email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

איפה היה אלוהים בשואה?

האם השואה מוכיחה כי לזעמו של האל אין גבול - או כי אלוהים כלל אינו קיים? תשובתו של ההוגה אליעזר ברקוביץ, שנכתבה בשנות ה-60 בארה"ב, שוללת את עצם השאלה. מול השואה, הוא אומר, הכי טוב לשתוק
איפה היה אלוהים בשואה?

ישנן שתי גישות עיקריות אל שואת יהודי אירופה: הגישה של הכנעה שמתוך יראה אדוקה, הרואה בשואה ביטוי של הרצון האלוהי, והגישה שלאחרונה רוֹוחת יותר, זו של תהייה וספק, העשויה להגיע עד כדי מרד גלוי בעצם הרעיון של השגחה נוטה חסד. בעלי הגישה הזאת עשויים להרחיק לכת, עד שהמרד שלהם ייראה כגרסה יהודית של 'התיאולוגיה הרדיקלית' בת-זמננו. בעיני הקיצונים שבהם 'אלוהים מת' ו'החיים הם אבסורד'.

אבל באמת יש לשאול שאלה אחת מכרעת: מי רשאי לעסוק בנושא השואה? האם לא מי שחש את השואה על בשרו? מי שהיה בתופת הגטאות, במחנות ההשמדה או במשרפות, הוא ואשתו וילדיו, בני-משפחתו האחרים וידידיו, הם ועוד אחים יהודים לאין מספר מכל רחבי אירופה, שחיו, סבלו ונשארו בחיים? או שמא רשאי לעסוק בנושא השואה כל מי שקרא עליה, שמע על אודותיה, אולי אפילו חווה אותה בדמיונו?

תגובותיהם של מי שהיו שם ושל מי שלא היו שם אינן יכולות להיות זהות, ואסור להן שתהיינה זהות. אלה שהיו שם הגיבו על פי ניסיונם שלהם, שהיה ייחודי, שאין להשוותו, מדרגה לעצמה בתולדות אנוש כולן. אלה שלא היו שם אפשר שיחושו הזדהות עמוקה עם סבלם של הקרבנות, אבל ניסיונם יישאר לעולם רק צל ותחליף של ההתרחשות עצמה, רחוק ממציאות השואה, ממש כשם שמחקר למדני ונינוח של 'תיאולוגים רדיקליים' בני-דורנו רחוק מעולם מחנות ההשמדה והמשרפות. תגובתם של הלמדנים האלה, המבוססת על תחליף של הניסיון ולא על הניסיון ממש, תהיה קלושה ולא מציאותית כמו ניסיונם עצמו.

ברור כי כשם שהדברים האלה כוחם יפה באשר למרד של התיאולוג הרדיקלי, כך כוחם יפה גם באשר להכנעה שמתוך יראה אדוקה ושלמה של אנשים שלא היו שם ומשלימים עם השואה מתוך אמונה. תגובתם של אלה אין לה קשר להתרחשות עצמה, כמוה כתגובתם של המרדנים והלא-מאמינים. איש מהם אינו יכול להבין את השואה הבנה של ממש.

אלוהים עצמו מבין

אלה מאתנו שלא היו שם חייבים קודם כל להאזין בתשומת לב לתגובותיהם של אלה שהיו שם, שכן הן-הן התגובות האמתיות. רבים מאלה שהיו שם איבדו את אמונתם. אני יכול להבין אותם. מנת גורלם הייתה תופת נוראה מזו של דנטה. אני מאמין כי אלוהים עצמו מבין אותם ואינו נוטר לאלה שאמונתם אבדה להם שם. כזאת היא אמונתי באלוהים.

Eugene_Ferdinand_Victor_Delacroix_006

תופת נוראה משל דנטה. ייסורי השאול בציורו של אז'ן דלקרואה, 'הסירה של דנטה', 1822

לפיכך, האם אני יכול ללכת בדרכם ולמרוד באלוהים ולדחותו? אני עצמי לא הייתי שם. אינני איוב. אני רק אחיו. אינני יכול למרוד באלוהים מפני שהיו שם גם רבים אחרים, לאלפים ולרבבות, שלא איבדו את אמונתם, שהשלימו עם מה שאירע להם בהכנעה-שמתוך-יראה לרצון אלוהים. אני, שלא הייתי שם, אינני יכול למרוד באלוהים, מפני שמרידה כזאת תהיה חילול קרבנם של הרבבות שהשלימו עם גורלם מתוך אמונה. כיצד אעז אני למרוד, אם הם השלימו?

אבל גם להשלים אינני יכול. אני, שלא הייתי שם, דווקא מפני שלא הייתי שם אינני מעז להשלים, מפני שבאותה התופת היו אחים רבים שלי, לאלפיהם ולרבבותיהם, שמרדו באלוהים ופנו לו עורף. כיצד אעז אני, שלא הייתי שם, להשלים עם סבלם העל-אנושי ולהיכנע מתוך אמונה!

אני ניצב בחרדת קודש לפני זיכרון הקדושים שהלכו אל תאי הגז ושפתותיהם מבטאות את המילים 'אני מאמין'. איך אעז אני להטִיל ספק, אם הם לא הטילו ספק! אני מאמין – מפני שהם האמינו. ואני עומד בחרדת קודש לפני הקדושים, לפני זכר הייסורים שלא ייאמנו של בני אדם חפים מפשע שהלכו אל תאי הגז בלי אמונה, מפני שמה שהוטל עליהם לסבול היה יותר ממה שיצור אנוש מסוגל לשאת. הם לא יכלו להוסיף ולהאמין עוד; ועכשיו אני איני יודע איך להאמין, עד כדי כך אני מיטיב להבין את האי-אמונה שלהם.

למעשה, נראה לי שקל להבין את מי שאיבד את אמונתו במחנות ההשמדה יותר מאשר את מי שהוסיף להאמין שם. איתנוּת האמונה שם הייתה על-אנושית; אבדן האמונה שם היה אנושי. והואיל ואני אדם בלבד, האנושי קרוב לי יותר מן העל-אנושי. האמונה קדושה היא; אבל קדושים הם גם האי-אמונה והמרד של יושבי מחנות ההשמדה. האי-אמונה לא הייתה עניין שבשכל אלא אמונה שנשברה, נופצה ונמעכה; ואמונה שנרצחה מיליוני פעמים היא אי-אמונה קדושה. אלה שלא היו שם ובכל זאת משלימים עם השואה בלי ערעור ורואים בה ביטוי לרצון האל, שעל מניעיו אסור לתהות, מחללים את האי-אמונה הקדושה של אלה שאמונתם נרצחה. ואלה שלא היו שם, ובלב בוטח הם מצטרפים אל שורות הלא-מאמינים, מחללים את אמונתם הקדושה של המאמינים.

אחיו של איוב

אולי מותר להרחיק לכת עוד יותר ולומר: המאמין האדוק שלא היה שם, אבל מצדיק את הדין בנמיכות רוח, מצדיק לא את אבדנו שלו אלא את אבדן שישה מיליוני אחיו, ומעליב באמונתו את אסירי מחנות ההשמדה הקדושים, שנשארו איתנים באמונתם באלוהי ישראל לנוכח המוות. אלה יכולים לבוא ולומר למאמין נלהב שכזה: "מה אתה יודע אל אמונה, על היות מאמין? כיצד אתה מעז להצדיק סבל שאינו מנת חלקך? כבוש יצרך ושתוק".

LAAM

"אנחנו רק אחיו של איוב". ניצול השואה ברוך קופולד מדליק משואה לזכרם של הנספים, יום השואה תשע"ג, יד ושם ירושלים. תמונה: לשכת העיתונות הממשלתית

אבל גם אלה שלא היו שם, ובכל זאת מכריזים בקול גדול שאינם מאמינים באלוהי ישראל, מעליבים את אסירי מחנות ההשמדה שאיבדו את אמונתם. אלה עשויים לפנות אל 'התיאולוגים הרדיקליים' שלנו ולומר להם: "איך אתם מעזים לדבר על אבדן האמונה? מה אתם יודעים על אבדן האמונה – אתם, שלא ראיתם מה שראינו אנחנו, ולא התנסיתם במה שהתנסינו אנחנו?".

לנוכח האמונה הקדושה בתוך המשרפות, אמונתם נטולת הספק של אלה שלא היו שם היא ווּלגרית. אבל האי-אמונה של האינטלקטואל המתוחכם החי בחברת השפע השלֵווה – לעומת האבדן הקדוש של אמונתם של שרופי המשרפות – היא תועבה.

אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב. אנחנו מוכרחים להאמין, מפני שאיוב אחינו האמין; ואנחנו מוכרחים להטיל ספק, מפני שאיוב אחינו לא היה מסוגל להמשיך להאמין במקרים רבים כל כך. אין זה מצב נוח; אבל זהו מעמדנו בעידן שאחרי השואה. רק בהיותנו בתוכו אנחנו ניצבים על פתחו של מַעֲנֶה הולם לשואה – אם יש בנמצא מענה כזה.

רק מתוך הפתח הזה תבוא פריצת דרך, וייראה אפס קצהו של מענה. הוא יבוא בלי חילול האמונה הקדושה ובלי חילול האי-אמונה הקדושה של בני-העם היהודי בתופת אירופה. ואם לא תהיה פריצת דרך, ראוי להישאר על הסף. אם אין מענה, מוטב לחיות בלעדיו ולא למצוא שלווה, לא בהעמדת הפנים של אמונה נעדרת רגישות ולא באחיזת העיניים של האי-אמונה של אנשים האוכלים ושותים ונהנים על שולחנותיה של חברה השבעה עד זרא.

זהו פרק המבוא לספרו של פרופ' אליעזר ברקוביץ 'אמונה לאחר השואה', הוצאת שלם 2006

תמונת הכותרת: Abel Francés Quesada, flickr. CC BY-NC 2.0

מתעניינים בלימודים בשלם? בדקוּ התאמתכם.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס ובדקו התאמתכם ליום הפתוח הקרוב.