לוחמי דאעש, כלי הנשק ודגליהם

מה באמת רוצה דאע"ש?

ארגון המדינה האסלאמית נראה בעיניים מערביות מטורף, הזוי ובלתי צפוי, אולם הקשבה לדובריו ומנהיגיו מגלה כי הוא משתייך לזרם מובהק של האסלאם, ואמונותיו בדבר הדרך אל יום הדין מכתיבות את האסטרטגיה שבה הוא נוקט

24 במרץ 2015  |  מאת: גראהם ווד

מהי המדינה האסלאמית, מנין הופיעה ומהן כוונותיה? פשטותן של שאלות אלה מתעתעת ודומה כי לא רבים ממנהיגי המערב יודעים להשיב עליהן. בחודש דצמבר 2014 פירסם הניו יורק טיימס דברים חסויים שאמר מייג'ור ג'נרל מייקל ק' נגאטה (Nagata), מפקד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית במזרח התיכון, ובהם הודה כי טרם הצליח לעמוד על סוד קסמה של המדינה האסלאמית. "לא ניצחנו את הרעיון", אמר, "אפילו לא הצלחנו להבין אותו". בשנה החולפת הגדיר הנשיא אובמה את המדינה האסלאמית כ"לא-אסלאמית" וכ"נבחרת הנוער" של אל-קעידה, אמירות המשקפות בלבול בדבר מהותו של הארגון ושאולי אף תרמו לעשיית טעויות אסטרטגיות משמעותיות.

ביוני 2014 כבש הארגון את העיר מוסול שבעיראק וכבר עתה הוא שולט באזור ששטחו עולה על שטח בריטניה הגדולה כולה. אבו בכר אל-בגדדי מנהיג את הארגון מאז מאי 2010, אבל עד לקיץ האחרון הוא נקלט בעדשת המצלמה רק בתמונה משטרתית מטושטשת שצולמה בהיותו בשבי האמריקאי במחנה בוקה (Camp Bucca) במהלך כיבוש עיראק. ולפתע, ב-5 ביולי אשתקד, הוא עלה לדוכן המטיף במסגד הגדול אל-נורי במוסול ונשא את דרשת הרמדאן בתפקיד הח'ליפה הראשון זה דורות, ובכך שודרגה הרזולוציה שלו מטשטוש לחדות ומעמדו – מלוחם גרילה נרדף למפקד כל המוסלמים כולם. נהירת ג'יהאדיסטים מכל רחבי העולם אל המדינה האסלאמית הגיעה לקצב ולהיקף חסרי תקדים והיא נמשכת גם עתה.

מבחינות מסוימות אפשר להבין מדוע כה רבה בורותנו בכל הנוגע למדינה האסלאמית: זוהי ממלכת מתבודדים, שרק מעטים הלכו אליה וגם שבו ממנה. בגדדי נאם מול המצלמות רק פעם אחת. אבל נאומו, וכן אינספור סרטוני התעמולה והמנשרים של המדינה האסלאמית, קיימים ברשת ותומכי הח'ליפות עמלים רבות כדי לפרסם את מפעלם. אנחנו למדים כי מדינתם דוחה את רעיון השלום באופן עקרוני; שהיא משתוקקת לרצח-עם; שהשקפותיה הדתיות מונעות כל אפשרות לסוגים מסוימים של שינוי, גם אם אותו שינוי עשוי להבטיח את הישרדותה; ושהיא רואה את עצמה כמבשרת את קצו הקרוב של העולם – וגם כשחקנית מובילה בתהליך זה.

המדינה האסלאמית, המוכרת גם בשם "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם" (דאע"ש), משתייכת לזרם מובהק של האסלאם שאמונותיו בדבר הדרך אל יום הדין מכתיבות את האסטרטגיה שהוא נוקט ועשויות לסייע למערב להכיר את האויב ולצפות את התנהגותו. כיבושיה אינם דומים לניצחון האחים המוסלמים (קבוצה שמנהיגיה נתפסים ככופרים בעיני המדינה האסלאמית) במצרים, אלא דווקא למימושה של מציאות חלופית דיסטופית שבה שלטו דייויד כורש או ג'ים ג'ונס שלטון ללא מצרים – לא על מאות אנשים בלבד אלא על כשמונה מיליונים.

לא השכלנו לעמוד על טיבה של המדינה האסלאמית בשני מובנים לפחות. ראשית, אנו נוטים לראות בג'יהאדיזם תופעה מונוליתית ולבחון באותו אופן ארגון כמו אל-קעידה וארגון העולה עליו בהרבה. תומכי המדינה האסלאמית שאִתם שוחחתי עדיין מכנים את אוסמה בן לאדן בכינוי הכבוד "שייח' אוסמה". אבל הג'יהאדיזם התפתח מאז ימי הזוהר של אל-קעידה, בערך בין 1998 ל-2003, וג'יהאדיסטים רבים רוחשים בוז לסדרי העדיפויות של הארגון ולהנהגתו הנוכחית.

בן לאדן ראה בטרור מבוא להקמת הח'ליפות, אך לא ציפה שיזכה לראות אותה בימי חייו. ארגונו היה גמיש ופעל כרשת של תאים אוטונומיים במקומות שונים ברחבי העולם. המדינה האסלאמית, לעומת זאת, מבססת את הלגיטימיות שלה על טריטוריה וזקוקה למבנה הייררכי כדי לשלוט בה. (הביורוקרטיה שלה מתחלקת לזרוע אזרחית ולזרוע צבאית, והטריטוריה שלה מתחלקת למחוזות).

גורם נוסף שמבלבל אותנו הוא מסע תעמולה שקרי המבוסס על כוונות טובות שמטרתו לשלול את אופיה הדתי הימיביניימי של המדינה האסלאמית. פיטר ברגן (Bergen), האדם ראשון שראיין את בן לאדן בשנת 1997, בחר לקרוא לספרו הראשון 'מלחמת קודש בע"מ' (Holy War, Inc), בין היתר כדי להציג את בן לאדן כיציר העולם החילוני המודרני. בן לאדן הפך את הטרור לתאגיד והעניק לו זיכיונות. הוא דרש ויתורים פוליטיים ספציפיים, כמו הוצאת הכוחות האמריקאיים מערב הסעודית. חייליו הילכו בעולם המודרני ברגל בוטחת. ביומו האחרון עלי אדמות, מוחמד עטא, מבכירי המחבלים של 11 בספטמבר, ערך קניות בוולמרט ואכל ארוחת ערב בפיצה האט.

מפתה לחזור על הבחנה זו – לומר שהג'יהאדיסטים הם אנשים חילוניים מודרניים, המוטרדים משאלות פוליטיות מודרניות ומסתתרים מאחורי תחפושת דתית ימיביניימית שאותה הם מלבישים גם על המדינה האסלאמית. למעשה, חלק גדול ממה שעושה הארגון עשוי להיראות חסר שחר – אלא אם כן בוחנים זאת לאור המחויבות הכנה והשקולה להחזיר את הציוויליזציה לסביבה משפטית בת המאה השביעית, ובסופו של דבר לזרז את בוא יום הדין.

credit_Hamid_Mir_wikicommons

"הפך את הטרור לתאגיד והעניק לו זיכיונות", בן לאדן והעיתונאי חמיד מיר, 1997. תמונה: Hamid Mir, wikicommons. ע"פ רישיון cc2.0

הדוברים הרהוטים ביותר בעד עמדה זו הם ראשיה של המדינה האסלאמית ותומכיה. הם מתייחסים בזלזול ל"מודרנים". בשיחה יעמדו על כך שאינם מוכנים – שאינם מסוגלים – לסטות כהוא זה מהעיקרים המרכזיים שנקבעו באסלאם בידי הנביא מוחמד וראשוני מאמיניו. הם מרבים לדבר בקודים וברמזים הנשמעים מוזרים או מיושנים לאוזניים לא-מוסלמיות, אבל מתייחסים למסורות הספציפיות או לטקסטים של האסלאם המוקדם.

לדוגמה: בספטמבר 2014 קרא שייח' אבו מוחמד אל-עדנאני, הדובר הראשי של המדינה האסלאמית, למוסלמים בארצות מערביות כמו צרפת וקנדה למצוא כופר ו"לרוצץ את ראשו באבן", להרעילו, לדרוס אותו במכונית או "להשחית את יבוליו". לאוזניים מערביות, אותם עונשים כמו-מקראיים – סקילה, השחתת יבולים – היוו ניגוד מוזר לקריאתו המודרנית יותר בסגנונה להרוג אדם באמצעות מכונית (עדנאני, כאילו ביקש להראות שהוא יכול להשליט טרור בכוח הדימוי בלבד, הגדיר גם את מזכיר המדינה ג'ון קרי כ"זקן תמהוני וערל").

אלא שעדנאני לא רק ניבל את פיו. נאומו היה שזור בנימוקים תיאולוגיים ומשפטיים וקריאתו להשחית יבולים הייתה הד ישיר לפקודות שנתן מוחמד לא לפגוע במי בארות וביבולים, אלא אם כן נמצאים צבאות האסלאם בעמדת התגוננות, ואז נדרשים המוסלמים בארצות הכופרים לנהוג בחוסר רחמים ולהרעיל כאוות נפשם.

המציאות היא שהמדינה האסלאמית היא אסלאמית. אסלאמית מאוד. כן, היא מושכת אליה פסיכופתים ושוחרי הרפתקאות המגיעים בעיקר מהאוכלוסיות העשוקות של המזרח התיכון ושל אירופה. אבל תמונת הדת כפי שהיא מצטיירת מהטפות חסידיה הנלהבים נגזרת מפרשנויות קוהרנטיות ואפילו מלומדות של האסלאם.

כמעט כל החלטה וחוק שמכריזה המדינה האסלאמית מעידים על דבקות במה שמכונה בעיתונות שלה ובהכרזותיה, ועל שלטי החוצות, לוחיות המכוניות, ניירות המכתבים והמטבעות שלה, "המתודולוגיה הנבואית". פירוש הדבר הוא דבקות בלתי מתפשרת בנבואת מוחמד ובמופת שהציג. המוסלמים יכולים לדחות את המדינה האסלאמית, וכמעט כולם אכן עושים זאת. אבל הניסיון לטעון שזו איננה קבוצה דתית מילנארית המחזיקה בתיאולוגיה שיש להיאבק בה, כבר גרם לארצות הברית לזלזל בכוחה ולתמוך בתוכניות טיפשיות לפעול נגדה. אם ברצוננו לפעול בדרך שלא תחזק את המדינה האסלאמית אלא תעזור לה לצמצם בעצמה את להטה המופרז, עלינו ללמוד להכיר את אילן היוחסין האינטלקטואלי שלה.

אמונה דתית

בנובמבר 2014 פרסמה המדינה האסלאמית סרטון בסגנון אינפו-מסחרי המתחקה אחרי שורשיה עד בן לאדן. בסרט הוצג אבו מוסא'ב אל זרקאווי, האיש האכזר שעמד בראש אל-קעידה בעיראק בערך משנת 2003 ועד שנהרג בשנת 2006, כאב רוחני ישיר יותר, שבעקבותיו פעלו ברצף שני מנהיגי גרילה נוספים לפני הח'ליפה בגדדי. בלט בהיעדרו מחליפו של בן לאדן, איימאן אל זווהירי, מנתח העיניים המצרי הינשופי העומד כיום בראש אל-קעידה. זווהירי לא נשבע אמונים לבגדדי, והשנאה אליו מצד אחיו הג'יהאדיסטים הולכת וגוברת. גם חוסר הכריזמה שלו מגביר את בידודו; בסרטוני וידיאו הוא נראה פוזל ומוטרד. אבל השסע בין אל-קעידה לבין המדינה האסלאמית לא החל אתמול ויש בו כדי להתחיל להסביר, לפחות במידה מסוימת, את צמאון הדמים המופרז של האחרונה.

עוד דמות מבודדת כמו זווהירי הוא איש הדת הירדני בן ה-55 המכונה אבו מוחמד אל מקדיסי, הרשאי לטעון לתואר האדריכל האינטלקטואלי של אל-קעידה והג'יהאדיסט החשוב ביותר שאינו מוכר לקורא העיתונים האמריקאי הממוצע. מקדיסי והמדינה האסלאמית רואים עין בעין את רוב השאלות הקשורות לדוקטרינה דתית. שניהם כאחד מזוהים עם האגף הג'יהאדיסטי של הפלג הסוני המכונה סלפיה, מלשון "אלסלף אל צאלח" או "האבות הצדיקים". אבות אלה הם הנביא עצמו ומאמיניו הראשונים, שהסלפים מכבדים אותם ורואים בהם מודל חיקוי לכל סוגי ההתנהגות, לרבות בתחומי הלוחמה, הלבוש, חיי המשפחה ואפילו רפואת שיניים.

מקסידי היה מורהו של זרקאווי, שיצא למלחמה בעיראק ברוח הדברים שלמד ממורהו הרוחני. אלא שברבות הזמן עלה זרקאווי על מורהו בקנאותו עד שלבסוף עורר את התנגדותו. הסוגייה השנויה במחלוקת הייתה חיבתו של זרקאווי לאירועי ראווה עקובים מדם – וכן שנאתו העקרונית כלפי מוסלמים אחרים עד כדי החרמה והרג. באסלאם, מנהג התכפיר, או ההחרמה, מסוכן מבחינה תיאולוגית. "אם יאמר אדם לאחיו: 'כופר אתה,'" אומר הנביא, "הצדק עם אחד מהם". אם המאשים את רעהו בכפירה טועה, הרי הוא עצמו חטא בכפירה בכך שהאשים אותו האשמת שווא. העונש על כפירה הוא מוות. אך זרקאווי הרחיב במידה חסרת אחריות את טווח ההתנהגות המאפשרת להגדיר מוסלמי ככופר.

Syria_and_Iraq_2014-onward_War_map

באפור כהה: תמונת האזורים הנתונים להשפעתה של דאע"ש. מקור: ויקיפדיה, ע"פ רישיון cc0 1.0

מקדיסי כתב לתלמידו לשעבר כי עליו לנהוג בזהירות ו"לא לפרסם הכרזות גורפות של תכפיר" או "להגדיר אנשים ככופרים בשל חטאיהם". בין הכופר לחוטא קיים אולי הבדל דק, אבל הבדל זה הוא סלע מחלוקת מרכזי בין אל-קעידה למדינה האסלאמית.

אין עוררין כי הכחשת קדושתו של הקוראן או של נבואות מוחמד היא כפירה. אבל זרקאווי והמדינה שהביא לעולם דוגלים בדעה שגם מעשים רבים אחרים עלולים להוציא את המוסלמי מכלל האסלאם. בין המעשים האלה נמנים, במקרים מסוימים, מכירת אלכוהול או סמים, לבישת בגדים מערביים או גילוח הזקן, השתתפות בבחירות – גם אם ההצבעה היא למען מועמד מוסלמי – ונקיטת עמדה ותרנית כלפי הגדרת אחרים ככופרים. גם השתייכות לזרם השיעי, שאליו משתייכים רוב הערבים העיראקים, עונה על ההגדרה, שכן המדינה האסלאמית רואה בשיעה חידוש, וכל חידוש על הקוראן פירושו הכחשת שלמותו הראשונית (המדינה האסלאמית טוענת כי למנהגים שיעים מקובלים – כמו סגידה לקברי האימאמים והצלפה עצמית בפומבי – אין כל בסיס בקוראן או בהתנהגות הנביא). פירוש הדבר הוא שדינם של בערך 200 מיליוני שיעים הוא מוות. כך גם ראשי כל המדינות המוסלמיות, שהציבו את חוק האדם מעל השריעה מעצם ריצתם לתפקיד או אכיפת חוקים שמקורם אינו אלוהי.

המדינה האסלאמית, ברוח הדוקטרינה התכפירית, מחויבת לטהר את העולם על ידי הריגת מספר עצום של בני אדם. בשל העדר דיווחים אובייקטיביים מהשטח שבו היא מתקיימת, אין לדעת מהו ההיקף האמיתי של מעשי הטבח, אבל דיווחי התקשורת החברתית מהאזור מלמדים כי הוצאות להורג אינדיבידואליות מתרחשות שם פחות או יותר ברציפות, ומדי שבועות אחדים מתקיימות גם הוצאות להורג המוניות. הקורבנות השכיחים ביותר הם "כופרים" מוסלמים. נוצרים שאינם מגלים התנגדות לשלטון החדש פטורים כנראה מהוצאה להורג אוטומטית. בגדדי מתיר להם לחיות כל עוד ישלמו מס מיוחד, הג'יזיה, ויכירו בכפיפותם. אין מחלוקת כי המקור לנוהג זה מצוי בקוראן.

מאות שנים חלפו מאז פסקו מלחמות הדת באירופה ובני אדם חדלו למות בהמוניהם בשל מחלוקות תיאולוגיות שרק מעטים מיטיבים להכירן. אולי משום כך קיבלו אנשי המערב באי אמון ואף בהכחשה את הידיעות על התיאולוגיה של המדינה האסלאמית ועל מנהגיה. רבים מסרבים להאמין שארגון זה דבק בדת כפי שהוא טוען – או שהוא פונדמנטליסטי או אפוקליפטי כפי שמלמדים מעשיו והכרזותיו.

הספקנות הזאת מובנת. בעבר נהגו אנשי אקדמיה – זכורה במיוחד עמדתו של אדוארד סעיד המנוח – לנזוף בצדק בבני המערב שהאשימו את המוסלמים בדבקות עיוורת בכתבים עתיקים. הם סברו כי שם התואר "עתיק" אינו אלא דרך נוספת להשמיץ את המוסלמים. "עליכם לבחון את התנאים שבהם צמחו אותן אידיאולוגיות", טענו אותם מלומדים – "את השלטון הקלוקל, את השתנות המנהגים החברתיים, את ההשפלה שחשים אנשים החיים בארצות שרק הנפט מקנה להן חשיבות".

שום ניסיון להסביר את עלייתו של ארגון המדינה האסלאמית לא יוכל להיות שלם ללא הכרה באותם גורמים. אבל התמקדות בהם ועצימת עין כלפי האידיאולוגיה משקפות הטיה מערבית מסוג אחר, לפיה אם בוושינגטון או בברלין לא מייחסים חשיבות רבה לאידיאולוגיה דתית, הרי ודאי שאין לה חשיבות גם בראקה או במוסול; שכאשר תליין רעול פנים אומר "אללהו אכבר" תוך כדי עריפת ראשו של כופר, לפעמים הוא עושה זאת מטעמים דתיים.

ארגונים מוסלמיים רבים מהזרם המרכזי מעזים לומר שהמדינה האסלאמית עומדת בסתירה לאסלאם. מנחם, כמובן, לדעת שהמוסלמים ברובם הגדול אינם מגלים שמץ של עניין באפשרות להחליף את בילוי הערב שלהם מצפייה בסרטים הוליוודיים לצפייה בהוצאות להורג פומביות. אבל כפי ששמעתי מפיו של איש פרינסטון ברנרד הייכל (Haykel), החוקר המוביל העוסק בתיאולוגיה של הארגון, מוסלמים הסבורים כי המדינה האסלאמית סותרת את האסלאם מפגינים בדרך כלל "מבוכה ותקינות פוליטית, ורואים את דתם-הם מבעד למעטה של צמר גפן מתוק", תוך התעלמות מ"מה שדורשת דתם מבחינה היסטורית והלכתית". ההתכחשות לאופיה הדתי של המדינה האסלאמית, אומר הייכל, נעוצה במידה רבה ב"מסורת הבל–בין-דתית–נוצרית".

כל חוקר שאותו שאלתי על האידיאולוגיה של המדינה האסלאמית שלח אותי להייכל. הייכל, ממוצא לבנוני מצד אחד, גדל בלבנון ובארצות הברית, וכשהוא מדבר מבעד לזקנקנו המפיסטופלי, ניכר בקולו שמץ של מבטא זר קשה לאיתור. הייכל סבור כי שורות המדינה האסלאמית רוויות להט דתי. בכל מקום תשמע מובאות מן הקוראן. "אפילו החיילים הפשוטים מדקלמים את החומר הזה בלי הפסקה", הוא אומר. "הם מתייצבים מול המצלמות וחוזרים על התורות הבסיסיות בצורה נוסחתית, והם עושים זאת כל הזמן". הטענה שהמדינה האסלאמית מעוותת את הטקסטים של האסלאם נראית לו מחוצפת, פרי בורות עיקשת בלבד. "אנשים רוצים למחול לאסלאם," הוא אומר. "נוהגים לשנן את המנטרה ש'האסלאם הוא דת של שלום'. כאילו שאפשר בכלל לדבר על 'אסלאם'! האסלאם הוא מה שהמוסלמים עושים והאופן שבו הם מפרשים את כתביהם". הכתבים האלה משותפים לכל המוסלמים הסונים, לא רק למדינה האסלאמית. "והלגיטימיות של החבר'ה האלה אינה פחותה מהלגיטימיות של כל אחד אחר".

כל המוסלמים מכירים בכך שכיבושיו הראשונים של מוחמד לא הצטיינו בעדינות רבה ושדיני המלחמה שנקבעו לימים בקוראן ובסיפורים על שלטון הנביא כוילו והותאמו לתקופה סוערת ואלימה. הייכל מעריך כי לוחמי המדינה האסלאמית מבקשים באמת לשוב אל האסלאם המוקדם ומשחזרים בנאמנות את נורמות המלחמה של תקופתו. התנהגות כזאת כוללת מנהגים שהמוסלמים המודרניים נוטים להעדיף שלא לראות בהם חלק אינטגרלי מכתבי הקודש שלהם. "עבדות, צליבה ועריפת ראשים אינן התנהגויות ש[ג'יהאדיסטים] פריקיים בוררים בזהירות מתוך המסורת הימיביניימית", אומר הייכל. לוחמי המדינה האסלאמית "שרויים בלב לבה של המסורת הימיביניימית והם מביאים אותה כמות שהיא אל ההווה".

Al-Furqān_Media_Abu_Bakr_al-Baghdadi

הכריז על עצמו כח'ליפה: אבו בכר אל בגדדי, מנהיג דאע"ש מאז 2010

בקוראן נזכרת הצליבה כאחד העונשים היחידים שמותר להטיל על אויבי האסלאם. המס על נוצרים מוצא גיבוי מפורש בסורת ההצהרה, הסורה התשיעית, המורה למוסלמים להילחם בנוצרים וביהודים "עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים" (הקוראן 9:29, תרגום אורי רובין). הנביא, שכל המאמינים רואים בו דמות מופת, קבע את הכללים הללו – והחזיק עבדים.

מנהיגי המדינה האסלאמית רואים בחיקוי מוחמד חובה גמורה והם מקימים לתחייה מסורות שהיו רדומות מאות שנים. "מה שמרשים במיוחד איננו רק הדבקות בטקסט ככתבו וכלשונו, אלא הרצינות שהם מייחסים לו", אומר הייכל, "קיימת אצלם רצינות שקדנית וכפייתית שאינה קיימת בדרך כלל אצל המוסלמים".

במאות השנים האחרונות, עד עליית המדינה האסלאמית, שום קבוצה לא התיימרה לפעול בנאמנות רדיקלית למודל הנביא יותר מהווהאבים של ערב במאה ה-18. הווהאבים השתלטו על רוב השטח המהווה כיום את ערב הסעודית ומנהגיהם החמורים שרדו שם בגרסה מדוללת של השריעה הנהוגה במדינה זו. אך הייכל מוצא הבדל חשוב בין שתי הקבוצות: "הוואהבים לא נהגו באלימות מופקרת". הם היו מוקפים מוסלמים וכבשו אדמות שכבר היו אסלאמיות, ועובדה זו ריסנה אותם. "דאע"ש, לעומת זאת, ממש חי מחדש את התקופה הקדומה". המוסלמים הראשונים היו מוקפים לא-מוסלמים, והמדינה האסלאמית, בשל נטיותיה התכפיריות, סבורה שהיא נמצאת באותו המצב.

ייתכן שגם אל-קעידה רצתה להחיות את העבדות, אך היא מעולם לא אמרה זאת. ולמה לה? השתיקה בשאלת העבדות משקפת כנראה חשיבה אסטרטגית הרואה לנגד עיניה את אהדת הקהל: כאשר המדינה האסלאמית חידשה את מנהג העבדות, נרתעו אפילו כמה מתומכיה. עם זאת, הח'ליפות המשיכה לאמץ את העבדות ואת הצליבה בלי להתנצל. "נכבוש את רומא שלכם, נשבור את צלביכם ונשעבד את נשותיכם", הבטיח דובר הארגון עדנאני באחת מאיגרות האהבה שהוא נוהג לשגר למערב מעת לעת. "אם לא נגיע לתקופה הזאת, הרי בנינו ובני בנינו יגיעו אליה, והם ימכרו את בניכם לעבדים בשוק העבדים".

באוקטובר פורסם בכתב העת של ארגון המדינה האסלאמית, דאביק, מאמר בשם "תחייתה של העבדות לפני בוא יום הדין", שעסק בשאלה אם היזידים (בני הכת הכורדית הקדומה ששאלה יסודות מן האסלאם ונתונה כיום למתקפה מצד כוחות המדינה האסלאמית בצפון עיראק) הנם מוסלמים שסרחו, ולפיכך דינם מוות, או סתם עובדי אלילים, ולפיכך יש למוכרם לעבדים. על פי צו הממשלה כונסה קבוצת לימוד של חכמי המדינה האסלאמית למצוא פתרון לסוגיה. אם הם פגאנים, טען כותבו האלמוני של המאמר,

על פי השריעה [יש] לחלק את נשות היזידים ואת ילדיהם בין לוחמי המדינה האסלאמית שהשתתפו במבצעי סינג'ר [בצפון עיראק]… שעבוד משפחות הכופרים ולקיחת נשותיהם לפילגשים הם היבט מבוסס היטב בשריעה, שמי שישלול אותו או ילגלג עליו ישלול או ילגלג על הקוראן ועל סיפורי הנביא… ולפיכך יהיה כופר באסלאם.

טריטוריה

ההערכה היא כי עשרות אלפי מוסלמים בעלי נתינות זרה היגרו אל תחומי המדינה האסלאמית. המגויסים באים מצרפת, בריטניה, בלגיה, גרמניה, הולנד, אוסטרליה, אינדונזיה וארצות הברית וממקומות רבים נוספים. רבים מהם באו להילחם ורבים מהם מתעתדים למות.

פיטר ר' נוימן (Neumann), מרצה בקינגס קולג' לונדון, אמר לי שקריאות מקוונות הן אחד הגורמים החיוניים בהפצת התעמולה, והן גם מוודאות כי המצטרפים יידעו במה להאמין. הגיוס המקוון גם מרחיב את הדמוגרפיה של הקהילה הג'יהאדיסטית מפני שהוא מאפשר לנשים מוסלמיות שמרניות – היושבות בבידוד פיזי בבתיהן – להתחבר אל המגויסים, להקצין ולמצוא את דרכן לסוריה. באמצעות פנייה אל שני המינים מקווה המדינה האסלאמית לבנות חברה שלמה.

credit_Beth_Rankin_flickr

"יש לחלק את נשות היזידים ואת ילדיהם בין לוחמי המדינה האסלאמית". תמונת אילוסטרציה: Beth Rankin, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

בנובמבר נסעתי לאוסטרליה לפגוש את מוסא סראנטוניו (Cerantonio), גבר בן 30 שזוהה אצל נוימן ואצל חוקרים אחרים כאחד משני "בני הסמכא הרוחניים החדשים" החשובים ביותר המדריכים את הזרים המבקשים להצטרף למדינה האסלאמית. סראנטוניו פעל שלוש שנים כדרשן בטלוויזיית איקרע (Iqraa) בקהיר, אבל עזב את התחנה אחרי שנתקל בהתנגדות לקריאותיו התכופות להקים ח'ליפות. עתה הוא מטיף באמצעות הפייסבוק והטוויטר.

סראנטוניו – גבר מגודל וידידותי בעל ארשת למדנית – סיפר לי כי הוא מחוויר למראה סרטוני העריפה. הוא שונא לראות את האלימות, אף על פי שתומכי המדינה האסלאמית נדרשים לתמוך בה (הוא גם מדבר בגלוי – למורת רוחם של ג'יהאדיסטים אחרים – נגד פיגועי התאבדות, מן הטעם שהאל אוסר התאבדות; הוא חולק על המדינה האסלאמית גם בכמה נקודות נוספות). על פניו זקן פרוע מהסוג שאפשר לראות אצל מעריצים מסוימים של 'שר הטבעות', והאובססיה שלו כלפי האפוקליפטיציזם האסלאמי נשמעת מוכרת. דומה שהוא מגלם בחייו דרמה הנראית, מנקודת מבטו של אדם מבחוץ, כמו רומן פנטזיה ימיביניימי, אלא שהדם אמיתי.

ביוני שעבר ניסו סראנטוניו ואישתו להגר – הוא לא היה מוכן לומר לאן ("בלתי חוקי להגיע לסוריה", אמר בערמומיות) – אלא שהם נתפסו בדרך, בפיליפינים, והוא גורש משם בחזרה לאוסטרליה מפני ששהה יותר מכפי שהותר באשרה שקיבל. הניסיון להצטרף למדינה האסלאמית או לנסוע אליה מוגדר באוסטרליה כמעשה פלילי, ואוסטרליה החרימה את דרכונו של סראנטוניו. הוא תקוע במלבורן ומוכר שם היטב למשטרה המקומית. אילו נתפס כשהוא מסייע לאנשים להגיע למדינה האסלאמית, היה מוכנס לכלא. אלא שבינתיים הוא חופשי – אידיאולוג עצמאי לכאורה, אלא שכאשר הוא מדבר על שאלות הקשורות לדוקטרינה של המדינה האסלאמית, הוא נתפס בעיני ג'יהאדיסטים אחרים כבר-סמכא.

נפגשנו לארוחת צהריים בפוטסקריי, פרבר רב-תרבותי צפוף של מלבורן שבו שוכנת גם ההוצאה לאור של מדריך הנסיעות "לונלי פלאנט". סראנטוניו גדל שם במשפחה מעורבת אירית-קלברית. ברחוב טיפוסי בפרבר זה אפשר למצוא מסעדות אפריקאיות, חנויות וייטנאמיות וערבים צעירים המשוטטים במדים הסלפים הכוללים זקן מגודל, כתונת ארוכה ומכנסיים המסתיימים באמצע השוק.

סראנטוניו תיאר את השמחה שחש כאשר הוכרז בגדדי כח'ליפה ב-29 ביוני 2014 – ואת המשיכה המיידית והמגנטית שחשו הוא וחבריו כלפי מסופוטמיה. "הייתי במלון [בפיליפינים] וראיתי בטלוויזיה את ההכרזה", סיפר לי. "הייתי פשוט המום, ושאלתי את עצמי איך זה שאני תקוע כאן בחדר הדפוק הזה?".

הח'ליפות האחרונה הייתה האימפריה העות'מנית, שהגיעה לשיאה במאה ה-16 ומאז ידעה דעיכה ממושכת, עד שמייסד הרפובליקה הטורקית מוסטפא כמאל אטאטורק המית אותה במכת חסד בשנת 1924. אבל סראנטוניו, כרבים מתומכי המדינה האסלאמית, אינו מכיר בתקפותה של ח'ליפות זו, מפני שהיא לא אכפה את חוק האסלאם – חוק המחייב סקילה ועבדות וכריתת איברים – ומפני שהח'ליפים לא היו צאצאי שבט קורייש, שבטו של הנביא.

בדרשה שנשא במוסול הרחיב בגדדי את הדיבור על חשיבותה של הח'ליפות. הוא אמר שהחייאת מוסד הח'ליפות – שאינו מתפקד זה כאלף שנה, אלא להלכה בלבד – היא חובה כללית. הוא ונאמניו "הזדרזו להכריז על הח'ליפות ולהעמיד אימאם" בראשה, אמר. "זוהי חובתם של המוסלמים – חובה שאבדה מאות שנים… האובדן הזה הוא חטא של המוסלמים ועליהם לנסות תמיד לכונן אותה". כבן לאדן בשעתו דיבר בגדדי בלשון ציורית, עם התייחסויות רבות לכתבי הקודש ושליטה ברטוריקה הקלאסית. בשונה מבן לאדן, ובשונה מח'ליפי השקר של האימפריה העות'מנית, הוא בן לשבט קורייש.

הח'ליפות, אמר לי סראנטוניו, איננה רק ישות פוליטית אלא גם כלי בדרך אל הישועה. התעמולה של המדינה האסלאמית מדווחת באופן קבוע על שבועות האמונים (ביעה) המגיעות מקבוצות ג'יהאדיסטיות בכל רחבי העולם המוסלמי. סראנטוניו ציטט מפי הנביא, שאדם שמת בלי שנשבע אמונים מת כג'היל (בער) ולפיכך מותו הוא "מוות של חוסר אמונה". ראו איך המוסלמים (או לצורך העניין גם הנוצרים) סבורים שהאל מתייחס אל נשמות האנשים שמתו בלי להכיר את דת האמת האחת והיחידה. הם אינם נגאלים בבירור וגם אינם מקוללים באופן חד משמעי. הוא הדין, אמר סראנטוניו, במוסלמי המכיר באל כל-יכול אחד ומתפלל אליו, אך מת בטרם יישבע אמונים לח'ליפה בר-תוקף ויחשוף את עצמו למחויבויותיה של אותה שבועה, ולפיכך לא חי חיים אסלאמיים אמיתיים. הערתי כי פירוש הדבר שהרוב הגדול של המוסלמים בהיסטוריה, וכל המוסלמים שהלכו לעולמם בין השנים 1924 ו-2014, מתו מוות של חוסר אמונה. סראנטוניו הנהן בפנים חמורות. "הייתי מרחיק לכת ואומר שהאסלאם כונן מחדש", עם הקמת הח'ליפות.

credit_jan_sefti_flickr_3

הכורדים עומדים כנגד דאע"ש, אך לא יכריעו את המערכה האזורית. לוחמת פשמרגה. תמונה: jan sefti, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

שאלתי אותו על הביעה שלו עצמו, והוא הזדרז לתקן אותי: "לא אמרתי שנשבעתי אמונים". על פי החוק האוסטרלי, הזכיר לי, שבועת אמונים למדינה האסלאמית איננה חוקית, "אבל אני מסכים ש[בגדדי] עונה על הדרישות", המשיך. "אני רק אקרוץ לך, ואתה תבין מזה מה שתרצה".

אדם המבקש להיות ח'ליפה צריך לקיים את התנאים הקבועים בהלכה הסונית – עליו להיות גבר מוסלמי בוגר משבט קורייש; להפגין יושר מוסרי ויושרה גופנית ומנטלית; ולהיות בעל 'עמר', סמכות. המדד הקשה ביותר, לדברי אנטוניו, הוא האחרון, מפני שהוא מחייב את הח'ליפה להחזיק בטריטוריה שבה יוכל להשליט את ההלכה האסלאמית. המדינה האסלאמית של בגדדי השיגה זאת עוד הרבה לפני 29 ביוני, לדברי סראנטוניו, וברגע שזה קרה החל אחד מאנשי הקבוצה, איש מערבי שהתאסלם – סראנטוניו תיאר אותו כ"מעין מנהיג" – לדבר על המחויבות הדתית להכריז ח'ליפות. הוא ואחרים דיברו בחשאי עם האנשים השולטים ואמרו להם שכל התמהמהות פירושה חטא.

סראנטוניו אמר כי קמה סיעה שהייתה מוכנה להכריז מלחמה על קבוצתו של בגדדי אם זו תמשיך להתמהמה. הם הכינו מכתב לכמה מהחברים החזקים בדאע"ש ובו נתנו ביטוי למורת רוחם לנוכח העובדה שטרם מונה ח'ליפה, אבל הדובר עדנאני הרגיע אותם – הוא גילה להם בסוד כי הח'ליפות כבר הוכרזה, זמן רב לפני ההכרזה הפומבית. הם קיבלו את הח'ליפה הלגיטימי שביקשו, ובשלב זה הייתה קיימת אופציה אחת בלבד. "אם הוא לגיטימי", אמר סראנטוניו, "צריך לתת לו את הביעה".

אחרי הדרשה של בגדדי ביולי החל זרם של ג'יהאדיסטים לנהור מדי יום לסוריה בהתלהבות מחודשת. יירגן טודנהפר (Todenhöfer), סופר גרמני ופוליטיקאי לשעבר שביקר במדינה האסלאמית בדצמבר, דיווח על מאה לוחמים שהגיעו בתוך יומיים בלבד לתחנת גיוס אחת בגבול טורקיה. דיווחו, לצד דיווחים אחרים, מלמד על נהירה מתמדת של זרים, המוכנים לוותר על כל מה שיש במולדותיהם תמורת ההזדמנות להיות בגן עדן במקום הגרוע ביותר עלי אדמות.

שבוע לפני שסעדתי עם סראנטוניו במלבורן נפגשתי בלונדון עם שלושה חברים–לשעבר בקבוצה אסלאמיסטית אסורה המכונה אל-מוהג'ירון (המהגרים): אנג'ם צ'ודארי, אבו בראא ועבדול מוהיד. שלושתם הביעו רצון להגר למדינה האסלאמית, כפי שעשו רבים מעמיתיהם, אבל השלטונות החרימו את דרכוניהם. גם הם, בדומה לסראנטוניו, סבורים כי הח'ליפות היא שלטון הצדק היחיד עלי אדמות, אם כי איש מהם לא היה מוכן להודות כי נשבע לה אמונים. הפגישה אתי נועדה בעיקר להסביר מה מייצגת המדינה האסלאמית וכיצד משקפות עמדותיה את החוק האלוהי.

צ'ודארי בן ה-48 הוא מנהיגה לשעבר של הקבוצה. הוא מרבה להופיע בחדשות הכבלים, בהיותו אחד האנשים היחידים הנגישים למפיקים ומוכנים תמיד להגן בקול רם על המדינה האסלאמית עד שמנתקים לו את המיקרופון. בבריטניה יש לו מוניטין כרברבן נתעב, אבל הוא וחסידיו מאמינים בכנות במדינה האסלאמית ומשמיעים את קולה בשאלות דתיות עקרוניות. את צ'ודארי ואחרים אפשר למצוא בפידים רבים בטוויטר של תושבי המדינה האסלאמית, ואבו בראא מחזיק ערוץ יוטיוב המספק תשובות בתחום השריעה.

מאז ספטמבר נחקרים השלושה על ידי השלטונות בחשד לתמיכה בטרור. בשל החקירות האלה היה עלי לפגוש כל אחד מהם בנפרד, שכן על פי תנאי השחרור בערבות אסור להם ליצור קשר בינם לבין עצמם. אבל השיחה אתם דמתה לשיחה עם אדם אחד במסיכות שונות. צ'ודארי נפגש אתי בחנות ממתקים באילפורד שבמזרח לונדון. הוא היה לבוש היטב, בטוניקה כחולה רעננה שהגיעה כמעט עד קרסוליו, ולגם רדבול במהלך שיחתנו.

לפני הח'ליפות "נעדרו מחיינו אולי 85 אחוזים מהשריעה", אמר לי צ'ודארי. "החוקים האלה תלויים ועומדים עד שתהיה לנו ח'ליפות, "ועכשיו היא קיימת". בהעדר ח'ליפות, למשל, אין חובה על המאמינים לכרות את ידיהם של גנבים הנתפסים בקלקלתם. אבל ברגע שקיימת ח'ליפות קם לתחייה חוק זה – ועמו עוד חוקים רבים אחרים. להלכה חייבים כל המוסלמים להגר לטריטוריה שבה הח'ליפה מיישם בפועל את החוקים האלה. אחד מטובי תלמידיו של צ'ודארי, הינדי שהתאסלם ושמו אבו רומאיסה, הצליח להתחמק מהמשטרה בנובמבר ולהעביר מלונדון לסוריה את משפחתו המונה חמש נפשות. ביום שבו נפגשתי עם צ'ודארי צייץ אבו רומאיסה בטוויטר תמונה של עצמו עם קלצ'ניקוב ביד אחת ובנו שזה עתה נולד ביד השנייה. השטאג: #GenerationKhilafah.

הח'ליפה מחויב ליישם את השריעה. כל סטייה תאלץ את אלה שנשבעו לו אמונים ליידע אותו בארבע עיניים על טעותו, ובמקרים קיצוניים, אם יתמיד בטעותו, להטיל עליו חרם ולהחליפו באחר ("הנושא הגדול הזה רדף אותי, האחריות הזאת רדפה אותי וזוהי אחריות כבדה", אמר בגדדי בדרשתו). בתמורה זוכה הח'ליפה בצייתנות – ואלה המתעקשים לתמוך בשלטון לא-מוסלמי, אחרי שהוזהרו כדין ולמדו על חטאם, נחשבים כופרים.

credit_Abu_Rumaysah_twitter

קלצ'ניקוב ותינוק בן יומו: תלמידו של צ'ודארי, אבו רומאיסה, בתמונה שצייץ בחשבון הטוויטר שלו. מקור: טוויטר

צ'ודארי אמר שהשריעה הובנה שלא כהלכה בגלל האופן הבלתי שלם שבו יושמה בפועל במדינות כמו ערב הסעודית, שבה נוהגים להתיז ראשי רוצחים ולכרות ידי גנבים. "הבעיה", הסביר, "היא שכאשר מקומות כמו ערב הסעודית רק מבצעים את חוק העונשין בלי לדאוג לצדק החברתי והכלכלי של השריעה – החבילה כולה – הם פשוט מייצרים שנאה כלפי השריעה". החבילה כולה, לדבריו, צריכה לכלול דיור, מזון וביגוד חינם לכול, אם כי כמובן מי שמבקש להעשיר את עצמו באמצעות עבודה רשאי לעשות זאת.

עבדול מוהיד בן ה-32 המשיך את הקו הזה. לפגישתנו, שנערכה במסעדה מקומית, הוא הופיע בשיק מוג'הידיני: זקן מגודל, כיפה אפגנית וארנק תלוי על כתפו במשהו הנראה כנרתיק אקדח. כשהתיישבנו, היה חשוב לו לדבר על רווחה. המדינה האסלאמית משיתה אולי עונשים ברוח ימי הביניים על פשעי מוסר (מלקות על שכרות או יחסי מין אסורים, סקילה על ניאוף), אבל בנושא הרווחה החברתית היא נוקטת, לפחות מבחינות אחדות, גישה פרוגרסיבית ביותר. הטיפול הרפואי, לדבריו, ניתן בחינם ("הוא לא ניתן בחינם גם בבריטניה?", שאלתי. "לא ממש," השיב, "טיפולים מסוימים אינם מכוסים, למשל רפואת עיניים"). סיפוק רווחה חברתית איננו בגדר רשות במדינה האסלאמית, אמר מוהיד, אלא חובה המופיעה בחוק האלוהי.

יום הדין

לכל מוסלמי ברור כי רק האל יודע את העתיד, אבל לפעמים הוא מאפשר גם לבני האדם הצצה אל אותו עתיד באמצעות הקוראן וסיפורי הנביא. המדינה האסלאמית שונה כמעט מכל תנועה ג'יהאדיסטית אחרת בימינו בכך שהיא מאמינה שנועד לה תפקיד מרכזי בעלילה שרקם האל בתפקידה זה, שונה המדינה האסלאמית במובהק מקודמותיה, ומגדירה בצורה הברורה ביותר את האופי הדתי של שליחותה.

בקווים כלליים, אל-קעידה פועלת כתנועת מחתרת פוליטית המציבה תמיד לנגד עיניה יעדים ארציים – גירוש לא-מוסלמים מחצי-האי ערב, חיסולה של מדינת ישראל וקץ התמיכה בדיקטטורות בארצות האסלאם. המדינה האסלאמית עוסקת בכמה וכמה עניינים ארציים (לרבות, בשטחים שבשליטתה, איסוף אשפה ודאגה למים זורמים), אבל אחד המרכיבים המרכזיים בתעמולה שלה הוא קץ הימים. בן לאדן לא הזכיר כמעט את האפוקליפסה, אבל במקרים שבהם עשה זאת, נראה כי הניח שישכון בעפר הרבה לפני התגשמותו של אותו רגע נפלא. "בן לאדן וזווהירי הם שניהם בנים למשפחות אליטה סוניות המזלזלות בסוג זה של ספקולציה ורואות בו עניין להמונים", אומר ויל מקאנטס (McCants) ממכון ברוקינגס, הכותב בימים אלה ספר על ההגות האפוקליפטית של המדינה האסלאמית.

בשנים האחרונות של הכיבוש האמריקאי בעיראק, לעומת זאת, הרבו האבות המייסדים של המדינה האסלאמית למצוא סימנים לקץ הימים. הם ציפו כי בתוך שנה יגיע המהדי – דמות משיחית שנועדה להוביל את המוסלמים אל הניצחון לפני סוף העולם. מקאנטס אומר כי אחד מבכירי האסלאמיסטים בעיראק פנה לבן לאדן בשנת 2008 והזהיר אותו כי הקבוצה מונהגת בידי מילנארים, אשר "מדברים ללא הרף על המהדי ומגבשים החלטות אסטרטגיות" על סמך המועד שבו לדעתם עתיד המהדי להגיע. "אל-קעידה נאלצה לכתוב [למנהיגים אלה] ולומר 'מספיק עם זה'".

חזיונות על מרחץ דמים אפוקליפטי ממלאים צורך פסיכולוגי עמוק אצל מאמינים אמיתיים מסוימים – מאותם אנשים המשתוקקים לקרבות אפיים של טובים נגד רעים. מבין תומכי המדינה האסלאמית שפגשתי, דווקא האוסטרלי, מוסא סראנטוניו, ביטא את העניין הגדול ביותר באפוקליפסה ובטיבם האפשרי של הימים שנותרו עד אז למדינה אסלאמית – ולעולם כולו. חלקים מאותה תחזית שמעתי רק מפיו והם עדיין לא נחשבים לחלק מעיקרי האמונה, אבל חלקים אחרים מבוססים על מקורות סוניים מקובלים ומרבים להופיע בתעמולת המדינה האסלאמית. בין אלה נמנית האמונה שיהיו רק 12 ח'ליפים לגיטימיים, ובגדדי הוא השמיני; שצבאות רומא יתכנסו ויעלו יחדיו על צבאות האסלאם בצפון סוריה; ושהעימות המכריע והסופי של האסלאם עם האנטי-משיח יתרחש בירושלים אחרי תקופה שבה תיכבש מחדש בידי האסלאם.

המדינה האסלאמית מייחסת חשיבות גדולה לעיר הסורית דאביק שליד חאלב. מגזין התעמולה שלה קרוי על שם העיר, וכיבוש המישורים חסרי החשיבות האסטרטגית שלה (כיבוש שגבה מחיר כבד) חולל חגיגות היסטריות. כאן, לדברי הנביא, יטו צבאות רומא את מחנם. צבאות האסלאם ייצאו לקראתם ודאביק תהיה ווטרלו, או אנטיאטם, של רומא.

"דאביק היא אזור חקלאי ברובו", צייץ לאחרונה תומך של המדינה האסלאמית. "אפשר לדמיין איך ייערכו שם קרבות גדולים". תועמלני המדינה האסלאמית מריירים בציפייה לקראת האירוע ומרמזים ללא הרף שהוא עתיד להתרחש בקרוב. מגזין המדינה מצטט מפי זרקאווי כי "הניצוץ ניצת כאן בעיראק וחומו ימשיך להתעצם… עד שישרוף את צבאות הצלבנים בדאביק". בסרטון תעמולה חדש מוצגים קליפים מתוך סרטי מלחמה הוליוודיים המתארים את ימי הביניים – אולי מפני שרבות מהנבואות מדגישות כי החיילים יהיו רכובים על גב סוסים או ישאו כלי נשק עתיקים.

עתה, לאחר כיבוש דאביק, ממתינה המדינה האסלאמית לבואו של צבא אויב, שתבוסתו תהיה ראשיתה של הספירה לאחור לקראת האפוקליפסה. התקשורת המערבית מחמיצה רבים מאזכורי דאביק בסרטוני המדינה האסלאמית ומתמקדת רק בתמונות המזעזעות של עריפת הראשים. "הנה אנו קוברים את הצלבן האמריקאי הראשון בדאביק וממתינים בשקיקה לבואם של יתר צבאותיכם", אמר התליין רעול הפנים בסרטון מנובמבר 2014, כשהוא מציג את ראשו הכרות של פיטר (עבדול רחמן) קאסיג, עובד הסיוע שהוחזק בשבי יותר משנה. במהלך הלחימה בעיראק בדצמבר, אחרי שהמוג'הידין דיווחו (אולי בצורה לא לגמרי מדויקת) כי ראו חיילים אמריקאים בקרב, ניכרו בציוצי הטוויטר של המדינה האסלאמית פרצי שמחה, בדומה למארחים או מארחות המתלהבים מהופעתם של האורחים הראשונים במסיבה.

Anjem_Choudary_credit_channel_10

הבריטים מתעבים אותו. אנג'ם צ'ודארי, מתומכיה המובהקים ביותר של דאע"ש במערב. תמונה: צילום מסך מהתוכנית היג'רה, ערוץ 10

בסיפור הנביא המבשר את קרב דאביק מוגדר האויב כרומא. לא לגמרי ברור מיהי "רומא" של היום, לאור העובדה שלאפיפיור אין צבא. אבל סראנטוניו טוען כי "רומא" פירושה הקיסרות הרומית המזרחית, שקבעה את בירתה באיסטנבול של היום. עלינו לראות ברומא את הרפובליקה הטורקית – אותה רפובליקה שהביאה לקצה את הח'ליפות האחרונה לפני תשעים שנה. ממקורות אחרים במדינה האסלאמית אפשר אולי ללמוד כי רומא היא כל צבא של כופרים, והאמריקאים יתאימו היטב לתפקיד.

אחרי הקרב בדאביק, אמר סראנטוניו, תתפשט הח'ליפות ותחריב את איסטנבול. יש מאמינים שמשם היא תמשיך ותתפשט עד שתכסה את כדור הארץ כולו, אבל מדברי סראנטוניו עולה שייתכן כי לא תעבור את מצרי הבוספורוס. האנטי-משיח, הידוע בספרות האפוקליפטית המוסלמית בשם דג'אל, יבוא מאזור חורסאן שבמזרח איראן ויהרוג מספר עצום מלוחמי הח'ליפות, עד שרק 5,000 מהם ייוותרו לכודים בירושלים. אבל רגע לפני שדג'אל יחסלם, ישוב ארצה ישוע – שהוא הנביא הנערץ השני בחשיבותו באסלאם – יקטול בחניתו את דג'אל ויוביל את המוסלמים לניצחון.

"רק אלוהים יודע" אם צבאות המדינה האסלאמית הם הצבאות שעליהם מדברת הנבואה, אמר סראנטוניו. אבל הוא מקווה שכן. "הנביא אמר שאחד הסימנים להתקרבות קץ הימים הוא שאנשים יחדלו תקופה ארוכה לדבר על קץ הימים," אמר. "ואכן, אם תלך עכשיו למסגדים תראה שהמטיפים אינם מדברים על הנושא הזה". על פי התיאוריה הזאת, אין כל חשיבות למפלות שתספוג המדינה האסלאמית, שכן אלוהים הורה ממילא על חיסול כמעט מוחלט של עמו. למדינה האסלאמית עדיין צפויים ימיה הטובים ביותר והרעים ביותר.

המאבק

הטוהר האידיאולוגי של המדינה האסלאמית צופן בחובו תכונה חיובית אחת: בזכותו אפשר לחזות מראש כמה מצעדיה של הקבוצה. את מהלכיו של אוסמה בן לאדן, לעומת זאת, קשה היה לצפות. את ראיון הטלוויזיה הראשון שלו הוא סיים באמירה חידתית. כאשר נשאל על ידי פיטר ארנט מסי.אן.אן: "מה הן תוכניותיך לעתיד?", השיב בן לאדן: "תראה אותן ותשמע עליהן בתקשורת, בעזרת השם". לעומת זאת, המדינה האסלאמית מתהדרת בגלוי בתוכניותיה – לא בכולן, אך אם נטה אוזן קשבת נוכל להסיק כיצד היא מתכוונת למשול ולהתרחב.

בלונדון סיפקו צ'ודארי ותלמידיו תיאורים מפורטים בדבר הדרך שבה חייבת המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה, עתה משהפכה לח'ליפות. כבר עכשיו היא נוקטת את מה שמכונה בהלכה האסלאמית "ג'יהאד אופנסיבי", התפשטות בכוח לארצות שבהן שולטים לא-מוסלמים. "עד כה עסקנו רק בהתגוננות," אמר צ'ודארי. בהעדר ח'ליפות, הג'יהאד האופנסיבי נותר מושג תיאורטי. אבל חובתו הבסיסית של הח'ליפה היא לצאת למלחמה כדי להרחיב את גבולות הח'ליפות.

צ'ודארי השקיע מאמץ להציג את דיני המלחמה המכתיבים את מהלכיה של המדינה האסלאמית כעמדות של רחמים ולא של ברוטליות. הוא אמר לי שחובתה של המדינה היא להטיל אימה על אויביה – ציווי מקודש להפחיד אותם בהתזות ראש ובצליבות ובשעבוד נשים וילדים, מפני שבכך היא מזרזת את הניצחון ומונעת סכסוך מתמשך.

עמיתו של צ'ודארי, אבו בראא, הסביר כי ההלכה האסלאמית מתירה רק בריתות שלום זמניות שלא יארכו יותר מעשור. גם הסכמה על גבולות היא תועבה, קובע הנביא, וסרטוני התעמולה של המדינה האסלאמית מפיצים את הבשורה. אם הח'ליפה מסכים לשלום ארוך טווח או לגבול של קבע, הוא שוגה. אפשר לחדש בריתות שלום זמניות, אבל אין לכרות בריתות כאלה עם כל האויבים בבת אחת: הח'ליפה חייב לצאת לג'יהאד לפחות פעם בשנה. אסור לו לנוח, שמא ישקע במצב של חטא.

אפשר להשוות את המדינה האסלאמית לקמר רוז', שהרג כשליש מאוכלוסיית קמבודיה. אבל הקמר רוז' ייצג את קמבודיה באו"ם. "זה אסור", אמר אבו בראא, "שליחת שגריר לאו"ם פירושה הכרה בסמכות שאיננה סמכות האל". דיפלומטיה מסוג זה היא לטענתו 'שירק',פוליתיאיזם, ואילו עשה זאת בגדדי הייתה זו סיבה מיידית להכריז עליו כעל כופר ולהחליפו. אפילו זירוז בואה של הח'ליפות באמצעים דמוקרטיים – למשל על ידי הצבעה למועמדים פוליטיים התומכים בח'ליפות – היא שירק.

קשה להפריז בתיאור הקשיים שיכבידו על פעולתה של המדינה האסלאמית בשל הרדיקליות שלה. המערכת הבינלאומית המודרנית, שנולדה משלום וסטפליה של 1648, מסתמכת על נכונותה של כל מדינה להכיר בגבולותיה, גם אם באי-רצון. הסכמה כזאת בעיני המדינה האסלאמית פירושה התאבדות אידיאולוגית. קבוצות אסלאמיסטיות אחרות, כמו האחים המוסלמים וחמאס, נכנעו בפני שידולי הדמוקרטיה ובפני הפיתוי להיות חלק ממשפחת העמים, ואפילו לשלוח נציג לאו"ם. גם הטליבאן נקט לפעמים בדרך המשא ומתן והוויתור (תחת שלטון הטליבאן החליפה אפגניסטן שגרירים עם ערב הסעודית, פקיסטן והאמירויות הערביות המאוחדות – צעד שבגללו איבד הטליבאן את סמכותו בעיני המדינה האסלאמית). בעיני המדינה האסלאמית אלה אינן אפשרויות לגיטימיות אלא מעשי כפירה.

תגובתן של ארצות הברית ובעלות בריתה למדינה האסלאמית הייתה מאוחרת ומבולבלת. שאיפותיה ותוכניותיה האסטרטגיות של המדינה האסלאמית, כפי שהובעו בהתבטאויותיה ובפטפטת של התקשורת החברתית הובהרו עוד ב-2011, כשהקבוצה היתה רק אחת מקבוצות טרור רבות בסוריה ובעיראק וטרם ביצעה מעשי זוועה המוניים. הדובר עדנאני אמר לחסידיה כי הקבוצה שואפת "להקים לתחייה את הח'ליפות האסלאמית" וגם הזכיר את האפוקליפסה: "לא נותרו ימים רבים", אמר. עוד ב-2011 הציג בגדדי את עצמו כ"מפקד המאמינים", תואר השמור בדרך כלל לח'ליפים. באפריל 2013 הכריז עדנאני כי הקבוצה "מוכנה לשרטט מחדש את העולם על פי השיטה הנבואית של הח'ליפות". באוגוסט 2013 אמר: "מטרתנו היא להקים מדינה אסלאמית שאינה מכירה בגבולות, על פי שיטתו של הנביא". באותם ימים כבר השתלטה הקבוצה על ראקה, בירת מחוז סורית ובה כחצי מיליון תושבים, והמסר שלה משך מספר רב של לוחמים זרים.

800px-Barack_Obama_in_the_Oval_Office,_April_2010

ארצות הברית תמכה בתכניות טיפשיות. הנשיא אובמה מקשיב ליועציו, אפריל 2010. תמונה: דוברות הבית הלבן

אילו זיהינו בשלב מוקדם את כוונותיה של המדינה האסלאמית ונוכחנו שהוואקום שנוצר בסוריה ובעיראק יעניק לה מרחב מספיק להוציאן לפועל, יכולנו לפחות לדחוק בעיראק להקשיח את קו הגבול שלה עם סוריה ולגבש הסכמות עם הסונים שלה כדי לסכל זאת. אילו נעשה כך, היה נמנע לפחות האפקט התעמולתי המחשמל שיצרה הכרזת הח'ליפות מיד אחרי כיבוש העיר השלישית בגודלה בעיראק. אבל רק לפני מעט יותר משנה אמר אובמה לניו יורקר כי הוא רואה בדאע"ש את השותפה החלשה של אל-קעידה. "אם נבחרת נוער חובבנית לובשת את מדי הלייקרס זה עדיין לא הופך אותה לקובי בריאנט", אמר אז הנשיא.

העובדה שלא השכלנו לעמוד בעוד מועד על הקרע שבין המדינה האסלאמית לאל-קעידה ועל ההבדלים המהותיים בין שני הארגונים הולידה החלטות מסוכנות. בסתיו שעבר, למשל, הסכימה ממשלת ארצות הברית לתכנית נואשת להצלת חייו של פיטר קאסיג. התוכנית איפשרה – ולמעשה אף חייבה – שיתוף פעולה בין כמה מדמויות המייסדים במדינה האסלאמית ובאל-קעידה ועשתה רושם של אלתור חפוז.

על פי התוכנית התבקש אבו מוחמד אל-מקדיסי, מורהו הרוחני של זרקאווי ומנכבדי אל-קעידה, לפנות לטורקי אל-בינאלי, האידיאולוג הראשי של המדינה האסלאמית ותלמידו לשעבר של מקדיסי, למרות הפילוג שחל בין השניים בעקבות הביקורת שמתח מקדיסי על המדינה האסלאמית. עוד קודם לכן קרא מקדיסי למדינה האסלאמית לחוס על אלן הנינג, נהג המונית הבריטי שנכנס לסוריה כדי לספק סיוע הומניטרי לילדים. בדצמבר דיווח הגארדיאן כי ממשלת ארצות הברית ביקשה ממקדיסי, באמצעות מתווך, להתערב למען קאסיג אצל המדינה האסלאמית.

מקדיסי חי אז כאדם חופשי בירדן אך נאסר עליו לקיים קשרים עם טרוריסטים בחו"ל והוצב עליו מעקב קפדני. אחרי שירדן התירה לארצות הברית לבקש ממקדיסי לפנות לבינאלי, קנה מקדיסי טלפון בכסף אמריקאי ולמשך ימים אחדים הותר לו להתכתב באין מפריע עם תלמידו לשעבר, עד שהממשלה הירדנית שמה קץ לשיחות הללו והשתמשה בהן כתירוץ לכלוא את מקדיסי. ראשו הכרות של קאסיג הופיע בסרטון דאביק ימים אחדים אחר כך.

מקדיסי משמש מטרה ללעג בציוצי הטוויטר של חסידי המדינה האסלאמית, ואל-קעידה זוכה לבוז רב על סירובה להכיר בח'ליפות. קול באנזל (Bunzel), החוקר את האידיאולוגיה של המדינה האסלאמית, קרא את מה שכתב מקדיסי על מעמדו של הנינג וחשב שהדבר עלול דווקא להחיש את מותו ואת מותם של שבויים אחרים. "אילו הוחזקתי בשבי המדינה האסלאמית ואל מקדיסי היה אומר שאסור להרוג אותי", אמר לי, "הייתי נפרד לשלום מהעולם".

מותו של קאסיג היה טרגדיה, אבל הצלחתה של התכנית הייתה עלולה להיות טרגדיה גדולה עוד יותר. פיוס בין מקדיסי לבינאלי היה עלול להיות תחילתו של איחוי הקרע המרכזי בין שני הארגונים הג'יהאדיסטים הגדולים ביותר בעולם. ייתכן שהממשלה רצתה להשתמש בבינאלי רק למטרות מודיעין או כדי להתנקש בחייו (ניסיונותיי הרבים לחלץ תגובה מהאף.בי.איי לא עלו יפה) אך ללא קשר לכך, ההחלטה לשדך בין שני הגורמים הטרוריסטיים העוינים ביותר לאמריקה מעידה על כושר שיפוט לקוי להפליא.

עתה, אחרי שלב האדישות הראשוני, אנו פוגשים את המדינה האסלאמית בשדה הקרב, בתיווך הכורדים והעיראקים, ובתקיפות אוויריות סדירות. האסטרטגיות הללו לא הצליחו ליטול מהמדינה האסלאמית אף אחד מהישגיה הטריטוריאליים המרכזיים, אם כי הן מנעו ממנה לתקוף ישירות את בגדד ואת ארביל ולטבוח את תושביהן השיעים והכורדים.

משקיפים אחדים קוראים להסלמה, לרבות הקולות הצפויים מהימין שוחר ההתערבות (מקס בוט [Boot] ופרידריך קייגן [Kagan]), הקוראים לפרישת עשרות אלפי חיילים אמריקאיים בשטח. אין להזדרז ולפטור את הקריאות האלה בלא כלום: ארגון שחרת על דגלו את רצח-העם ניצב על שערי קורבנותיו הפוטנציאליים ומבצע יום יום מעשי זוועה בטריטוריה הנתונה לשליטתו.

אחת הדרכים לבטל את הקסם שמשרה המדינה האסלאמית על חסידיה תהיה לגבור עליה בשדה הקרב ולכבוש את חלקי סוריה ועיראק הנתונים כעת בידי הח'ליפות. את אל-קעידה אי אפשר לעקור מן השורש מפני שנאמני הארגון יכולים לשרוד במחתרת, כמקקים. לא כך המדינה האסלאמית. אם היא תאבד את אחיזתה בשטחי סוריה ועיראק שבהם היא שולטת, היא תחדל להיות ח'ליפות. ח'ליפויות אינן יכולות להתקיים כתנועות מחתרת מפני שאחת הדרישות לקיומן היא שליטה טריטוריאלית: בהעדר שליטה כזאת, שבועות הנאמנות לא יחייבו עוד את המאמינים. הם יוכלו כמובן להמשיך לתקוף את המערב ולהתיז את ראשי האויבים ביוזמות עצמאיות, אבל הערך התעמולתי של הח'ליפות ייעלם ועמו תיעלם גם החובה הדתית לכאורה להגר לשטחה ולשרת אותה. אם ארצות הברית תחליט לפלוש לשם, הרי לנוכח האובססיה של המדינה האסלאמית לקרב דאביק יש להניח שיושקעו שם משאבים אדירים, כמו בקרב קונבנציונלי. אם המדינה האסלאמית תמקד את מלוא כוחה בדאביק ובכל זאת תיעקר משם, ייתכן שלא תוכל להתאושש שוב.

800px-Flickr_-_The_U.S._Army_-_Loading_up

קולות בימין האמריקאי קוראים לפרישת עשרות אלפי חיילים אמריקאיים בשטח. תמונה: דוברות צבא ארה"ב

אלא שההסלמה צופנת בחובה סכנות עצומות. התומכת הנלהבת ביותר בפלישה אמריקאית היא המדינה האסלאמית עצמה. סרטוני התעמולה המתגרים, שבהם תליין בברדס שחור פונה אל הנשיא אובמה בשמו, נועדו בעליל לגרור את אמריקה למלחמה. פלישה אמריקאית תהיה ניצחון תעמולתי אדיר לג'יהאדיסטים בכל רחבי העולם: גם אלה שלא נשבעו אמונים לח'ליפה מאמינים כי ארצות הברית מבקשת לצאת למסע צלב מודרני ולהרוג מוסלמים. עוד פלישה ועוד כיבוש רק יאשרו את החשד הזה ויחזקו את תנופת ההתגייסות לשירות המדינה האסלאמית. אם נוסיף לכך את חוסר היכולת שחשפו האמריקאים בניסיונות קודמים לפעול ככוח כובש, נקבל סיבה טובה שלא להזדרז לעשות זאת. אחרי ככלות הכול, עלייתה של דאע"ש קרתה רק מפני שהכיבוש הקודם שלנו פינה את השטח לזרקאווי ולחסידיו. מי יודע מה יוליד עוד ניסיון כושל מצדנו?

לאור כל מה שידוע לנו על המדינה האסלאמית, דומה כי הטובה מכל האפשרויות הצבאיות הגרועות היא להמשיך להקיז את דמה באמצעות תקיפות אוויריות ולוחמה באמצעות גורמים אחרים. הכורדים והשיעים לא יצליחו לעולם להכניע את האזור הסוני שבלב סוריה ועיראק ולשלוט בו – הם שנואים שם, וממילא אין להם חשק להרפתקאות מסוג זה. אבל הם יכולים להמשיך למנוע מהמדינה האסלאמית למלא את חובתה להתפשט. ועם כל חודש שיחלוף ללא התפשטות, היא תדמה פחות למדינה הכובשת של הנביא מוחמד ויותר לכל שלטון מזרח תיכוני אחר שאינו מצליח להביא שגשוג לעמו.

המחיר ההומניטרי שתובע קיומה של המדינה האסלאמית גבוה מאוד, אבל האיום שהיא צופנת לארצות הברית קטן מכפי שנדמה אולי מהצגתה כתאומה של אל-קעידה. אל-קעידה מתמקדת ב"אויב הרחוק" (המערב), בעוד שרוב הקבוצות הג'יהאדיסטיות עוסקות בדברים הקרובים יותר. הדבר נכון במיוחד באשר למדינה האסלאמית, ודווקא בגלל האידיאולוגיה שלה. היא רואה אויבים בכל מקום, ואף כי הנהגתה תשמח לראות במפלת ארצות הברית, חשוב לה יותר ליישם את חוקי השריעה בח'ליפות ולהרחיב את גבולותיה לארצות השכנות. בגדדי עצמו אמר כך ללא כחל ושרק: בנובמבר הוא אמר לסוכניו הסעודים "לעסוק קודם כול ברפידה [שיעה]…. ואחר כך באל-סולול [התומכים הסונים של המלוכה הסעודית]… לפני הצלבנים ובסיסיהם".

הלוחמים הזרים (ונשותיהם וילדיהם) מגיעים אל הח'ליפות עם כרטיס לכיוון אחד: הם רוצים לחיות במסגרת השריעה האמיתית, ורבים מהם מייחלים למות מות קדושים. כזכור, הדוקטרינה מחייבת את המאמינים להתגורר בח'ליפות אם יש להם ולו שמץ של אפשרות לעשות זאת. אחד הסרטונים הפחות מזוויעים של המדינה האסלאמית מציג קבוצה של ג'יהאדיסטים השורפים את דרכוניהם הצרפתיים, הבריטיים והאוסטרליים. אילו התכוונו לחזור ולפוצץ את עצמם בתור ללובר או לתפוס בני ערובה בעוד חנות שוקולד בסידני, היה זה צעד מוזר ביותר מצדם.

כמה "זאבים בודדים" תומכי המדינה האסלאמית תקפו מטרות מערביות, ואין אלה ההתקפות האחרונות. אבל רוב התוקפים היו חובבנים מתוסכלים, שלא הצליחו להגר אל הח'ליפות בגלל החרמת דרכוניהם או בעיות אחרות. גם אם המדינה האסאלמית מריעה למעשיהם – כפי שהיא עושה בתעמולה שלה – היא עדיין לא תכננה ומימנה התקפה כזאת (מתקפת שרלי הבדו בפריז בינואר הייתה בעיקרה מבצע של אל-קעידה). במהלך ביקורו במוסול בדצמבר ראיין יירגן טודנהפר ג'יהאדיסט גרמני כבד-גוף ושאל אם מישהו מחבריו חזר לאירופה לבצע פיגועים. דומה היה כי אותו ג'יהאדיסט רואה בחוזרים לא חיילים אלא נושרים. "עובדה היא שהחוזרים מהמדינה האסלאמית צריכים לחזור בהם מחזרתם", אמר האיש, "אני מקווה שהם יהרהרו מחדש בדתם".

בלימת המדינה האסלאמית בגבולותיה הנוכחיים עשויה כנראה להיות המפתח למפלתה. אף מדינה אינה בעלת ברית שלה והאידיאולוגיה שלה תבטיח שכך יהיה תמיד. אמנם היא שולטת בשטח רחב ידיים, אך רובו דל וריק מתושבים. ככל שתתנוון או תתכווץ לאטה, תדעך יומרתה לשמש מנוע לרצון האל וסוכנת האפוקליפסה, ויתדלדל מספר המאמינים שיגיעו אליה. וככל שיתרבו הדיווחים שידלפו החוצה על מצבה, תיפגע אמינותן של תנועות אסלאמיסטיות רדיקליות גם במקומות אחרים: "איש לא התאמץ יותר ממנה להשליט בכוח הזרוע את חוק השריעה ככתבו וכלשונו – ותראו איך זה נראה".

כך או כך, קשה להניח שמותה של המדינה האסלאמית יהיה מהיר, ותמיד עלול משהו להשתבש: אם המדינה האסלאמית תצליח לגייס את נאמנותה של אל-קעידה – ובכך תגדיל בבת אחת את אחדות שורותיה – היא עלולה לצמוח לכלל אויב גרוע יותר מכפי שראינו עד כה. אמנם בחודשים האחרונים התרחב הקרע בין המדינה האסלאמית לבין אל-קעידה – גיליון דצמבר של דאביק הביא באריכות דברים שאמר עריק מאל-קעידה, שתיאר את קבוצתו הקודמת כמושחתת וחסרת אונים, ואת זווהירי כמנהיג מרוחק ובלתי כשיר – אבל יש להיזהר מפני האפשרות של התקרבות מחודשת ביניהן.

credit_pierre-selim_flickr_cc20

מתקפת שרלי הבדו היא יוזמה של אל קעידה. צעדת תמיכה בנפגעי הפיגוע, ינואר 2015. תמונה: pierre-selim, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

אלא שבלי קטסטרופה מסוג זה, ואולי הסכנה של השתלטות המדינה האסלאמית על ארביל, פלישה קרקעית אדירה רק תביא בוודאות להחמרת המצב.

החלופה

קל ושטחי לכנות את בעיית המדינה האסלאמית "בעיה עם האסלאם"; יש בכך אולי אפילו ניסיון לנקות אותה. בדת יש מקום לפרשנויות רבות, ותומכי המדינה האסלאמית מעמידים את עצמם בסכנה מוסרית בשל הפרשנות שבחרו. אלא שהוקעת המדינה האסלאמית כתופעה לא-אסלאמית עלולה להזיק, במיוחד אם המסר יגיע לאוזניהם של מי שקראו את כתבי הקודש וראו בהם שחור על גבי לבן את הקריאה לעשיית רבים מן הדברים המקובלים בח'ליפות.

המוסלמים יכולים לומר שהעבדות חדלה להיות לגיטימית ושהצליבה היא מעשה לא נכון בצומת היסטורי זה. ואכן, רבים מהם אומרים זאת. אבל הם אינם יכולים לגנות את העבדות או את הצליבה בלי להסתכן בסתירת דברי הקוראן ומופת הנביא. "הטיעון העקרוני היחיד שמתנגדי המדינה האסלאמית יכולים להביא הוא לומר שטקסטים מרכזיים מסוימים ותורות מסורתיות מסוימות באסלאם איבדו כיום את תוקפם", אומר ברנרד הייכל. אלא שמעשה כזה ייחשב לכפירה בעיקר.

האידיאולוגיה של המדינה האסלאמית משפיעה בעוצמה על תת-קבוצה מסוימת באוכלוסייה, מפני שהיא מציגה חלופה לצביעות ולחוסר העקביות של החיים. מוסא סראנטוניו והסלפים שפגשתי בלונדון אינם מתבלבלים: הם לא גמגמו מול אף אחת מהשאלות שהצגתי להם. הם נשאו באוזני דרשות להגניות – ואף משכנעות, אם מקבלים את הנחות היסוד שלהם. נדמה לי כי מי שמכנה אותם "לא-אסלאמים" מזמין אותם לוויכוח שהם עתידים לנצח בו. אילו היו מטורפים מזילי ריר, הייתי יכול אולי לצפות כי התנועה שלהם תכלה מעצמה כאשר פסיכופתים יפוצצו את עצמם או שמזל"טים יפרקו אותם לחתיכות בזה אחר זה. אבל האנשים הללו דיברו בדייקנות אקדמית שהשרתה עלי הלוך רוח של קורס סמינריוני מעולה. אפילו נהניתי מחברתם, וזה הפחיד אותי לא פחות מכל דבר אחר.

לא-מוסלמים אינם יכולים לומר למוסלמים איך עליהם לנהוג כאנשים דתיים. אבל המוסלמים פתחו זה מכבר בדיון הזה בתוך שורותיהם. "צריך אמות מידה", אמר לי אנג'ם צ'ודארי. "אדם יכול לטעון שהוא מוסלמי, אבל אם הוא מאמין בהומוסקסואליות או בשתיית אלכוהול, הרי הוא איננו מוסלמי. אדם שאינו נוהג כצמחוני אינו יכול להיקרא צמחוני".

אלא שיש זרם אחר באסלאם שמציע חלופה נוקשה למדינה האסלאמית – בלתי מתפשרת לא פחות ממנה, אבל עם מסקנות הפוכות לחלוטין. זרם זה מושך את לבם של מוסלמים רבים, שקוללו או שבורכו בכמיהה לזכות ולראות בהתגשמותם של כל תג ותג בכתבי הקודש בדיוק כפי שהיו בימיו הראשונים של האסלאם. תומכי המדינה האסלאמית יודעים בדיוק איך להגיב כלפי מוסלמים המתעלמים מחלקים של הקוראן: בתכפיר ובלעג. אבל הם יודעים גם שיש מוסלמים אחרים הקוראים את הקוראן באדיקות שאינה נופלת משלהם ומהווים איום אידיאולוגי אמיתי.

בגדדי הוא סלפי. המונח הזה עבר דמוניזציה, לא מעט בשל העובדה שדמונים אותנטיים דוהרים אלי קרב כשהם מנופפים בדגל הסלפי. אבל רוב הסלפים אינם ג'יהאדיסטים, ורובם דבקים בזרמים הדוחים את המדינה האסלאמית. אותם סלפים מחויבים, לדברי הייכל, להרחבת גבולות הדאר-אל-אסלאם, ארץ האסלאם, לרבות אולי יישום המנהגים המפלצתיים של עבדות וכריתת איברים, למשל – אלא שרק בעתיד רחוק כלשהו. בראש סדר העדיפויות שלהם עומדות ההיטהרות האישית ושמירת המצוות, והם מאמינים שאסור לעשות שום דבר שיפעל לסיכול היעדים הללו – למשל לזרוע מלחמה או תסיסה שישבשו את החיים, את התפילה ואת הלימוד.

הם חיים בינינו. בסתיו שעבר ביקרתי בפילדלפיה במסגד של ברטון פוקיוס (Pocius) בן ה-28 – אימאם סלפי הנושא את השם עבדאללה. המסגד שלו שוכן על קו התפר שבין שכונת הפשע נורת'רן ליבֶּרטיז לבין אזור הנמצא בתהליך ג'נטריפיקציה שאפשר אולי לכנותו דאר-אל-היפסטר – זקנו מאפשר לו לעבור באזור זה כמעט מבלי שיבחינו בו.

פוקיוס צמח בקהילה פולנית קתולית בשיקגו והתאסלם לפני 15 שנה. בדומה לסראנטוניו הוא מדבר בכובד ראש ומפגין היכרות עמוקה עם הכתבים העתיקים ומחויבות הנובעת מסקרנות ומלמדנות, וגם מן האמונה העמוקה שרק כך יוכל האדם להינצל מאש הגיהינום. בפגישתנו, שנערכה בבית קפה מקומי, היו אתו ספר מחקר בערבית על הקוראן וספר שבעזרתו הוא לומד יפנית. הוא התכונן לקראת דרשה על חובות האבהות שעמד לשאת באוזני כ-150 מאמינים ביום השישי.

credit_Peter_aka_anemoneprojec_flickr

"אם אדם מאמין בהומוסקסואליות הוא אינו מוסלמי". מוסלמים במצעד הגאווה בלונדון, 2012. תמונה: Peter aka anemoneprojec, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

פוקיוס אמר כי מטרתו העיקרית היא לעודד את המאמינים הבאים למסגד שלו לנהל חיי 'חלאל'. אבל עליית המדינה האסלאמית מאלצת אותו להתמודד עם שאלות פוליטיות הרחוקות מאוד, בדרך כלל, ממחשבתם של הסלפים. "את רוב הדברים שהם אומרים, כיצד להתפלל ואיך להתלבש, הייתי גם אני אומר באותו אופן בדיוק במסגד שלי. אבל כשהם מגיעים לשאלות הקשורות להתקוממות חברתית, הם נשמעים כמו צ'ה גווארה".

כשבגדדי הופיע, אימץ פוקיוס את הסיסמה "לא הח'ליפות שלי". "תקופתו של הנביא הייתה תקופה של שפיכות דמים גדולה," אמר לי, "והוא ידע שהמצב הגרוע ביותר לכל בני האדם הוא כאוס, במיוחד בתוך האומה [הקהילה המוסלמית]". לכן סבורים הסלפים, אמר פוקיוס, כי ההתנהגות הראויה איננה זריעת מחלוקת על ידי פלגנות והגדרת מוסלמים אחרים ככופרים.

בדומה לרוב הסלפים מאמין פוקיוס כי המוסלמים צריכים להתרחק מפוליטיקה. אותם סלפים שקטנים (קוויטיסטים), כפי שהם מכונים, מסכימים עם המדינה האסלאמית שהחוק היחיד הוא החוק האלוהי, והם מתנערים מדברים כמו הצבעה בבחירות והקמת מפלגות. אבל הם מפרשים את שנאת המחלוקת והכאוס בקוראן כציווי לקבל את מרותו של כל מנהיג פחות או יותר, לרבות מנהיגים חוטאים בעליל. "הנביא אמר: כל עוד השליט אינו מגיע לכפירה ברורה, עליכם לציית לו", אמר לי פוקיוס, וכל "ספרי האמונה" הקלאסיים מזהירים מפני מצב של התקוממות חברתית. על הסלפים השקטנים נאסר באיסור חמור להרחיק מוסלמים ממוסלמים – למשל, באמצעות חרם המוני. כשאדם חי ללא 'ביעה', אמר פוקיוס, הוא באמת נעשה בור, או חשוך. אבל ביעה אין פירושה בהכרח נאמנות ישירה לח'ליפה, ובהחלט לא לאבו בכר אל-בגדדי. פירושה עשוי להיות נאמנות להסכם חברתי-דתי ומחויבות לחברת מוסלמים, בין אם עומד בראשה ח'ליף ובין אם לאו.

הסלפים השקטנים סבורים כי המוסלמים צריכים להקדיש את מרצם להפיכת חייהם האישיים לחיים מושלמים, לרבות תפילה, ריטואל והיגיינה. בדומה ליהודים אורתודוקסים המתלבטים אם מותר לתלוש בשבת נייר טואלט (האם זה נחשב לאב-המלאכה "מחתך"?), גם הם מקדישים זמן חסר פרופורציות להבטיח שמכנסיהם לא יהיו ארוכים מדי או שזקניהם ייגזזו בחלקים מסוימים אך לא באחרים. הם סבורים כי בזכות הקפדה יתרה זו יגדיל אלוהים את כוחם ואת מספרם, ואולי גם תקום ח'ליפות. כשכך יקרה, יינקמו המוסלמים מאויביהם, אכן, ואף ינחלו ניצחון מזהיר בדאביק. אך פוקיוס מצטט מדברי תיאולוגים סלפים רבים בימינו הטוענים כי לא הקפדה על מצוות תביא להיווצרותה של ח'ליפות כי אם רק רצונו המפורש של אלוהים.

המדינה האסלאמית תסכים לכך כמובן, ותאמר כי אלוהים משח את בגדדי לח'ליפה. תשובתו של פוקיוס לכך היא פחות או יותר קריאה לצניעות. הוא מביא מדברי עבדאללה אבן עבאס, אחד מרעי הנביא, ששוחח עם מתנגדיו ושאל איך הם, כמיעוט, מעזים לומר לרוב שהוא טועה. עצם ההתנגדות, שעלולה להגיע לכלל שפיכות דמים או פיצול האומה – אסורה. אפילו האופן שבו הוקמה הח'ליפות של בגדדי מנוגד לאמונה, לדבריו. "הח'ליפה היא משהו שאללה יקים", אמר, "וצריכה להתקיים בה הסכמה כללית של מלומדים ממכה ומדינה. לא זה מה שקרה. דאע"ש צצה פתאום משום מקום".

המדינה האסלאמית מתעבת דיבורים מסוג זה ומעריציה מצייצים בזלזול על סלפים שקטנים. הם מכנים אותם בלעג "סלפים של וסת", על שום התעסקותם בדינים הקובעים מתי אישה נקייה ואיננה נקייה ובגלל היבטי חיים אחרים שאינם חשובים בעיניהם במיוחד. "מה שנחוץ לנו עכשיו הוא פאתווה [פסק הלכה] שתגיד כי חראם [אסור] לרכוב על אופניים בכוכב צדק", צייץ מישהו באירוניה, "בכך צריכים המלומדים להתמקד. זה דחוף יותר ממצב האומה". אנג'ם צ'ודארי, מצדו, אומר כי את ההתנגדות הנמרצת ביותר יש לשמור להפרת החוק האלוהי וכי אין כל פסול בהגנה על האמונה באל אחד באמצעים קיצוניים.

פוקיוס אינו מנסה להשיג כל תמיכה רשמית מארצות הברית כמשקל נגד לג'יהאדיזם. למעשה, תמיכה רשמית כזאת עלולה לערער את אמינותו, ומכל מקום הוא חש מרירות כלפי אמריקה הרואה בו, לדבריו, "פחות מאזרח" (הוא טוען כי מרגלים בתשלום מטעם המדינה מסתננים למסגד שלו ומציקים לאמו במקום עבודתה בשאלות על היותו טרוריסט פוטנציאלי).

עם זאת, הסלפיזם השקטני מהווה תרופת-נגד לג'יהאדיזם בנוסח בגדדי. אי אפשר למנוע מכל האנשים השׂשׂים אלי קרב מלהגיע לג'יהאדיזם, אבל אנשים המוּנעים בעיקר מן הצורך למצוא גרסה אולטרה שמרנית ובלתי מתפשרת של האסלאם יוכלו למצוא כאן את מבוקשם. אין זה אסלאם מתון, אדרבה, רוב המוסלמים יראו בו גרסה קיצונית של האסלאם. אלא שזוהי צורה של האסלאם שלא תיתפס בהכרח בעיני אנשים הקוראים את הקוראן כפשוטו כנגועה בצביעות או כמטוהרת עד כדי חילול קודש מכל דבר שאינו נוח. חטא הצביעות אינו מתקבל יפה אצל צעירים בעלי נטיות אידיאליסטיות.

credit_rajarshi_MITRA_flickr

באסלאם יש מקום לפרשנויות רבות, שונות לחלוטין מפרשנות דאע"ש. תמונת אילוסטרציה: rajarshi MITRA, flickr. ע"פ רישיון cc2.0

ככל הנראה טוב יעשו פקידים במערב אם יימנעו כליל מן הניסיון להשפיע על סוגיות בדיון התיאולוגי האסלאמי. ברק אובמה עצמו נסחף אל תחום התכפיר, כשטען כי המדינה האסלאמית היא מדינה "לא אסלאמית". למרבה האירוניה דווקא הוא, כבנו הלא-מוסלמי של מוסלמי, עלול להיות מוגדר ככופר, והנה הוא עצמו משתמש בתכפיר נגד מוסלמים. כאשר לא-מוסלמים משתמשים בתכפיר הם מעוררים גיחוך אצל הג'יהאדיסטים ("כמו חזיר מכוסה בגללים שנותן עצות בהיגיינה לאחרים", צייץ אחד מהם).

נדמה לי שרוב המוסלמים כיבדו את התחושה שביטא אובמה: הנשיא התייצב לצדם נגד בגדדי ונגד שוביניסטים לא-מוסלמים המנסים להרשיע אותם בפשעים. אלא שרוב המוסלמים אינם צפויים להצטרף לג'יהאד, ואילו אלה הצפויים לעשות זאת רק מצאו בדברי הנשיא אישור לחשדם: ארצות הברית משקרת לגבי הדת כדי לשרת את מטרותיה.

המדינה האסלאמית, במסגרת הגבולות הצרים של התיאולוגיה שלה, תוססת מאנרגיה ואפילו מיצירתיות, אך מחוץ לאותם גבולות היא צחיחה ושותקת ביותר: תפיסת החיים כצייתנות, סדר וייעוד. מוסא סראנטוניו ואנג'ם צ'ודארי יכולים לעבור ברוחם מרעיונות בדבר מוות המוני וייסורי נצח לדיונים על טיבם של קפה וייטנאמי או מאפים דשנים ולהתענג על אלה ועל אלה, אך לי נדמה היה שאימוץ השקפותיהם פירושו לראות את כל טעמי העולם הזה נעשים תפלים בהשוואה לגרוטסקות הססגוניות של העולם הבא.

יכולתי ליהנות בחברתם, כמין תרגיל אינטלקטואלי מלווה בתחושת אשמה, עד גבול מסוים. ג'ורג' אורוול, שכתב במרס 1940 סקירה על מיין קאמפף, הודה כי מעולם לא הצליח "לתעב את היטלר" – היה באיש משהו ששידר איכות של אנדרדוג, גם אם המטרות שהציב לעצמו היו פחדניות או נתעבות. "אילו היה הורג עכבר, היה יודע איך לצייר זאת כאילו הרג דרקון". חסידי המדינה האסלאמית ניחנו בקסם דומה. הם מאמינים כי הם מעורבים באופן אישי במאבקים החורגים מחייהם הפרטיים, ושעצם היסחפותם בדרמה הזאת, לצד הצדיקים, הוא חסד ועונג מיוחד – במיוחד מפני שזהו גם עול. מבחינה פסיכולוגית, המשיך אורוול, הפאשיזם

 איתן הרבה יותר מכל תפיסת חיים הדוניסטית… הסוציאליזם, ואפילו הקפיטליזם באופן צייקני יותר, אומרים לאנשים: "אני מציע לכם בילוי נעים", היטלר אומר להם: "אני מציע לכם מאבק, סכנה ומוות", וכתוצאה מכך עם שלם משליך את עצמו לרגליו… אל לנו לזלזל בכוח המשיכה הרגשי של זה

וגם לא בכוח המשיכה הדתי או האינטלקטואלי של המדינה האסלאמית. העובדה שהמדינה האסלאמית חורתת על דגלה את ההגשמה הממשמשת ובאה של הנבואה מלמדת אותנו לפחות על החומר שממנו עשוי היריב. הוא מוכן להריע לכמעט-חיסולו ולהמשיך להאמין, גם כאשר הוא מאוגף מכל עבר, כי יזכה לעזרה מידי שמים אם ישמור אמונים למופת שהציב הנביא. כלים אידאולוגיים עשויים לשכנע כמה מומרים פוטנציאליים שהמסר של הקבוצה מסולף, וכלים צבאיים עשויים להגביל את מעשי הזוועה שלו. אבל ארגון בעל אמונה כה בלתי חדירה כמו המדינה האסלאמית לא יושפע מאמצעים פחותים מאלה, והמלחמה, גם אם לא תימשך עד קץ הימים, עלולה להיות ממושכת מאוד.

 

גראהם ווד הוא כותב בכיר בכתב העת 'האטלנטיק' ומרצה למדע המדינה באוניברסיטת ייל. אתרו האישי: gcaw.net

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'האטלנטיק', ומובא כאן באדיבותו

תרגום: ברוריה בן ברוך

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.