כשהבוץ היה מתוק: הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם

"הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם". (סימון סניורה).

המילה "נוסטלגיה" מקורה במאה ה-17. היא נטבעה על ידי השוויצרי יוהאנס הופר (Hofer), כהֶלחם של שתי מילים יווניות שפירושן "צער" ו"שיבה". בראשיתה נחשבה הנוסטלגיה למחלה נפשית חמורה, התוקפת בעיקר חיילים, אסירים ועבדים שנחטפו מביתם. במלחמת האזרחים האמריקאית ציינו רשויות הבריאות בצפון כי "בשנתיים הראשונות למלחמה דווחו 2588 מקרים של נוסטלגיה, ו-13 מקרי מוות מגורם זה". מאוחר יותר, בצרפת, השתרש השימוש העכשווי במילה כדי לציין געגועים לעבר, שאינם דווקא ביטוי לפתולוגיה נפשית, אלא להתרפקות על "הזמנים הטובים ההם", על איזו אידיליה נושנה שבה "אפילו הבוץ היה מתוק" (כדבריו של חנוך לווין).

כיום מובן לנו היטב כי הנוסטלגיה איננה מחלה, אלא תגובה נפשית נורמלית (ואפילו הגיונית במידה מסוימת) לייאוש מן ההווה. לפיכך אין זה מפתיע כי התקופה הנוכחית משופעת בביטויים שונים של נוסטלגיה, והתרבות הפופולרית מספקת לכך שפע גדול של דוגמאות. קחו לדוגמה את סדרת הטלוויזיה (המצוינת), Stranger Things ("דברים מוזרים"), שהופקה על ידי חברת נטפליקס, ושהייתה אחת הסדרות המצליחות ביותר בשנה הקודמת (2016). "דברים מוזרים" היא, לפחות לכאורה, סדרת אימה שגרתית בנוסח סטיבן קינג, המתארת שורה של אירועים על-טבעיים הפוקדים את תושביה של עיירה קטנה באינדיאנה בעקבות היעלמותו המסתורית של ויל, נער צעיר שאימו (המגולמת על ידי וינונה ריידר) מסרבת להשלים עם האובדן. חבריו של הנער שנעלם – כמה בני 12 "חנונים" טיפוסיים – פועלים אף הם כדי להשיב את ויל לביתו, ומסתייעים לשם כך בנערה מסתורית בעלת כוחות פלאיים המופיעה לפתע במקום.

"עולם ישן שהיה ואיננו עוד". – 'Stranger Things'.

כאמור, לכאורה מדובר בסדרה שגרתית לחלוטין, ואפילו מיושנת (העיצוב הסגנוני משחזר במדויק את שנות השמונים כפי שהשתקפו בתכניות הטלוויזיה ובסרטים מאז), אבל כל מי שצפה בה מבין היטב שמדובר ביותר מכך: "דברים מוזרים" משקפת את דמותו של עולם ישן שהיה ואיננו עוד, שבו ערכי החברות, אהבת אם לילדיה, והשאיפה לצדק עדיין מצויים. זהו עולם נטול ציניות (להוציא, כמובן, את דמותו של ה"מדען המרושע", המגולם על ידי מתיו מודין), וליתר דיוק – עולם שבו הציניות אינה מנצחת, מפני שכוחות הטוב הפועלים נגדה, המסרבים להיכנע לייאוש ולאובדן המשמעות, עודם חזקים. מובן שזוהי פנטזיה: העולם של אז לא היה באמת תמים כפי שמצטייר, אבל הוא משקף לא את המציאות הריאלית של שנות השמונים, אלא את המאוויים של בני הדור הנוכחי, המשקיפים אל העבר בעיניים כלות ומבקשים למצוא בו סדר ומשמעות שאינם עוד. זהו, הרי, טבעה של הנוסטלגיה. "דברים מוזרים" מחזירה אותנו אל העולם ההוא שאבד, אבל היא מצביעה גם על הסדקים שניבעו בו, על תחילת ההתמוטטות (אובדן הערכים, התפוררות המשפחה וכו') שהובילה לתקופתנו עתירת הציניות.

פיתוייה של הנוסטלגיה ניכרים היטב גם בסדרה "סיפור פשע אמריקאי" (או: "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון", בכיכובו של קובה גודינג ג'וניור המעולה), המגוללת את משפטו של כוכב הבייסבול לשעבר שהואשם ברצח גרושתו ומאהבה, וזוכה בסופו של דבר. גם סדרה זו זכתה להצלחה עצומה ומפתיעה, שהרי משפטו של סימפסון סוקר בהרחבה יתרה בכלי התקשורת וכל מי שצפה בסדרה ידע היטב מה יהיה הסוף. מדוע אפוא צפו אמריקאים (ולא רק הם) ב"סיפור פשע אמריקאי"? נראה שגם במקרה זה יכולה הנוסטלגיה להסביר את ההתלהבות. למרות שאו. ג'יי. סימפסון היה (ועודנו) אחד האנשים הציניים ביותר שניתן להעלות על הדעת, העניין שגילו רבים כל כך בסיפור המשפט קשור ככל הנראה לאיזה געגועים בלתי-מוסברים ל"תקופה ההיא" (במקרה הזה – שנות התשעים), לתקופה שבה עוד ניתן היה לדבר ברצינות על צדק, על אמת ועל אחריות מוסרית.

הדמות המבטאת את הערכים הללו יותר מכל היא דמותו של רוברט קרדשיאן, שאותו מגלם דיוויד שווימר, שהיה עורך דין מצליח וחברו הקרוב של סימפסון. קרדשיאן מצוייר כאדם תמים למדי, המזדעזע שוב ושוב לנוכח האמת הנוראה ההולכת ומתבהרת לנגד עיניו. יוצרי הסדרה לא הצליחו להתאפק והראו באחד הפרקים את בנותיו הקטנות של קרדשיאן, ובהם אחת קים (שהייתה אז כבת עשר), המתלהבות כשהן רואות את "אבא בטלוויזיה". רוברט נוזף בבנותיו ואומר להן כי להופעה הטלוויזיונית אין שום חשיבות משום שלפרסום כשלעצמו אין שום משמעות אם לא מתלווה לו ערך כלשהו. הרמז כאן ברור: בתקופתנו שלנו, שבה הפכה קים קרדשיאן לאחת הנשים המפורסמות בעולם הודות להופעותיה הרבות בתוכניות ריאליטי (וכן הודות לסרטי הסקס הביתי שלה), הפרסום הפך לחזות הכל, ואין זה משנה עוד על מה הוא מבוסס. אבל בעולם של שנות התשעים, או למצער זה המתואר בסדרה, עדיין ניתן היה לדבר על פרסום "ראוי" ועל פרסום שאינו ראוי, על טוב ורע ועל אמת ושקר. כמו "דברים מוזרים", גם "סיפור פשע אמריקאי" משקפת היטב את הסדקים שנבעו בעולם הישן ההוא, והיא מציגה את תחילת עלייתה של הציניות החדשה ושל האירוניה החודרת-כל ושל הציניות נטולת המעצורים.

"משקפת את הסדקים בעולם הישן". קובה גודינג ג'וניור ודייויד שווימר ב- 'סיפור פשע אמריקאי'

הטיפוס המגלם יותר מכל את תקופתנו הוא כמובן ההיפסטר. ההיפסטרים הם יצורים משונים; הם ציניים מטבעם, ונוטים להתלהב מדברים אך ורק "בקטע אירוני". אבל ההיפסטרים הם גם יצורים נוסטלגיים במידה רבה: הם מתלהבים מתקליטים ומפטפונים; הם אוהבים בגדים ישנים, עיצוב מיושן, ובאופן כללי יש להם חיבה לדברים שאבד עליהם הכלח. ההיפסטר הוא אפוא גילומו של האדם האירוני מחד, והנוסטלגי מאידך. ציניות ונוסטלגיה משמשים בערבוביה בעולמו של ההיפסטר. לכאורה יש כאן סתירה, אבל לאמיתו של דבר מדובר בשתי תגובות שונות, שתיהן הגיוניות, לאותו ייאוש מן ההווה, הנתפס כחסר-משמעות וכחסר-ערכים. ההיפסטר מגיב לחוסר-המשמעות הזאת על ידי הציניות והאירוניה (מראש הוא אינו תופס את ההווה ברצינות, וכך הוא יכול להתמודד עמו איכשהו מן הבחינה הנפשית), ומן הצד השני מאפשרת לו הנוסטלגיה לתפוס את חוסר-המשמעות של ההווה על ידי השוואתה לאיזה עבר אידילי ותמים. ככלות הכל, אילו צריך היה ההיפסטר לתפוס את הדברים באופן אירוני בלבד, היו חייו קשים מנשוא. הנוסטלגיה היא אפוא האמצעי היחיד שנותר ברשותו כדי להתמודד עם המציאות בלי לאבד לחלוטין את השאיפה לערכים – הגם שמדובר כאן בערכים שאינם קיימים עוד, ושאינם יכולים לחזור.

אין זה מקרה שדווקא סדרה קומית מצליחה לתפוס באופן המובהק והמדויק ביותר את המגמה התרבותית הזאת. בדיחות בכלל מבטאות לעתים קרובות את התת-מודע (הפרטי או הקולקטיבי) באופן ששום ניתוח אקדמי אינו מסוגל לעשות זאת – ופרויד הסביר זאת היטב בחיבורו "הבדיחה ויחסה אל הלא-מודע"). בעונתה הנוכחית של הסדרה "סאות'פרק" מתוארת אמריקה כחברה שהתמכרה לסוג כלשהו של גרגירי יער סגולים המכונים "גרגירי זכרון" (member berries). הגרגירים הללו מדברים זה עם זה במשפטים המתחילים במילים "זוכר ש…?", כשרוב דבריהם נוגעים לשנות השמונים ולתרבות הפופ האמריקאית של התקופה ההיא, כמו סרטי התבגרות וסרטי מלחמת הכוכבים ("זוכר את צ'ובקה?", "זוכר את רייגן?" וכו'). הם נוסכים במי שאוכל אותן תחושה של רגיעה, אבל בסופו של דבר מתברר כי הם תוצר של איזו קונספירציה אנטי-אמריקנית מסוכנת. יוצריה של סאות'פרק חושפים כאן (ולא בפעם הראשונה) אמת עמוקה על אודות התרבות בת-זמננו, הנוגעת במקרה זה להתמכרות לנוסטלגיה ולסכנותיה.

ההיפסטר יציל את העולם מהנוסטלגיה?

הנוסטלגיה, מתברר, אינה תמימה כפי שהיא נראית במבט ראשון (גם אם היא מבוססת על צרכים פסיכולוגיים אותנטיים), והיא נושאת בחובה סכנה משמעותית. בסופו של דבר הנוסטלגיה איננה מחלה כפי שסברו במאה ה-19, אבל ברור גם שהיא איננה התגובה הרצויה או הבריאה ביותר לייאוש, משום שהיא ילדותית ובלתי-אפקטיבית בטווח הארוך. ההתמכרות לנוסטלגיה ("גרגרי הזיכרון") עלולה למנוע מאיתנו להבין את ההווה ולהתמודד עמו בהצלחה, ולכן היא עשויה לגרום לנזק רב (הבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית הייתה כמובן ביטוי לציניות מצד אחד, אך גם לנוסטלגיה מן הצד השני). במילים אחרות – ההיפסטרים לא יושיעו את העולם הזקוק לישועה.

אדם מבוגר אינו יכול לשוב ולהיות ילד. העבר לא יחזור, והגעגועים אליו – למרות שיש בהם מידה מסוימת של נחמה – אינם יכולים להחליף את הניסיונות הרציניים להתמודד עם בעיות ההווה ועם אי-הוודאות של העתיד. מבחינה זו, יהיה עלינו לוותר על פיתוייה של הנוסטלגיה (כמו גם על פיתוייה, הקשים לא פחות, של הציניות) ולהישיר מבט אמיץ אל המציאות. מי שמתבונן בתוצרים התרבותיים של העידן הזה אינו יכול שלא להגיע למסקנה כי התמודדות בוגרת מסוג זה עדיין אינה בנמצא. החברה המערבית, הניצבת בפני אתגרים קשים ביותר – פוליטיים, מוסריים, סביבתיים וכלכליים – לא תוכל להסתפק לאורך זמן בברירה הכוזבת שבין ציניות ונוסטלגיה. אפשרויות נוספות עדיין לא נראות באופק, אבל עלינו להיות קשובים ומוכנים להופעתן, בתקווה שלא יהיה מאוחר יותר.

ד"ר יקי מנשנפוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.