דרוש אדם בלתי מעשי

הלצה מוכרת מבקשת להדגים את חוסר התוחלת של העיון הפילוסופי; כוונתי לאותה שאלה היתולית, מה קדם למה — הביצה או התרנגולת? אלא שבירור זה, אם מבינים אותו לאשורו, אינו עקר כפי שניתן היה לחשוב.

אין בכוונתי להיכנס כאן לעובי הקורה של המחלוקות המטפיזיות והתיאולוגיות שסוגיית הביצה והתרנגולת מדגימה בקלות ראש אך בדייקנות. המטריאליסטים חסידי האבולוציה מיוצגים כראוי בידי התפיסה המאתרת את מוצאם של כל הדברים בביצה, אותו גופיף עכור ומפלצתי שהטיל עצמו לעולם בדרך מקרה. האסכולה האחרת (ראוי לציין שאני עצמי משתייך אליה) באה לידי ביטוי הולם בחיזיון המדמה את עולמנו המעוגל לביצה, שבעלת כנף קדושה, בת-בלי-ביצה — היונה המיסטית של הנביאים — דוגרת עליה לעד.

אך אני נדרש למחלוקות הרות עולם אלו לתכלית צנועה בהרבה. בין שהציפור ניצבת בראשיתה של השרשרת המנטלית שלנו ובין שלא, מחובתנו להציבה באחריתה של שרשרת זו. הציפור היא הדבר שעלינו לכוון אליו — לא ברוֹבֶה, אלא בשרביט קסמים המעניק חיים. אל לנו ללכת שבי אחר אותה משוואה נפסדת, השוקלת את הביצה והתרנגולת משני עבריה כמו היו אלה מאורעות קוסמיים שווי מעמד, המתרחשים לסירוגין עד קץ הימים. חלילה לנו מלכרוך יחדיו את הביצה ואת התרנגולת בתבנית אחת, משל היו ברק ורעם, כפתור ופרח. שכן האחת היא אמצעי והאחרת היא מטרה; הביצה והתרנגולת שוכנות בעולמות מנטליים נבדלים בעליל.

נניח לפי שעה לתביעותיה המורכבות של ארוחת הבוקר האנושית: במובן יסודי, הביצה לא באה לעולם אלא כדי לייצר את התרנגולת. לעומת זאת, התרנגולת אינה מבלה את ימיה בקרבנו אך ורק כדי לייצר ביצה נוספת. אפשר שהיא שואבת את תכלית קיומה מהמצאתם של שעשועים מקוריים, משירי הודיה לאל או אפילו מן הרעיונות שהיא לוחשת באזנו של מחזאי צרפתי. התרנגולת מנהלת חיים ערים, על כן הנה בעלת ערך בפני עצמה. אלא שמנהגינו המודרניים מלאים וגדושים בשכחה סואנת; אנו שוכחים כי אותם חיים ערים ומאושרים הם ככלות הכל תכליתם האחרונה של כל עיסוקינו. איננו מדברים אלא על אנשים יעילים ומוסדות מתפקדים; ופירושו של דבר שאין אנו חושבים על התרנגולות אלא כדברים העתידים להטיל ביצים נוספות.

במקום ליצור ולטפח את ציפור חלומותינו, את הנשר של זאוס או את הברבור של אייבוֹן [i] — או כל דבר אחר שלבנו נוהה אחריו — אנו עסוקים בדיבורים על תהליך הייצור ועל התוצר המוגמר. אך התהליך עצמו, שנותק מתכליתו האלוהית, נעשה עניין מפוקפק ואפילו חולני. הרעל פושה בכל התוצרים; ומנהגינו מבאישים כביצים סרוחות.

האידיאליזם אינו אלא שיטה לשקילת כל הדברים מצד מהותם המעשית. האידיאליזם אינו מבקש מאתנו אלא זאת, שנשקול את כושרו של המחבט לחבוט לפני שנפנה לדון בשימושיו האפשריים להכאת רעיות; שנברר אם הביצה שבידנו טובה דייה לצורך גידול עופות בטרם נקבע שהיא סרוחה דייה לצורכי פוליטיקה מעשית.

ידוע לי כי עיסוק זה בתיאוריה (שאינו אלא עיסוק בתכלית) חושף אותי להאשמה הנדושה בדבר נגינה בכינור בשעה שרומא בוערת. אסכולה אחת, שהלורד רוֹזבֶּרי הוא נציגה, מבקשת להחליף את האידיאלים המוסריים והחברתיים שהנחונו עד כה באותה משנה חובקת-כל הזוכה לשם החיבה "יעילות". אינני בטוח שקניתי לי שליטה ברזיה של הכת הזאת, אבל עד כמה שהבנתי מגעת, "יעילות" משמעה כי עלינו לחקור כל מנגנון עד שנדע עליו הכל — הכל מלבד תכליתו. כך צצה והופיעה בזמננו הזיה מיוחדת במינה, המדמה שכאשר הדברים משתבשים לבלי הכר יש להזעיק לזירה אדם מעשי.

ואולם, למען האמת, כאשר הדברים משתבשים לבלי הכר ראוי להזעיק אדם שהמעשיוּת ממנו והלאה. בשעה כזו אנו זקוקים לכל הפחות לתיאורטיקן. האדם המעשי מורגל באורחות היום-יום, במהלכם התקין של הדברים. אבל כאשר הדברים סוטים ממהלכם, עליך לשאול בעצתו של הוגה דעות, אדם המחזיק בסברה כלשהי באשר לתכליתו של המהלך הנידון. אין זה מן התבונה לנגן בכינור כאשר רומא בוערת; לעומת זאת, ראוי בהחלט ללמוד בשעה קשה זו פרק בתורת ההידראוליקה.

מן ההכרח אפוא שנחרוג מהרגלינו האגנוסטיים וננסה לרדת לשורש הדברים. אם מטוסך לקה בתקלה קלה, די במיומנותו של המכונאי כדי לתקנו. אבל אם מצבו של הכלי חמור באמת, קרוב לוודאי שתיאלץ לגרור איזה פרופסור זקן ופזור-דעת עם רעמת שיער לבנה ומתנפנפת מקולג' או ממעבדה על מנת שיתחקה אחר מקור הפורענות. ככל שהפגיעה קשה ומורכבת יותר, כך יידרש לך פרופסור ששיערו לבן יותר ודעתו פזורה יותר; ובמקרים קיצוניים, רק ממציאה של הספינה המעופפת הזאת (מן הסתם מדובר במשוגע) יוכל לגלות לך מה השתבש.

ה"יעילות" עקרה מאותו הטעם שגם הגברתן, כוח הרצון וגיבור-העל עקרים. כמותם אף היא נדרשת אל המעשים רק לאחר שכבר נעשו. אין באמתחתה שום תורה היפה לאירועים קודם שהם מתרחשים; לפיכך, אין בה הכוח לבחור. מעשה יכול להיות מוצלח או כושל רק משעה שכבר תם; אך מעשה שעוד ניתן לעשותו אינו יכול להיות אלא נכון או שגוי. אין דבר כזה "לתמוך במנצח"; כל עוד תומכים בו, אין הוא המנצח. אין דבר כזה "להילחם בצד המנצח"; נלחמים על מנת לגלות איזהו הצד המנצח. מעשה שנשלם, חזקה עליו שהיה יעיל. אם נרצח אדם, כי אז הרצח היה יעיל. שמש טרופית נוסכת בבריות עצלות באותה מידה של יעילות שבה מנהל עבודה קשוח ממריץ את פועליו לעבודה. מטרלינק [ii] ממלא את קוראיו ברטטים רוחניים משונים באותה מידה של יעילות שבה חברת "קרוֹס ובְּלֶקוֶל" [iii] ממלאת את לקוחותיה בריבה. בסופו של דבר, הכל תלוי במילוי המועדף.

הלורד רוזברי, בהיותו ספקן מודרני, מעדיף מן הסתם רטטים רוחניים. אני, בהיותי נוצרי אורתודוקסי, מעדיף ריבה. אך הרטט והריבה גם יחד יעילים משעה שפעלו את פעולתם; ושניהם כאחד בלתי יעילים עד שיפעלו את פעולתם. אדם המקדיש מחשבה רבה להצלחה חזקה עליו שיהא סנטימנטליסט מצועף עיניים, משום שמבטו פונה תמיד לאחור. ומי שמוקיר את הניצחון לבדו, מוטב לו להתייצב בחזית באיחור. לדידו של איש המעשה, אין דבר מלבד אידיאלים.

הצבתו של אידיאל היא לנו צורך מעשי ודוחק יותר מכל תכניות הפעולה וצעדי החירום. האנדרלמוסיה השוררת כעת בחיים המדיניים נובעת מן האדישות הכללית כלפי כל אותם דברים שבני האדם חתרו אליהם מאז ומעולם. איש אינו תובע עוד מה שהוא משתוקק לו; כל איש תובע מה שהוא מדמה כי יהיה בידו להשיג. הבריות שוכחות עד מהרה מה היה הדבר שהאיש השתוקק לו מלכתחילה; ומקץ קריירה פוליטית מזהירה, האיש שוכח זאת בעצמו. כך נעשים חיינו למהומה ראוותנית של תחליפים דחוקים, ליריד תגרני של ברירות-בלית-ברירה.

הגמישות המופלגת הזאת לא רק מסכלת כל דבקות הרואית במטרה, אלא אף ניצבת בדרכה של כל פשרה מעשית. אפשר למצוא את נקודת האמצע בין שתי נקודות רק משעה ששתי הנקודות נכונות לעמוד במקומותיהן. אפשר ליישב מחלוקת בין שניים, שאינם יכולים לצאת וכל תאוותם בידם; אי-אפשר לעשות זאת כל עוד אינם מגלים לנו אפילו מהי תאוותם. בעליה של מסעדה יבכר לקוחות מתחכמים שיתבעו להגיש לשולחנם נזיד עופות-בִּיצה או פיל שלוק, על פני לקוחות שיֵשבו בלא אומר, ראשיהם מורכנים, והם שקועים בחישובים מסובכים בדבר נפח המזון שחלל המסעדה עשוי לאצור. רובנו סבלנו מפגיעתן הרעה של גבירות מזן מסוים, שבחפותן הפרוורטית מכל רבב של אנוכיות מערימות יותר קשיים מאחיותיהן האנוכיות; גבירות המבקשות לעצמן, כמעט במפגיע, את המנה הבלתי מומלצת ונדחקות במרפקיהן אל המושב הגרוע באולם. רובנו הכרנו מפלגות וגופים שעסקו בקדחתנות במחיקה עצמית. בדומה לאותן גבירות יקרות, הפוליטיקאים המעשיים שלנו זורעים אף הם בלבול וספק באשר לתביעותיהם האמיתיות — אף שמניעיהם אפלים בהרבה. אין כמו פקעת של כניעות קטנות על מנת להכשיל כל הסדר.

אנו נתקלים על כל צעד ושעל בפוליטיקאים הדוגלים בחינוך חילוני אך מפקפקים בסיכוייו של המאבק למענו; המצדדים באיסור גמור על מכירת משקאות חריפים אך נזהרים מלתבוע את אכיפתו; המצֵרים על החוק לחינוך חובה אך דבקים בו מתוך השלמה; התומכים בזכות הקניין של חקלאים על אדמותיהם ולפיכך מצביעים בעד המדיניות ההפוכה. האופורטוניזם המתלבט והמתחבט הזה ניצב בדרכה של כל התקדמות. לו היו הדיפלומטים שלנו אנשי חזון ניתן היה להשיג משהו מעשי. לו נשאנו את עינינו אל המופשט היינו באים על שכרנו במישור הארצי.

במצב העניינים הנוכחי לא זו בלבד שאיש אינו יוצא וכל תאוותו בידו; איש אינו יוצא וחצי תאוותו בידו, כי איש אינו מסוגל עוד להצביע על תאוותו בבירור, כמו נקודה על גבי מפה. אמנות המיקוח הצלולה והקשה של אבותינו אבדה לנו כליל. איננו מבקשים אלא את הביטחון שבפשרה, ושוכחים כי ביסוד המילה "ביטחון" ניצב אותו שורש עתיק ועיקש שממנו נגזרה המילה "הבטחה". המתינות אינה עמומה כל עיקר; היא מודגשת ובולטת כמו הקיצוניות. נקודת האמצע קבועה וסופית כמו נקודות הקצה.

אם יאלצני שודד ים לצעוד על גבי הקורה ומעבר לה, אל המצולה, אין טעם שאציע לו, בבחינת פשרה הגיונית, לצעוד על גבי הקורה עד למרחק סביר. ככלות הכל, שאלת המרחק הסביר היא שורש המחלוקת ביני ובין השודד. בנקודה מסוימת בזמן, בשבריר שנייה דק ומדויק אחד, עתידה הקורה להתהפך. השכל הישר שלי נעצר ממש לפני הרגע הזה; השכל הישר של שודד הים מתחיל מעבר לו. אך הנקודה עצמה מדויקת ככל שרטוט גיאומטרי ומופשטת ככל דוֹגמה תיאולוגית.

1910

[i] "הברבור של אייבון" הוא אחד מכינוייו של ויליאם שייקספיר. הכינוי, שהומצא על ידי המשורר והמחזאי האנגלי בן ג'ונסון (1637-1572), מתייחס לברבורים ששייטו בנהר האייבון, שעל גדותיו שוכנת עיר הולדתו שייקספיר, סטרטפורד, ולאמונה היוונית הקדומה כי נשמתם של משוררים מתגלגלת לאחר מותה בבעלי כנף אלה.

[ii] מוריס פולידור מארי ברנרד מטרלינק (1949-1862) היה משורר, מחזאי ומסאי בלגי, שעסק רבות בחוסר האונים של האדם לנוכח הגורל השולט בו.

[iii] "קרוס ובלקוול" היא יצרנית מזון בריטית שנוסדה ב-1706, וזכתה לשמה זה ב-1830, לאחר שנרכשה בידי אנשי העסקים אדמונד קרוס ותומס בלקוול.

~~~

מאמר מתוך ספרו של העיתונאי והפילוסוף האנגלי גילברט קית' צ'סטרטון, 'אדם בלתי מעשי', שראה אור בהוצאת שלם. תרגום: עודד וולקשטיין.

תמונת הנושא: עבודתו של אמן הגרפיטי בנקסי בצ'יינהטאון, בוסטון. צילום: Chris Devers, Flickr. ע"פ רישיון cc2.0