למה הקול הנשי לא נשמע בכיתה – ואיך נשנה את זה?

מכירים את הרגע הזה שהמרצה בכיתה שואל שאלה, חושיכם נדרכים כי אתם יודעים את התשובה, אך בעודכם מנסחים לעצמכם בראש את התשובה המושלמת, מישהו מתפרץ עם תשובה משלו – פחות טובה משלכם – וזוכה לחמש עשרה שניות של תהילה?

אם הרגע המתסכל הזה מוכר לכם אתם ממש לא לבד – במיוחד לא אם אתן נשים. למרות שלמעלה ממחצית הסטודנטים בישראל בשנת 2015 הן נשים, הן עדיין המגדר הפחות דומיננטי בכיתה. למה זה קורה, והאם ניתן לשנות זאת?

מניין הפרופסוריות מן המניין

מחקר מקיף על מידת ההשתתפות של סטודנטים בכיתות הראה שמרצים המעלים בכיתה נושא לדיון פונים יותר אל סטודנטים מאשר אל סטודנטיות. עוד הראה המחקר שנערך על ידי חוקרים בכירים באיגוד המכללות האמריקניות, שהסיכוי שמרצה יפתח דיון בהתבסס על נושא שהועלה על ידי סטודנט גדול יותר בהשוואה לנושא שהעלתה סטודנטית.

כיצד ניתן להסביר את התופעה הזו? ייתכן שהדבר תלוי בשאלה מיהו המרצה העומד בכיתה: גבר או אישה, כאשר ההנחה היא שמרצה גבר ייטה לפנות אל סטודנטים. אם זהו העניין, ישראל בבעיה: על פי דו"ח הוועדה לקידום וייצוג נשים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, נשים מהוות רק 29% מסגל ההוראה, זאת בהשוואה לשיעור של 40% במדינות המערב. אחוז הפרופסוריות מן המניין בישראל נמוך אף יותר: 16% בלבד.

אולם זהות המרצה היא רק חלק מן הסיפור. הבדלים ההתנהגותיים בין סטודנטים לסטודנטיות אינם מתמצים בשאלה מהו המגדר של המרצה העומד מולם בכיתה, אלא מבוססים על הרגלים עמוקים בהרבה. מחקרים מעידים שגברים מדברים ומשתתפים יותר פעמים בשיעור בהשוואה לנשים ולמשך זמן רב יותר. גברים אף נוטים להתפרץ לדברי המרצה ללא הרמת יד יותר מנשים. כאשר סטודנטית מדברת בכיתה, הסיכוי שחבריה לספסל הלימודים יתפרצו לדבריה גבוהים יותר בהשוואה לסטודנט.

הממצאים הללו עקביים וחוזרים בחתך רוחב של האקדמיה: החל בסמינרים במדעי הרוח וכלה בדיונים בפקולטות למנהל עסקים; הם מתרחשים הן במכללות והן באוניברסיטאות יוקרתיות.

הפסיכולוגית והפילוסופית הפמיניסטית קרול גיליגן המכהנת כמרצה באוניברסיטת ניו יורק, טוענת כי יש הבדל התנהגותי-מוסרי בין גברים לנשים. לפי גיליגן, 'הקול הגברי' הוא אינדיווידואליסטי ומוכוון 'צדק', בעוד ש'הקול הנשי' שואף להגן על יחסים בין-אישיים. אולי בכך יש להסביר מדוע נשים נוטות לשאול פחות שאלות את המרצים ולהתערב פחות במהלך השיעור: הן לא רוצות לפגום באווירה, להטריד את המרצה או לשבש את הדינמיקה הכיתתית.

ייתכן שלכך כיוונה מדלין אולברייט, מזכירת המדינה של ארה"ב לשעבר, כשאמרה את צמד המילים "לִמדו להפריע". המילים הללו היו תשובתה של אולברייט לשאלה "האם יש לך עצה לנשים קרייריסטיות?". מתברר שאולברייט הכירה היטב את הנטייה להשרות אווירה בין-אישית נינוחה, והמליצה לנשים להיות מודעות אליו, ומדי פעם להרשות לעצמן להשמיע את קולן גם אם הוא 'יפריע' למישהו.

האם יש מה לעשות?

מומחים בתחום החינוך תמימי דעים: המצב הוא בר שינוי. יש מה לעשות בעיקר מצד המוסדות להשכלה גבוהה, אך גם מצד הסטודנטיות. כך, למשל, מוסדות השכלה המודעים לממצאים הנ"ל מפתחים רגישות לנושא השתתפות הסטודנטיות בהרצאות ונוטים לפקח יותר על האיזון בדיון הכיתתי. מרצים המלמדים במוסדות כאלה מונעים השתלטות של חלק מהסטודנטים על הדיון, גברים או נשים. הם יכולים ליצור שינוי בכיתה על ידי פנייה פרטנית דווקא לסטודנטים שנחסמים על ידי אחרים.

"אנחנו תמיד יוצאים מההנחה שהפער בין המינים כולו מולד, אבל אופן החינוך שלנו מקבע תפקידים מסורתיים של בנות לעומת בנים", אומרת ד"ר הגר צמרת קרצ'ר מהחוג ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם ומפתחת 'מדד המגדר' מטעם המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון-ליר בירושלים. "מגיל צעיר אנחנו משתיקים בנות ונותנים לבנים יותר ביטוי. ילדות שמבטאות עמדות בביטחון מוקעות כ'דעתניות', וילדים שאומרים אותו דבר ייחשבו ל'מנהיגים'. לתגובות שלנו כמחנכים, מורים ומרצים לדברי הילדות והנשים יש תפקיד משמעותי ביותר בקיבוע מיקומן של נשים בחברה, וחובה עלינו לתת על כך את הדעת".

הדרך לתיקון מתחילה ביצירת כיתות קטנות ואינטימיות, שבהן קל יותר להגיע לכל סטודנט וסטודנטית. אולם לא כל המוסדות נהנים מהפריבילגיה הזו ולא כל המוסדות והמרצים הפנימו עדיין את השינוי הנדרש מהם כדי לאפשר ריבוי קולות והתבטאות חיובית בכיתה. מה עם מי שלא מתכוונים לחכות שהשינוי יתרחש, אלא רוצים לעזור להביא אותו?

איך להשמיע את קולך

אנני קנטר בן-הלל, מנהלת תכניות לימודי האנגלית במרכז האקדמי שלם, מכירה את הבעיה: "התופעה של 'סטודנטים מושקטים' מוכרת לי מתוך שיחות עם סטודנטיות וסטודנטים במגוון המוסדות בהם לימדתי בארה"ב וגם בישראל. שמתי לב שעל אף שהתופעה קיימת גם אצל גברים, היא מצויה יותר בקרב נשים". אנני מבקשת לתת כמה עצות מעשיות להשמעת הקול בכיתה (ניסחנו אותן בלשון נקבה, אולם הן מיועדות גם לגברים המבקשים שקולם יישמע).

1. קחי את הזמן

קבעי לעצמך מועד לתחילת השמעת קולך בכיתה. את יכולה, למשל, להחליט שהחודש הראשון מוקדש להתרגלות לכיתה ולמשתתפים בה בלבד. כך תימנעי ממצב מתסכל בו את מתכננת לדבר כבר בשיעור הראשון אך לא אוזרת מספיק אומץ. בנוסף, צעדים אלו עשויים לעזור להימנע מכניסה ל'מעגל ההלחצה העצמית' שאנחנו עלולות להיקלע אליו כאשר אנחנו קובעות לעצמנו 'חובה'.

2. היי כנה

במקרים רבים אנו נוטות לדאוג שחוסר ההשתתפות שלנו עלול לשדר למרצה חוסר עניין ולגרום לה/לו למחשבה שאנחנו לא מעורבות ומשקיעות. שיחה של חמש דקות בשעת הקבלה של המרצה, שבה אנחנו מסבירות מה עובר עלינו, תוכל להניח את דעתנו ולאפשר לנו להתמקד במהות.

3. מותר להקריא

אם את מרגישה שדיבור בפני הכיתה עשוי לשתק אותך, הכיני מראש פתק ובו הדברים שחשוב לך לומר על הנושא שבו עוסקים בכיתה. עתה, בקשי לשתף את הכיתה בטקסט שכתבת. כך תשיגי שתי מטרות: תעקפי את מחסום הפחד הראשוני מדיבור בפני קהל ותבטאי את עצמך בצורה האופטימלית והמדויקת ביותר.

4. אין סיבה להתנצל

זכותך לומר מה את חושבת בלי להתנצל על כך. פתיחה בהתנצלות מחלישה את הטיעון שלך או מקטינה את השאלה שאת רוצה לשאול – ואין לכך שום סיבה. אל תתנצלי, פשוט שאלי או אמרי.

5. החיים מורכבים

זכרי שייתכן כי המרצה לא מהנהן/ת בהסכמה בזמן שאת מדברת או לא מישיר/ה אלייך מבט בזמן שאת שואלת שאלה משום שדעתו/ה הוסחה או בגלל אלף סיבות אחרות. זה לא אומר שום דבר בנוגע לצורה שבה הוא/היא תופס/ת אותך.

6. התמדה וסבלנות

לא תמיד הערותייך יתקבלו באהדה בכיתה, ולא תמיד הן יהיו מושלמות. חשוב להתמיד, ובסופו של דבר הקול שלך יישמע ויוערך. השמעת קול בכיתה היא תהליך המצריך סבלנות ואורך רוח.

סטודנטיות כבר מהוות למעלה ממחצית הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל והגיע הזמן שגם קולן יישמע היטב בכיתה. החובה ליצירת אווירה מכילה ומאפשרת השתתפות לשני המגדרים מוטלת על מוסדות הלימודים, על המרצים ועל הצוות החינוכי – אולם בידינו לאזור עוז ולשנות את המציאות בעצמנו. כי יש לנו מה לומר.