תבליט המנורה על שער טיטוס

תשעה באב: שובם המפתיע של המנוצחים

מחברי המקרא הבינו שהחורבן מתקרב ועיצבו את התודעה ההיסטורית בהתאם: הטקסטים, ולא הפולחן, הם שימשיכו את חיי הלאום אלפי שנים קדימה

11 באוגוסט 2016  |  מאת: ג'ייקוב ל' רייט

הצבא הסדיר והמלוכה ממלאים תפקיד מצומצם, אם בכלל, בתורה ובספרי יהושע ושופטים; ספרי שמואל ומלכים מקצים להם מקום מרכזי יותר, אבל ברצף הכללי של ההיסטוריה המקראית הם מוצגים כהתפתחויות חברתיות-פוליטיות משניות בלבד. אפילו אירועים כמו כיבוש הארץ והקמת בית המקדש, שחשיבותם אינה מוטלת בספק, מתוארים כהתרחשויות מאוחרות יחסית בתולדות העם.

כרונולוגיה ספרותית זו מבקשת להטעים שקיומו הלאומי של ישראל אינו מותנה בטריטוריה, במלוכה או בצבא – אפילו לא בקיומו של המקדש. כך מערער המקרא, באופן סמוי אך רדיקלי, את הנוסחה הכורכת יחדיו עַם, אדמה ומדינה.

עיצוב הזיכרון

עליי להבהיר: אינני טוען שהמקרא ממעיט בערכו – ואפילו בנחיצותו – של מוסד המדינה. אדרבה, עיסוקו המתמיד במהותה של המלוכה ובמנגנוני פעולתה – החומש, למשל, נדרש תכופות לסוגיית דמותה המוסרית של הקהילייה הפוליטית הרצויה – מעיד על החשיבות שהוא מייחס לארץ מוגנת, שבה יוכל העם לשבת "לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

ואולם, מחברי המקרא מקפידים לנתק את תפיסתם הלאומית ממושג המדינה. הם מדגישים את עדיפותה ואת קדימותה של ה'עמיוּת' כדי להסיר כל ספק בדבר יכולתם של בני ישראל לשמור על זהותם הקיבוצית גם כאשר נגזר עליהם לאבד את ריבונותם הטריטוריאלית ולחיות כגולים בנכר. הסיבה להתעקשות זו ברורה ופשוטה: על פי ההבנה הפוליטית של המקרא, הישרדותה של זהות לאומית אחרי תבוסה היא תנאי מוקדם לשיבה אל הארץ ולכינונה מחדש של קהילייה ריבונית שם, גם אם אותה ריבונות עתידית עשויה ללבוש צורה שונה.

הצורך בתפיסה ייחודית זו מתחוור אל מול האלטרנטיבה. אלמלא נתפס עם ישראל כישות מובחנת, שאינה תלויה במדינה לשם קיומה, לא הייתה לבניו ובנותיו שפוזרו בקרב האימפריות הכובשות כל סיבה לשמור על זהותם המקורית; יש להניח שהיו נוהגים בדרך המעשית והנבונה ביותר ומאמצים את תרבות הסביבה. יתר על כן, לולא הבדיל עצמו 'עם ישראל' מ'ארץ ישראל', לא היו הקהילות היהודיות השונות להוטות כל כך לשוב למכורתן ההיסטורית מן הגלות. בנקודה זו הגיעו מחברי המקרא לתובנה גדולה: העם חייב להתנתק מנחלתו אם ברצונו לשרוד את אובדנה ולשאוף לשוב אליה.

credit_nofy_dadush_PikiWiki_cc25_C

מחברי המקרא מעדיפים את ה'עמיות' על פני ה'מדיניות'. נערים מתפללים בכותל. תמונה: נופי דדוש, פיקוויקי CC-BY-2.5

היגיון כזה עשוי להסביר מדוע מעניקה הספרות המקראית תשומת לב רבה כל כך לקורותיהם של בני ישראל לפני כניסתם לארץ (ספרי החומש) וטרם כינונה של קהילייה עברית מאורגנת בתחומה (ספרי יהושע ושופטים). הוא עשוי להסביר גם את הדגשת מוטיב השיבה לארץ לכל אורך המקרא, למן הפסוק הראשון בסיפורו של אברהם ("ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך") ועד הפסוק החותם את הקאנון כולו ("כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלֹהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלִַם אשר ביהודה, מי בכם מכל עַמו ה' אלֹהיו עִמו ויעל").

מחברי המקרא הבינו שהחיים הלאומיים אחרי התבוסה יכולים – וצריכים – להימשך, ועיצבו את התודעה הקיבוצית החדשה בהתאם: חורבן בית המקדש ישים אולי קץ לפעילות הפולחנית, אבל עם ישראל יוכל גם יוכל ללמוד את דיני הכוהנים ולשיר את שירי הלוויים; הארץ אולי לא תהיה עוד בחזקת היהודים, אבל סיפורי המקרא יזכירו להם את נופיה. הודות למקרא, עלה בידי הקהילות היהודיות להגדיר לעצמן מרחב משלהן גם תחת שלטון זר, שבו התמידו באורח החיים המסורתי, חגגו את החגים הלאומיים, השתמשו בלוח השנה העברי, בנו מדרשות ובתי כנסת וקיימו את המצוות.

הספרות המקראית היא-היא זיכרונה של האומה – והיא מודעת היטב לתפקידה זה. הציווי 'זכור' מהדהד לכל אורך הספר. מתוך חומרי הגלם של עלילות עם ישראל והציוויים 'לזכור' ו'לחזור' טווה המקרא נראטיב מרתק ומחוכם, שליכד את האומה והזין את רוחה בשעותיה הקשות ביותר.

דוגמה בינלאומית

ממלכות ישראל ויהודה מצאו את סופן בסערת מלחמה, אך האומה ששרדה את החורבן ושנצרה אותו בזיכרונה סירבה להיעלם בעקבותיהן. המונומנטים שהוקמו לכבוד המלכים העברים המנצחים נהרסו כנראה, אבל הכרוניקה של האסון הונצחה במגילות ונחקקה בלבבותיהם של הגולים. הגם שהטקסט המקראי ביטא מלכתחילה את השקפת עולמו של חוג קטן יחסית, מסורת הזיכרון שהתהוותה סביבו הוסיפה לצמוח ולשגשג בתקופה שאחרי החורבן, כשהיא מייצרת טקסטים נוספים, שירים, פולחנים ותפילות. מסורת עשירה זו אינה מתיישבת עם טענתו של ולהאוזן כי עם ישראל הפך לכת דתית גרידא, נטולת כל סממן לאומי-פוליטי. הנראטיב המקראי, שנכתב מנקודת מבטם של המנוצחים, נושא אופי לאומי מובהק; זוהי יצירה של עם, לא של כת.

התופעה של בניית תודעה לאומית על גבי הריסותיה של המדינה אינה מוגבלת רק להיסטוריה של עם ישראל. אפשר למצוא לה מקבילות לרוב בעידן המודרני. בשנת 1772, אחרי חלוקת פולין, כתב הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו על הצורך של הפולנים לגבש זהות לאומית בעקבות התבוסה: "ישנו כוח מגן אחד שייחלץ תמיד להגנתה [של האומה], וששום צבא לא יוכל להביס: זהו הלהט הפטריוטי של האזרחים… [להט] שמוסדות לאומיים מסוגלים לטבוע בנפשותיהם. דאגו לכך ששום פולני לא יהא מסוגל להפוך לרוסי, ואני ערב לכם שרוסיה לא תצליח לעולם לשעבד את פולין".

Morgan_Bible_10r

הצבא ממלא תפקיד מצומצם בספרי יהושע ושופטים. 'הקרב על העי', איור מתוך תנ"ך מורגן. צרפת, המאה ה-13

דוגמה נוספת, רלוונטית במיוחד בהקשר של הדיון הנוכחי, מספקת לנו גרמניה. במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, על רקע נפילתה של האימפריה הרומית הקדושה והמלחמות עם צרפת, החלו אנשי רוח גרמנים לגלות עניין מיוחד במושג ה'פוֹלְק', שאותו טיפחו – בדומה למחברי המקרא – כישות נפרדת מן המדינה. לאחר חתימת הסכם לונוויל בין הצרפתים ובין האוסטרים ב-1801 כתב המשורר והפילוסוף פרידריך שילר: "האימפריה הגרמנית והעם הגרמני הם שני דברים נפרדים. תפארתו של העם הגרמני מעולם לא נבעה משליטיו… כוחו של כבוד זה נגזר מאופיו המוסרי. הוא שוכן בתרבותה של האומה ובאופייה, שאינם תלויים בגורלה הפוליטי".

כמו המקרא, המגולל את תולדותיו של עם מאוחד – למרות חוסר האחדות המובהק הניכר בפירוד הממלכות, השבטים והשטחים – עמלו הלאומנים הגרמנים על שיבוץ קורותיהן של מדינות ונסיכויות שונות בנראטיב היסטורי אחד. אין פלא שהוגי דעות כמו יוהן גוטפריד פון הרדר מצאו הקבלה ישירה בין ההיסטוריה של עם ישראל ובין ההיסטוריה הגרמנית. אנלוגיה זו עשויה אולי להסביר, ולו באופן חלקי, את התפקיד המכריע שמילאו וממלאים חוקרים גרמנים בחקר המקרא.

האירוניה של הגורל

בספרו רב-ההשפעה 'בנייתן של אומות' טוען ההיסטוריון אדריאן הייסטינגס כי למקרא, על תרגומיו המרובים לשפות שונות, נודעה השפעה מכרעת על היווצרותם של עמים בכל רחבי תבל. הברית הישנה, מסביר הייסטינגס, סיפקה "דגם מקורי של לאום" להמוני הנוצרים; בלי הדגם הזה, "הלאומים והלאומיות כפי שאנו מכירים אותם לא היו יכולים להתקיים".

אי-אפשר שלא לשאוב סיפוק מתהפוכת הגורל האירונית הנגלית כאן לנגד עינינו. בעוד שאשור ובבל האדירות הפכו לזיכרון רחוק, המפרנס מוזיאונים וארכיאולוגים, העם שניגף בפניהן השתמש בזכר התבוסה שנחל מידן – ושינה בתוך כך את פני העולם כולו.

ג'ייקוב ל' רייט הוא חוקר מקרא ומרצה באוניברסיטת אמורי, ג'ורג'יה

זהו קטע מתוך מאמרו 'הראשית העגומה של העם היהודי' שפורסם בכתב העת 'תכלת' בחורף 2011

תמונת הכותרת: העתק תבליט מתוך שער טיטוס, המוצג בבית התפוצות בירושלים. תמונה: Steerpike, wikicommons. CC-BY-3.0

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.