נשים ספרותיות: הדרה או הכרה?

התבוננות ברשימת יצירות המופת הנלמדות באוניברסיטאות מאכזבת: רוב רובן של הרשימות הללו מורכב מגברים, גברים ועוד גברים. בקרב אנשים רבים השואפים לשוויון מגדרי הדבר מעורר תרעומת: האמנם לא נמצאו נשים בהיסטוריה שתרמו תרומה משמעותית לתרבות ולספרות, שאנו רוצים לחנך לאור דבריהן וללמד את התובנות שהנחילו לעולם כולו?

אך על אף רצוננו הטוב, הצגת רשימות שוות של כותבים וכותבות לאורך ההיסטוריה היא אולי אידיאל רצוי – אך משימה בלתי אפשרית. מאז ומתמיד מספר הנשים הכותבות היה קטן והוגבל לבנות האצולה ולנשות דת – חלק גדול מהיצירות הנשיות המוקדמות שהשתמרו היו כתבים או דברים שנכתבו מפי נזירות כהילדגרד פון בינגן, ג'וליאן מנוריץ', מרג'רי קמפ או תרזה מאווילה, מיסטיקניות חשובות שהצליחו להעפיל במעלה ההיררכיה המגדרית של הכנסייה באמצעות חזיונות שמימיים ישירים – ובמקומות מעטים בתקופות מסוימות גם בנות הבורגנות העשירה. נשים לא נהנו מיתרונות ההשכלה, ההכשרה, הפנאי והתפקידים החברתיים הנחוצים לכתיבה. מצב זה עמד בעינו עד שלהי המאה ה-18 ואף בתחילת המאה ה-19 – ועוד שנים רבות אחר כך במקומות שמחוץ לעולם הדובר אנגלית.

ההתחלה: שלטון עצמי

המכשול הראשון שעמד בפני נשים היה האוריינות: נשים שלא ידעו קרוא וכתוב לא יכולות היו לקרוא או לכתוב ספרות. הגישה להשכלה תיכונית ניתנה תחילה לנערות באמריקה של תקופת המהפכה בזכות המודעות החדשה למעמדן של נשים בחברה הרפובליקנית. לנשים לא הותר להשתתף בבחירות או להיבחר והן היו רעיות ואמהות לגברים שנהנו מזכויות כאלה, ולפיכך הועלתה הדרישה שגם להן תינתן הזכות לדון באירועים ובעקרונות הנחוצים לשלטון עצמי.

התחלה צנועה זו פרצה את הסכר בפני שיטפון של סמינרים ואחר כך מכללות לנשים באמריקה של המאה ה-19. באנגליה הסתמן שינוי מרכזי עם הקמתו של גירטון קולג' בקיימברידג' בשנת 1868. מהפכה השכלתית זו, לצד תמורות חברתיות וכלכליות נוספות, פתחה פתח ליצירה ספרותית של נשים והביאה לעולם כותבות וקוראות.

המכללה הראשונה לנשים. גירטון קולג', קיימברידג', אנגליה. קרדיט: Snapshots of the Past, BY CC 2.0

רוב אפשרויות הכתיבה האחרות עדיין נותרו חסומות בפני נשים. הן לא היו פוליטיקאיות, עיתונאיות או מרצות, שׂרות, פרקליטות או שופטות, ובדרך כלל היו גם מנועות מעמידה בפני קהל. הספרות סיפקה אפוא את הערוץ המרכזי לכתיבה פומבית של נשים אם כי תנועות פוליטיות אחרות – בעיקר התנועות לביטול העבדות, להתנזרות מאלכוהול ולזכויות נשים – סיפקו לנשים במות להשמיע את קולן הציבורי.

התחייה: מאבק על הכרה

הסופרות הגדולות של המאה ה-19 המוכרות לנו מתחילות אז להפציע; בבריטניה: אוסטן, אליוט, האחיות ברונטה, מרי שלי. באמריקה פרחה והתפרסמה שירה נשית, בראש ובראשונה יצירתה של אמילי דיקנסון, וכן כתיבת פרוזה ככתיבתה של הרייט ביצ'ר סטו. עם זאת, רוב היצירות שנכתבו בידי נשים במאה ה-19 לא היו זמינות ואזלו מן השוק עם מותן של הכותבות. גם בימי חייהן היה הפרסום אפולוגטי, ורבות מהכותבות חשו צורך להסתיר את שמותיהן 'מטעמי צניעות'. רק בשנת 1955 ראה אור לראשונה מכלול יצירתה של דיקנסון, ועד אז הופיעו שיריה רק במבחרים קטנים ובעריכה כבדה. הרייט ביצ'ר סטו, למרות השפעתה העצומה, נחשבה לכותבת 'סנטימנטלית' שאינה ראויה למחקר רציני, כמוה כסופרות אמריקאיות אחרות.

היוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא המקרה של אן ברדסטריט, משוררת יפהפייה מהדור הראשון של המתיישבים הפוריטניים שפורסמה באנגליה בשנת 1650 ובאמריקה לאחר מותה בשנת 1678. טקסט חשוב אחד שלה ראה אור רק באמצע המאה ה-19. אבל גם יצירתה של ברדסטריט נאלצה להמתין עד המאה ה-20 כדי לזכות בהכרה מלאה.

באנגליה הופיעו מעט כותבות יוצרות במאות ה-17 וה-18. ליידי מרי רות', אחייניתו של סר פיליפ סידני, חיברה מחזור סונטות מרשים שבו, בהיפוך של מוסכמות הסונטה המסורתיות, האישה פונה אל הגבר (וכותבת על בגידה ולא על פיתוי); אמיליה לאנייר, מרגרט קוונדיש, מרי אסטל, אפרה בן – כל אחת מהן כתבה שירים, מחזות ומסות (להלן קורות חייהן). אך רוב יצירותיהן של נשים מהמאות ה-17, ה-18 וה-19 לא הודפסו ונאלצו להמתין לגילוין מחדש ולהחזרתן למודעות הציבורית ב'גל השני' של הפמיניזם של שנות ה-60 של המאה העשרים, וכיום, בצורה דרמטית מאין כמוה, באמצעות תהליך הדיגיטליזציה. כפי שכתבה מרי אסטל, שצפתה מראש את היעלמות יצירתה, "היסטוריות נכתבות בידי גברים, והם מספרים בהן איש את מעלליו הגדולים של רעהו".

העתיד: עוד ארוכה הדרך

בספרות, בפילוסופיה או בכל תחום אינטלקטואלי אחר לא קיימת אפוא שאלה של 'שוויון' בהכרה בכתיבתם של גברים ושל נשים במשך הדורות. מה שאפשר בכל זאת לעשות הוא להציג את יצירותיהן של הנשים המעטות יחסית הזמינות מהתקופות הקדם–מודרניות, בהן חזיונות דתיים וקבצי שירה שנכתבו בדרך כלל בחצר המלכות, בסלונים או בחוגים פרטיים. המחקר והחיפוש מגדילים את מספרן כל הזמן, וכמובן, מאז שלהי המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה יש יותר כתבים של נשים שהופצו, נלמדו ונקראו.

אמילי דיקנסון. אחת הכותבות הגדולות של המאה ה-19

האם עובדה זו מעידה על ירידה ברמת הכתיבה והורדת הרף להערכת יצירות? ודאי שלא. רוב היצירות הנשיות כתובות באותה רמה ובאותה איכות של היצירות שנכתבו בידי גברים. לא כולן גדולות – אבל הוא הדין גם ביצירות הגבריות, שבכל זאת השתמרו ונחקרו. עצם הצגתן של יצירות שנכתבו בידי נשים מעצבת אמות מידה חדשות ומשנה את התפיסה של מה נחשב לבעל ערך וכיצד יש לשפוט כתיבה.

בחקר ההיסטוריה, העיסוק בנשים העביר את הדגש מהמעשים הפומביים של גברים פומביים, הכרוכים לא פעם במלחמה, אל בחינת חיי היומיום במשפחה ובקהילה. זוהי ספרות מופת היסטורית-חברתית בעלת חשיבות עצומה שאיש לא עסק בה קודם לכן, שלא לדבר על הדרת מחצית האוכלוסייה מהתיעוד ההיסטורי. אין כל ספק כי יצירות נפלאות וחשובות שנכתבו בידי נשים נזנחו מטעמי מגדר ולא מטעמי כישרון או איכות כתיבה. נשים רבות שנותרו אלמוניות אינן ראויות פחות מהגברים שיצירותיהם לא אבדו מעולם, וכתיבתן מעניינת לא פחות.

הכללתן של נשים אלה אין פירושה התפשרות על רמת הכתיבה אלא הרחבת תחום החומרים שאנו חוקרים, כמו גם מודעות להיסטוריה של המגדר עצמו ולאופן שבו הוא עיצב את אמות המידה ואת דרכי ההבנה שלנו. השוויון יושג בהדרגה, לפחות מבחינה ההכרה הספרותית. בתחומים אחרים של החברה, למרבה הצער, הדרך עוד ארוכה.

פרופ' שירה וולוסקי היא מרצה בחוג לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם