאופיינים בפסימיות, מלנכוליה וצער: "המלנכוליה שלי היא המאהבת הנאמנה ביותר שהכרתי מעודי".[41] המשורר המיוסר והסובל מתאהב בסבלו, קשה לו לשחרר את עצמו מכבלי הפסימיות. הוא מוצא בו מקלט ומחסה מפני אתגרי הקיום. "צערי הוא מבצרי".[42] אולם אט־אט חל שינוי בתחושותיו. הוא מגלה סיבות חדשות לחיות עבורן. עדיין אין מדובר בשמחה ויחס אופטימי כלפי החיים, אך ניתן לחוש בשינוי ברוח הדברים. הוא מגלה את ההנאה שבהתאהבות,[43] את הקומדיה ואת המוזיקה.[44] כללו של דבר, הוא מתחיל לפתח תשוקה ל"הנאות התמימות של החיים";[45] המבט שלו על החיים מתחיל לבטא נימה חיובית.
אירוניה חיובית
אומנם, גם במצבו החדש האסתטיקן לא מאבד את המבט האירוני על הקיום. אולם מבעד לשלילה שמבטאת האירוניה ולגישתה ההרסנית לעולם, ניתן לזהות ניצנים של חיוביות ושל אפשרות להינצל מההרס. "אלף" מתאר בהתנשאות את חוסר המשמעות וההבל שבקיום האנושי:
"כאשר הייתי צעיר מאוד שכחתי לצחוק במערה הטרופיניאית;[46] כאשר התבגרתי ופקחתי את־עיני לראות את המציאות, התחלתי לצחוק ולא הפסקתי מאז. ראיתי כי משמעות־החיים היא פרנסה, שמטרת החיים היא להיות יועץ, שההנאה העשירה של האהבה היא למצוא בת־זוג אמידה, שברכת החברות היא עזרה הדדית בענייני כספים, שחוכמה הנה מה שהרוב חושב לחוכמה, שהתלהבות הנה לשאת נאום, שאומץ משמעו להסתכן בקנס של עשרה כתרים, שלבביות הנה לומר 'לבריאות' לאחר הארוחה, שיראת שמים הנה להתקרב למזבח אחת לשנה. את כל אלה ראיתי וצחקתי".[47]
כמו כל מי שמבקר במערה – שבה לומד האדם על הצפון לו בעתיד – גם האסתטיקן מפסיק לצחוק לנוכח העתיד הצפוי לו, ומתכוון לקחת אותו במלוא הרצינות, למלא את חובותיו ואת ציפיות החברה ממנו. אולם כאשר הוא מתבגר ומקיץ מהאשליות הוא רואה את המציאות ומתחיל לצחוק. הוא לומד על עליבותם של החיים האנושיים ועל הרצינות התהומית שבה תופסים את עצמם בני האדם. "אלף" מראה עד כמה מגוחכות הן השאלות על משמעות החיים ומטרת החיים, וכי הדברים שמקבלים חשיבות כה מרובה בעיני החברה הם למעשה הבלים ותפלים. "הציפייה לתשובה אובייקטיבית וכללית (בסוגיה איך לחיות) […] היא ציפייה חסרת שחר, שלא לומר מגוחכת כשבשאלות קיומיות עסקינן".[48]
אולם זוהי נקודת מפנה, באשר המומנט האירוני כאן, על אף השלילה שהוא מבטא ביחס לחיים, מותיר אלמנט של התקדמות ומפנה אל דרך החוצה מהשליליות. האדם שמתבונן סביבו ומנסה להבין את עצמו ואת העולם, אינו מסתפק בסיפוק ההנאות והריגושים הזולים שמספקת דרך החיים הזו. הוא חושף את הצביעות והעמדת הפנים שעומדת בבסיס האמונות הרווחות בחברה ומציע דרך להתחמק מהתמודדות עם השאלות הקשות באמצעות הצחוק האירוני; זוהי ידיעה עצמית שמנסה בו־זמנית להתעלם מהקושי שבידיעה. אך יחד עם זאת, הסובייקט האירוני אינו שולל את עצם שאילת השאלות. הוא כביכול אומר: "יש משמעות לחיים – אך היא לא יכולה להיות פרנסה. יש מטרה – אך היא לא להיות יועץ", וכן הלאה. צריך לצאת מן המרחב של חיי היומיום על־מנת למצוא את המשמעות האמיתית, את מטרת החיים ואת ההנאה כפי שהן במהותן. דווקא משום שהן קיימות במהות, משום שעצם קיומן לא נתון בספק.
באמצעות המבט האירוני על החיים אנו לומדים מהן השאלות שהאינדיבידואל צריך לשאול את עצמו על־מנת להגיע לידיעה עצמית במעגל האסתטי. כך, טוען קירקגור ב"מושג האירוניה", כאשר האירוניה מוגבלת ולא מבטאת שלילה אינסופית, היא עשויה להניב אמת ותוכן חדשים לחיים. דווקא באמצעות השלילה וההתנגדות לקיום הסתמי היא מאפשרת יציבות, אופי והמשכיות.[49]
זוהי הדרך הטובה ביותר עבור האסתטיקן להתמודד עם השיעמום ועם חוסר המשמעות שבקיום. הוא אומנם לא נהיה אדם שמח ואופטימי, אך הקיום הופך עבורו לנסבל. שום דבר איננו חשוב מדי עבורו, אך אפשר לפחות ליהנות מהחיים. ההנאות החושניות – מוזיקה, התאהבות, אוכל וצחוק – מספקות לו הסחות דעת זמניות מחוסר המשמעות ומהקושי הקיומי.
צחוק קומי ב"סלה"
האירוניה, הן זו השלילית והן זו החיובית, היא הטון השולט במעגל האסתטי. אולם ניתן למצוא בו גם עדות לסוגי צחוק אחרים. עדויות אלה משמשות אשנבי הצצה עבור האסתטיקן אל מעגלי הקיום האחרים. כאשר הוא צוחק צחוק הנובע מסיטואציה קומית מובהקת, וזהו צחוק שהוא לא בלתי־מוסרי, אזי ניתן לומר שהוא מגלה את המעגל האתי. באותו האופן, כאשר האסתטיקן מבטא גישה הומוריסטית לחיים, במקום הגישה האירונית שמאפיינת אותו, הוא מקבל מושג על המעגל הדתי. באמצעות חורי הצצה אלו מנסה קירקגור למשוך את הקורא לצאת מן המעגל האסתטי שבו הוא חי אל מעגלי קיום נעלים יותר.
הסיפור האנקדוטלי על סוויפט שהוזכר למעלה יכול לשמש דוגמה לצחוק קומי מבחינת המבנה שלו – של צחוק שנובע מסתירת הציפייה שלי מהסיפור. אולם הנושא והמסקנה ההפוכה העולים ממנו משאירים אותו ברובד האירוני. הצחוק הקומי במעגל האתי "משוקע בהכרה שעליך לכבד את רעך כמוך ולא לצחוק עליו במצבים שבהם לא תרצה שיצחקו עליך".[50] הטרגדיה של סוויפט, שהוצגה כאנקדוטה משעשעת, אינה מכבדת את מושא הצחוק – סוויפט, והצוחק גם לא היה רוצה להגיע למצב הזה במקומו. זהו צחוק שמבטא חוסר הבנה, או חוסר רצון להבין, את החובה המוסרית שמוטלת על הצוחק.
אולם, ניתן למצוא ב"סלה" גם צחוק קומי שמודע למצב המוסרי. "אלף" מביט בעצמו בהומור עצמי ומודע לעצמו: "להיות אדם מושלם הריהו ככלות־הכול האידיאל האנושי העליון. כרגע יש לי יבלות, זה תמיד יכול לעזור".[51] הייתי יכול להיות מושלם, הוא אומר בציניות, אלמלא היו לי אותן יבלות. זה עוזר, כי למי יש זמן וכוח להגשים את "האידיאל האנושי העליון"? בטח לא לאסתטיקן שרוצה רק ליהנות. גם כלפי הפילוסופים הגרמנים הגדולים יש לו הערות מתחכמות:
"מה שלפילוסופים יש לומר על הממשות מאכזב לעתים כמו שלט שאתה רואה בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב: 'כאן מגהצים'. לו הבאת את בגדיך לגיהוץ, היית מתבדה; שכן השלט עצמו מוצג למכירה".[52]
אדם ובידו חולצות מקומטות שנכנס לחנות של שלטים – זוהי סיטואציה קומית מובהקת. הוא אומנם היה מתאכזב קלות בהתחלה, שהרי הוא קיווה לצאת עם בגדים מגוהצים. אך רוב האנשים היו צוחקים יחד עם סביבתם על חוסר ההבנה שהביאה אותם למעשה המשעשע הזה. באותו אופן מרגיש קירקגור כאשר הוא מחפש משמעות בספרי הפילוסופיה. הוא חש שהוא נקלע למקום הלא נכון. עד האקזיסטנציאליסטים, היו הפילוסופים נראים כלפי חוץ כמי שעוסקים בקיום ובממשות, אך ברוב המקרים מה שמוצאים בספריהם זו הגות טרחנית שאיננה משיבה תשובות למחפשי המשמעות. העובדה שהאסתטיקן צוחק על כך מסמלת את האפשרות שלו לראות את האכזבה כקומית ולא כואבת.
בשלב זה נמצא האירוניקן על התפר שבין המעגל האסתטי לזה האתי. הוא מזהה את המגבלות והאבסורד במעגל האסתטי, אך עדיין אינו מוכן לעבור למעגל הבא.[53] כאשר הוא מתחיל לפתח גישה קומית למציאות, גישה שמקבלת את הסתירות בצחוק ולא בכאב, או־אז הוא מוכן כבר לעבור לשלב האתי.
הומור דתי ב"סלה"
כאן אנחנו מגיעים לסיפור שמופיע בפתיחה, על קבלת מתנת הצחוק מהאלים. מהאסתטיקן, בתור זה שנמשך להנאות חושיות, היינו מצפים שיבחר משהו אחר מהאוצרות היפים והמענגים שהוצעו לו. אולם מדובר כבר באסתטיקן בעל גישה אחרת למציאות. הוא מודע לחוסר היכולת של המרדף אחר התשוקות לשמור על הסחת דעת מהסבל באופן קבוע. עבורו – האסתטיקן שמתחיל בתהליך של התפכחות – לבקש מהאלים נעורים, יופי, או את הנערה היפה ביותר, זו בקשה מבוזבזת. מכל אחת מההצעות של האל מרקורי הוא היה משתעמם במוקדם או במאוחר. הדבר היחיד שהוא יכול לחשוב עליו לבקש מהאלים הוא הצחוק.
ההנאה מצחוק לא דועכת ומתמעטת עם הזמן. "אלף" מבקש שהצחוק יישאר לצידו תמיד, מכיוון שהוא יודע עד כמה חמקמקה היא הגישה הזו לחיים, כמה קל לאבד אותה, במיוחד במעגל האסתטי. האסתטיקן, שבתחילת "סלה" ראה את המלנכוליה כבת לווייתו הנאמנה ביותר,[54] מבקש לשים לכך סוף. נמאס לו מהאירוניה ומהמלנכוליה. הוא קץ בסבל שמלווה באופן תמידי את אורח החיים הנהנתני שלו. תגובת האלים – הצחוק שלהם כלפי בקשתו, אינה מלמדת כי הם יסרבו לו. להפך – האלים עצמם חיים גם הם בגישה של הומור וצחוק כלפי החיים. "אלף" מבקש את היכולת האלוהית לצחוק על הכול ולקבל כל קושי בהומור. זהו קטע שמראה את אידיאל הקיום האנושי – חיקוי האלים באמצעות הצחוק. האסתטיקן מקבל הצצה לדרגת הקיום הנעלה והמושלמת ביותר – האמונית, שמבקשת לדבוק באל ולהידמות לו.
בחירתו של "אלף" בצחוק עומדת בניגוד להצהרתו המוקדמת, שאם הייתה ניתנת לו משאלה היה מבקש את "תשוקת האפשרות".[55] אולם אין כאן ניגוד אלא התפתחות. בשלב הראשון של ההתפכחות האסתטיקן מבין כי מה שחשוב הוא לא ההנאה, אלא האפשרויות הרבות להגיע אליה.[56] לשם כך הוא מוכן אפילו לוותר על ההנאות עצמן. בהמשך דרכו מבין "אלף" כי גם היותן של כל האפשרויות פתוחות בפניו אינה מבטיחה לו הצלה מוחלטת ותמידית מהשיעמום ומנפילה לתהומות הייאוש והסבל. את זה יכול להבטיח רק הצחוק. בבקשתו מהאלים את הצחוק כבן־לוויה קבוע, שולח קירקגור מסר לכל המיואשים והמלנכוליים, שבו הוא קורא להם לשים בצד את רדיפת התענוגות חסרת התכלית, להיפטר מהמלנכוליה ולבחור בצחוק במקומה. הוא מבטיח כי לא ינחלו אכזבה.
כך, באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, זוכה האסתטיקן באשנב הצצה לדרך החיים במעגל הדתי, שמאופיינת בהומור. האדם המאמין מתייחס לעצמו ולעולם ברצינות, אך זה לא מונע ממנו לצחוק ולהתייחס לחיים בנימה של הומור וקלילות. קירקגור מציג בפני האסתטיקן את היתרונות המובהקים של דרך החיים הדתית, קורץ לו ומושך אותו לצאת מהמעגל המנוון וחסר התכלית שבו הוא שרוי, אל עבר חיים מלאים ומספקים במעגלי הקיום הבאים.
הנזיר והוורד
למרות הסיום האופטימי של "סלה", האסתטיקן עודנו שרוי באורח חיים שלא מאפשר לו להתעלות מעלה לקיום אותנטי ואופטימי שנושא בקרבו מימוש עצמי מלא. לכל הפחות, הוא שרוי על הגבול בין הקיום האסתטי לאתי, ודרכו להשגת האותנטיות בשלמותה עוד רבה. אך התהליך כבר החל. יש לו "צידה לדרך" – את הצחוק. קירקגור, שנחוש להראות את עולמו של האסתטיקן בריקנותו וחוסר הטעם שבו, אינו מותיר אותו בהריסות, אלא מאפשר למצוא בו את הדרך החוצה, לקיום מלא ועשיר.
לעיתים קשה לראות בהגות של קירקגור פילוסופיה. לפעמים היא נדמית יותר כתיאולוגיה, ולפעמים כשירה או כפרוזה. אולם מבעד לסגנון הלירי ולקישוטים ניתן למצוא אתיקה במלוא מובן המילה. קירקגור מעניק לחיים הפיזיים בעולם ממשות וחשיבות, מה שהפילוסופים עד אליו נמנעו מלעשות. לכן הוא גם רואה צורך לתאר את החיים הללו ולאפיין אותם. אחד מהאפיונים החשובים הללו, שבלעדיהם האדם הוא לא אדם שלם, הוא היכולת לצחוק.
"מסופר על נזיר בודהיסטי שהיה מהלך ברחבי הודו והיה נושא בידו הימנית פת־לחם ובידו השמאלית ורד יפהפה. שאלוהו: 'מה־לך כי תלך לכל מקום עם שני דברים אלו דווקא?' השיב להם: 'על הלחם הזה אני מתקיים והפרח הוא הדבר שלמענו אני חי'". [57]
בפרפרזה על דברי הנזיר, ניתן לומר כי האדם האותנטי הולך לכל מקום עם אירוניה ביד ימין וצחוק בשמאלו. האירוניה מספקת לו את היכולת לסבול את הקיום, ואילו הצחוק מספק לו את הסיבה בכלל להמשיך ולנסות. הצחוק הוא הסיבה לחיות. ההנאה שנובעת מגישה הומוריסטית לחיים, היא ההנאה הטהורה ביותר. האסתטיקן עדיין לא שם, אולם ברגע שהוא מגלה זאת הוא נמצא בדרך הנכונה.
ביבליוגרפיה
ספרות ראשונית:
- אפלטון, "פילבוס", כל כתבי אפלטון, כרך שלישי, תרגום: יוסף ליבס (תל־אביב: שוקן, תשנ"ט).
- סארטר, ז'אן־פול. אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגם וערך יעקב גולומב (ירושלים: כרמל 1990).
- קאנט, עמנואל. ביקורת כוח השיפוט, תרגמו שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: ביאליק תשכ"א).
- קירקגור, סורן. או־או, תרגום: מרים איתן (ירושלים: מאגנס, תשנ"ח).
- קירקגור, סורן. האסתטי, האתי והדתי: מבחר כתבים, תרגום (תל־אביב: דביר, תשנ"א).
- Kierkegaard, Søren. Concluding Unscientific Postscript to "Philosophical Fragments", Edited and translated by David F. Swenson & Walter Lowrie (Princeton: Princeton University Press, 1941).
- Kierkegaard, Søren. Philosophical Fragments. Edited and translated by Howard V. Hong and Edna H. Hong (Princeton: Princeton University Press, 1987).
- Kierkegaard, Søren. Soren Kierkegaard's Journals and Papers, vol. 6, edited and translated by Howard V. Hong and Edna H. Hong (Indiana University Press, 1978).
- Kierkegaard, Søren. The Concept of Irony, with Continual Reference to Socrates (CUP), Edited and translated by Howard V. Hong and Edna H. Hong (Princeton University Press, 1992).
- Kierkegaard, Søren. The Point of View of My Work as an Author, edited and translated by Howard V. Hong and Edna H. Hong (Princeton: Princeton University Press, 2009).
ספרות משנית:
- אילת־יגורי, תמר. דיאלוג אנושי עם המוחלט: הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני (ירושלים: מאגנס, 2008).
- הנ"ל. "לצחוק כל הדרך אל האמונה: הפיתוי להומור בפילוסופיה של קירקגור", עיון ס"ד (תשרי תשע"ו), 354–365.
- גולומב, יעקב. מבוא לפילוסופית הקיום: אקזיסטנציאליזם (תל־אביב: משרד הביטחון, תש"ן).
- ליבס, יהודה. "זוהר וארוס", אלפיים 9 (תשנ"ד), 67–119.
- סובר, אריה. הומור: בדרכו של האדם הצוחק (ירושלים: כרמל, תשס"ט).
- קרביץ, עמית. "שיעמום ורפלקסיה פילוסופית — קאנט, שופנהאואר, קירקגור", עיון נ"ח (תשרי תש"ע), 345–371.
- קרישק, שרון. פילוסופיית האהבה של קירקגור (אור־יהודה: דביר, תשע"א).
- Amir, Lydia B. Humor and the Good Life in Modern Philosophy: Shaftesbury, Hamann, Kierkegaard (New-York University Press, 2014).
- Lippitt, John. Humour and Irony in Kierkegaard’s Thought (London: Macmillan, 2000).
- Lippitt, John. “Humor and Irony in the Postscript”, in Rick Anthony Furtak, editor, Kierkegaard’s Concluding Unscientific Postscript: A Critical Guide (Cambridge University Press, 2010), 149-196.
- Nagaley, Winfield E. “Kierkegaard's Irony in the “Diapsalmata””, Kierkegaariana, vol 6 (1966), 51-74.
- Perkins, Robert L. “The Categories of Humor and Philosophy”, Midwest Studies in Philosophy, vol.1 (sep. 1976), 105-108.
- Taels, Johan. “Suffering and Humour in Søren Kierkegaard and Emmanuel Levinas”, in Andris Breitling, Chris Bremmers and Arthur Cools, editors, Debating Levinas’ Legacy (Leiden:Brill, 2015), 307-316.
- Williams, Will. Kierkegaard and the Legitimacy of the Comic (USA: Rowman & Littlefield, 2018).
[1] קירקגור תשנ"ח: 61–62.
[2] גולומב מעיר שקירקגור היה, ככל הנראה, מתנגד לתיוגו כפילוסוף, וראה בעצמו סופר או אפילו משורר דתי. את המונח "פילוסוף" מזהה קירקגור עם האקדמיה ועם המיסוד וההתנוונות של המחשבה והאמונה. גולומב תש"ן: 24.
[3] גולומב תש"ן: 102–103.
[4] Kierkegaard 1941: 201.
[5] גולומב תש"ן: 103–102.
[6] גולומב, תש"ן:.103
[7] Kierkegaard 2009: 50.
[8] קירקגור תשנ"ח: 36.
[9] קירקגור תשנ"א: 141.
[10] Williams 2018: 3.
[11] Amir 2014: 106.
[12] Amir 2014: 128.
[13] Taels 2015: 314.
[14] Amir 2014: 128.
[15] אילת־יגורי 200 45.
[16] אילת־יגורי 2008: 46.
[17] Amir 2014: 130.
[18] אפלטון, תרגום ליבס תשנ"ט: 490.
[19] Amir 2014: 163.
[20] אילת־יגורי תשע"ו: 357.
[21] אילת־יגורי תשע"ו: 357.
[22] קירקגור תשנ"א: 112.
[23] קירקגור תשנ"א: 112.
[24] Kierkegaard 1941: 462.
[25] אילת־יגורי תשע"ו: 360.
[26] סארטר, תרגום גולומב 1990: 17.
[27] אילת־יגורי תשע"ו: 361.
[28] אילת־יגורי תשע"ו: 362.
[29] Taels 2015:315.
[30] קירקגור תשנ"א: 121.
[31] בסקירתו את ההומור בספר הזוהר, מתאר יהודה ליבס את ניסיון העקידה כ"מתיחה" שאלוהים עושה לאברהם. ליבס תשנ"ד: 84.
[32] קאנט, תרגום ברגמן ורוטנשטרייך תשכ"א: 147.
[33] קירקגור תשנ"ח: 32.
[34] קירקגור תשנ"ח: 41.
[35] קירקגור תשנ"ח 41.
[36] Kierkegaard 1992: 247.
[37] Nagaley 1966: 65.
[38] קירקגור תשנ"ח: 43.
[39] קירקגור תשנ"ח: 43.
[40] Nagaley 1966: 66.
[41] קירקגור תשנ"ח: 42.
[42] קירקגור תשנ"ח: 43.
[43] קירקגור תשנ"ח: 46.
[44] קירקגור תשנ"ח: 50.
[45] קירקגור תשנ"ח: 47.
[46] במערה הטרופיניאית ישבה האורקל של בויאוטיה. ביוון נהגו לומר על אלה שאינם צוחקים כי ביקרו במערה הטרופיניאית. ראו קירקגור תשנ"ח: 53, הע' 32.
[47] קירקגור תשנ"ח: 53–54.
[48] אילת־יגורי תשע"ו: 358.
[49] Perkins 1976: 106.
[50] אילת־יגורי תשע"ו: 360.
[51] קירקגור תשנ"ח: 49.
[52] קירקגור תשנ"ח: 52.
[53] Lippitt 2010: 152.
[54] קירקגור תשנ"ח: 42.
[55] קירקגור תשנ"ח: 60.
[56] קרביץ תש"ע: 364.
[57] גולומב תש"ן: 9.
