"המוסר הוא אמנות האפשר": תורתו של אליעזר ברקוביץ

"העיקר הכוונה", אנו נוהגים להגיד לילדינו. הוגה הדעות אליעזר ברקוביץ' כפר בכך לחלוטין. בעיניו, המעשים הם החשובים. או ליתר דיוק, התוצאות שלהם. צוהר להגותו של חוקר יהודי מעמיק

1 באוגוסט 2013  |  מאת: דוד חזוני

אליעזר ברקוביץ היה בין הוגי הדעות המעטים בעידן המודרני אשר נדרש באופן שיטתי לשאלות אודות מקומו של החוק היהודי: אם החיים לאור ההלכה אינם סותרים את הדרישות המוסריות של הנביאים, מהו אפוא ערכה המוסרי של ההלכה? האם ייתכן שההלכה, אם מבינים אותה כראוי, יכולה למלא בעצמה תפקיד חשוב בעיצוב האישיות המוסרית, ואף לקדם את התכלית החמקמקה מכל – כינונה של חברה מוסרית?

משום כך עשוי ברקוביץ להיחשב ההוגה החשוב ביותר של המוסר היהודי בדור האחרון. ברקוביץ, שנפטר בירושלים ב-1992, מוכר בארץ בעיקר בזכות כתביו על השואה. עם זאת, ייתכן כי עבודתו החשובה ביותר היא התחקותו אחר טבעה של המערכת הנורמטיבית היהודית. מפעל זה, המשתרע על פני שישה ספרים ומסות רבות, מציע גישה כוללת למוסר היהודי, המשלבת כבוד להלכה המסורתית כנורמה מחייבת, יחד עם אמונה בעליונות הנורמטיבית של הערכים והחזון של דברי הנביאים. גישה זו היא פרי עיונו המקיף במקרא ובספרות הרבנית, אשר הביא את ברקוביץ לשלוש מסקנות חשובות לגבי המוסר היהודי: (א) שלמרות עיסוקו הרב בכללי התנהגות ובכינון מערכת משפטית, עיקר עניינו של החוק היהודי כפי שהוא מוצג במקרא ובתלמוד הוא בערכי יסוד, ושכל ניסיון להציגו כמערכת חוקים נוקשה ותו לא חוטא למהותו; (ב) שהמוסר היהודי, כפי שנוסח על ידי הנביאים והוטבע בהלכה, מתייחס ביסודו לתוצאות מעשיו של האדם, ופחות לטיב נימוקיו או לכוונתו; (ג) שהיהדות מבינה את המוסר לא רק כמשמעת שיש להחיל על שכלו או רוחו של האדם, אלא לא פחות מזה כמפעל שיש לשלבו, באמצעות החוק, בהרגלי חייו של האדם כיצור גשמי, כדי שהמוסר יוכל להשיג את תכליתו העיקרית, שהיא קידומו ותיקונו של העולם בפועל.

אליעזר ברקוביץ נולד ברומניה ב-1908, ובשנות השלושים של המאה העשרים רכש את השכלתו באוניברסיטת ברלין, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה כללית, וב’בית המדרש לרבנים’, שבו הוסמך כרב אורתודוקסי על ידי הרב יחיאל יעקב ויינברג (הידוע כבעל שו”ת שרידי אש). לאחר שברח מגרמניה ב-1938 כיהן ברקוביץ כרב קהילתי בלידס שבאנגליה, בסידני שבאוסטרליה ובבוסטון, עד אשר מונה לעמוד בראש החוג לפילוסופיה במכללה התיאולוגית העברית בשיקגו ב-1958, שם לימד עד 1975. בשנה זו, בגיל 67, עלה ברקוביץ לירושלים, ובה חי ועבד בבידוד יחסי עד מותו. במהלך הקריירה שלו כתב לא פחות מתשעה-עשר ספרים וכן מאמרים רבים. כתביו שיקפו את מסירותו העמוקה ליהדות האורתודוקסית, אך גם את אי-הנחת העמוקה שלו מהתמורה הדרמטית שחלה ביהדות המסורתית במהלך שנות חייו.

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה חל בחלק גדול מן התרבות האורתודוקסית שינוי עמוק, שתואר על ידי הסוציולוג מנחם פרידמן כמעבר מ”מסורת חיים” ל”מסורת ספר” – דהיינו, ממסורת דתית עממית המבוססת על נורמות וערכים מסורתיים מושרשים היטב, דרך שבה יכולתו של התלמיד-חכם לקבוע אורחות חיים מוגבלת יחסית, למסורת המבוססת בעיקרה על כללים ונורמות שמקורם בספרי ההלכה ובפרשנותם של רבני הישיבות את שורשי התמורה ניתן לזהות בבתי המדרש הרבניים של מרכז אירופה ומזרחה כבר בראשית המאה התשע-עשרה, אולם השינוי עצמו צבר תאוצה רק לאחר השואה.

תמורה זו לא התחוללה באופן אחיד בכל רחבי העולם הדתי, אך ניתן בכל זאת להצביע על כמה ממאפייניה הכלליים. ראשית, מרכז הכובד של הסמכות בקביעת המנהגים, שנמצא בעבר בעיקר במסורות משפחתיות וקהילתיות ורק באופן משני בידי האליטות המלומדות של הישיבות, עבר אל ספרי ההלכה, ובמיוחד לקודקסים ההלכתיים, ולפיכך לישיבות שבהן הללו נלמדים. שנית, את הפסיקה ההלכתית החלה לאפיין מגמה גוברת של נוקשות – מה שחוקר היהדות לורנס קפלן תיאר כ”אתוס של חומרה”, שבבסיסו עמדה הסגפנות המאפיינת את חיי הישיבה, כמו גם האמונה בחומרה כסוג של חישול מוסרי. שלישית, ההתנהגות ההלכתית איבדה במידה רבה את סולם הערכים הפנימי שלה, ואת מקומו תפסה נטייה חדשה לראות את כל ההלכות, קלה כחמורה, כשוות ערך. כתוצאה מן השינויים הללו, צמחה נורמה הלכתית שונה למדי מזו שנהגה לפני כמאה שנה, אשר במסגרתה טושטשו באופן ניכר הבחנותיה הערכיות של המערכת ההלכתית, והטקסטים זכו, באופן כללי, להגמוניה נורמטיבית.

בכתביו של ברקוביץ ניתן לראות את הניסיון הראשון והממוקד ביותר של מחבר אורתודוקסי להתנגד למגמות אלו. עיקר טיעונו הוא שההלכה, למרות היותה מערכת משפטית פורמלית, היא בה בעת מערכת גמישה, ששולט בה מכלול של ערכי מוסר קבועים, שמקורם בתורה עצמה; בהתאם לכך, יש ביכולתה להתפתח בהדרגה ולאפשר שינויים זהירים כאשר חוקים מסוימים שלה נתפשים כמסכלים את מטרותיה הרחבות יותר של היהדות עצמה.

הדאגה לערכים יסודיים הקנתה לחכמי התלמוד מידה מרשימה של חופש פרשני, אשר אִפשר להם – לפחות בשלבים מסוימים במהלך התפתחותה של ההלכה – לפרש כמה הוראות ברורות המופיעות בתורה באופן שמגביל את תקפותן או אפילו הופך אותן לבלתי ניתנות ליישום. במקרים מסוימים נעשה הדבר באמצעות חידושים טכניים שנועדו לעקוף את החוק, כמו ה”פּרוֹזבּוּל”, שטר רבני המאפשר את הארכת תוקפן של הלוואות מעבר לשנת שמיטה, למרות האיסור המוטל על כך בתורה ובדברי חכמים. תופעה שכיחה יותר היא התעלמות מן הכוונות הברורות של ההלכה כפי שהיא מופיעה בתורה. ברקוביץ מצביע על כמה הלכות בתורה שזכו לסיוג במסורת החכמים עד כדי אי-יישומן באופן מעשי: דין “בן סורר ומורה” אשר, בשל דרכיו הנתעבות והבלתי ניתנות לשליטה, הוכרז כמי שחייב מיתה; “עיר נידחת” שיש להשמידה מאחר שנתפתתה לעבודת אלילים פומבית; או “מלקות ארבעים” שמצווה התורה כעונש על עבירות מסוימות, אך לפי מסורת חז”ל לעולם אין ליישם אותן במלואן. במקרים אלה ובמקרים דומים אחרים, תוקנה ההלכה על פי מה שברקוביץ מכנה “המצפון ההלכתי”, ההיענות לעקרונות מוסר שמקורם בתורה עצמה. ברוב המקרים מצטטים הרבנים במפורש את פסוקי התורה העוסקים בעקרונות אלה, כגון “דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום”, “ועשית הישר והטוב בעיני ה’” ואחרים.

לפי ברקוביץ, התורה שבכתב אינה יכולה ואינה מתיימרת להיות מדריך ממצה וחובק-כל לחיים על פי היהדות. היא קובעת חוקים יחד עם ערכי מוסר כלליים יותר, ומשליכה את יהבה על המסורת שבעל-פה שתגזור, תביע ותיישם את העקרונות הללו במציאות החיים האנושיים. תפקידו של פוסק ההלכה הוא להפנים את הערכים הללו ולתרגמם לתקדימי הלכה מעשיים, באמצעות מה שברקוביץ מכנה “התעוזה היצירתית של יישום האתוס הכולל של התורה למקרה הבודד”. באמצעות מסורת חיה שבעל-פה, מעניק מורה ההלכה לחוק הכתוב את ישימותו, הופך אותו לרלוונטי לתקופתו, ובכך גואל אותו מחוסר-רלוונטיות ומהעדר-אנושיות: “החוק הכתוב משתוקק לזה, לגאולתו, באמצעות התורה שבעל פה”.

ברקוביץ רואה בקודיפיקציה של התורה שבעל פה מעשה המנוגד למטרותיה האמיתיות של ההלכה וטוען כי יש בקודיפיקציה משום פגיעה בתכליתה של התורה שבעל פה, בגין הצמצום של מה שהיה פעם מערכת ערכים – שיישומה במציאות אינו ניתן להגדרה מדויקת ומוחלטת מראש – לכדי מערכת כללים נוקשה. בעוד שההלכה עשויה להשתנות, הערכים שבבסיסה אינם משתנים; אדרבה, כאשר השינוי נחוץ, מטרתו היא לאפשר את קידומם המתמשך של רעיונות המוסר הנצחיים של היהדות לאור הנסיבות הקיימות.

ברקוביץ סבור שהחוק היהודי איבד חלק גדול מגמישותו המקורית, עד כדי פגיעה ממשית בכמה מן המטרות המוסריות שלו עצמו. שתי דוגמאות בולטות לכך הן סוגיית מעמד האישה בחיי היהדות הדתית (ובמיוחד בהקשר של בעיית העגונות), נושא שברקוביץ הקדיש לו שני ספרים שלמים; ושאלת הליכי הגיור, שחוסר הגמישות בעניין זה מצד חלק מן הממסד הרבני תורם, לדעתו, לפירוק אחדותו של העם היהודי.

העתקת הדגש מהעיסוק בכללים הלכתיים אל הדיון בערכים גררה עימה מידה לא-מבוטלת של ביקורת על ברקוביץ מצד הממסד האורתודוקסי שהיה – ועודנו – בעיצומה של תמורה דרמטית בכיוון ההפוך. ברם, תפישתו את התורה שבעל פה פותרת מספר קשיים שההשקפות הקונבנציונליות יותר מתקשות להתמודד עימם. כך, למשל, מאפיין בולט של התלמוד הוא שזירת דיונים משפטיים עם חומרים אגדתיים לכדי טקסט אחד. אם לשפוט על פי מבנה התלמוד, נראה שההלכה והאגדה נלמדו במקור יחדיו, כנושא אחד, ואין – ואולי אי-אפשר – להפריד לחלוטין בין השתיים. אולם, אם ההלכה היא בבסיסה מערכת של חוקים ולא של ערכים, קשה מאוד להסביר מדוע צריך היה לערבב בתלמוד (או בתורה, למען האמת) שתי צורות ספרותיות שונות כל כך. ואמנם, ההיגיון שבהפרדתן משכנע דיו עד שהרמב”ם ומחברים אחרים של ספרי הלכה לא ראו שום קושי בהתעלמות כמעט מוחלטת מהאגדה כשחיברו את ספריהם ההלכתיים; באופן דומה, ברוב הישיבות כיום מקובל לפסוח על קטעי האגדה של התלמוד, בהנחה שאין להם נגיעה חשובה לדיון ההלכתי.

ברם, אם כללי ההלכה אינם אלא השתקפות אחת של מכלול של עקרונות מוסר נעלים, כפי שברקוביץ טוען, הרי ששיבוצו של חומר אגדתי בטקסט שמטרתו לחנך לעקרונות אלה מצטייר כהגיוני ביותר. שכן בסיפורים ובפתגמים שבספרות הרבנים משתקפים עקרונות המוסר על הרקע האקטואלי של חיים מציאותיים והמצבים הייחודיים המתרחשים בהם; סיפורים אלה הם שמאפשרים לתלמיד לבחון את יישומם של הערכים במציאות החיה והמורכבת, כפי ששום ספר חוקים אינו יכול לעשות. אם מנהגי היהדות כגון השבת והתפילה, למשל, אינם רק עניין של קיום מערכת כללים מסוימת, אלא אמצעים ליצירת סוג מסוים של חוויה דתית שהכללים מהווים רק חלק ממנה, הרי שהאגדות הרבות המופיעות במסכת שבת ובמסכת ברכות, העשירות בתובנות תיאולוגיות על טיבן של מצוות אלה, הן דרך חלופית חיונית להבנת האופן שבו יש לחיות אותם.

קושי נוסף שגישתו של ברקוביץ מתמודדת עימו הוא היחס בין הטקסטים הנבואיים לטקסטים ההלכתיים. אין זה סוד שתהליך ההתמקדות של עולם הישיבות בלימודי ההלכה, ובמיוחד בישיבות החרדיות, בא במידה מסוימת על חשבון לימודי המקרא בכלל, וספרי הנביאים והכתובים בפרט. בדומה לאגדות חז”ל, אלה האחרונים מוסיפים במבט ראשון אך מעט להבנת ההלכה; התלמוד אף אוסר במספר מקומות על גזירת כללי הלכה מתוך הטקסטים הנבואיים. ברם, מנקודת מבטה של המסורת עצמה, הפיחות שחל במעמדה של ספרות הנביאים והכתובים הוא בכל זאת גלולה מרה לבליעה: לא זו בלבד שחכמי התלמוד עצמם הקפידו לרכוש ידע אנציקלופדי בספרי הנביאים, כפי שמוכיחים הציטוטים הרבים מאוד שהם מביאים מהם; הם אף הדגישו את חשיבותם של ספרים אלה באמצעות הלכות שונות שנועדו להדגיש את מעמדם (כגון קריאת ההפטרה בפומבי בשבת, או הקביעה כי מגילות המכילות ספרי המקרא “מטמאות את הידיים”), כמו גם באמצעות פרשנות מדרשית מפורטת על קטעים רבים מספרי הנביאים והכתובים. הסודות הכמוסים ביותר של התורה טמונים לפי הרבנים בפרקים הפותחים את ספר יחזקאל, בעוד שמגילת אסתר כוללת לדבריהם את המפתח להבנת הברית של עם ישראל עם ריבון העולם. אם אמנם מורשת הנביאים אינה רלוונטית לקיום חיים יהודיים נאותים, כפי שניתן להסיק מהמקום השמור לה בישיבות רבות, מדוע היא העסיקה כל כך את חכמי התלמוד?

לפי התפישה שברקוביץ מציע, אי-אפשר להפריד באופן מהותי בין “יהדות הנביאים” ל”יהדות הרבנים”, כנהוג בשיח היהודי במאות האחרונות, שכן שתיהן מושתתות על מסד מוסרי משותף. המוסר אינו רק חלק מהמסורת ההלכתית. הוא הרוח החיה שלה.

באף אחד מכתביו לא הציע אליעזר ברקוביץ דיון מקיף במהותו של המוסר היהודי. אולם, מתוך כתביו עולה מערכת ייחודית של הנחות, המסתכמות בדחייה שיטתית של הסגנון הקאנטיאני באתיקה – גישה אשר, בהתמקדותה הכמעט בלעדית בטוהר הכוונות, אפיינה את מחשבתם של כמעט כל גדולי ההוגים של האתיקה היהודית במאה האחרונה. לדעת ברקוביץ, היהדות אינה טרודה במציאת עקרונות מוחלטים האמורים לקבוע את כוונותינו, כי העיסוק בכוונות אינו נמצא כלל בראש מעייניה. מנקודת המבט שהוא מציג, לא הכוונות הן העיקר, ואפילו לא “המעשים” בתור שכאלה, אלא תוצאות המעשים. ערכי המוסר העומדים מאחורי דברי הנביאים והחכמים הנם, במילים אחרות, ניסיון לתאר מצב עניינים רצוי של הקיום האנושי בעולם, שהגשמתו היא התכלית של ההתנהגות המוסרית.

סברה זו ממלאת תפקיד בולט במיוחד בכתביו ההלכתיים. אחת ממטרותיו של ברקוביץ בכתיבת ההלכה: כוחה ותפקידה היא להוכיח שלא זו בלבד שההלכה מכירה בקדימותם של ערכי המוסר, אלא גם, כפועל יוצא מכך, עוסקת בקביעות במה שהוא מכנה “חכמת האפשר” – הנכונות לקבל שינוי בסדרי החוק כאשר הדבר נחוץ כדי למנוע תוצאות חברתיות בלתי רצויות כגון בושה, אי-צדק, בזבוז, סכנה פיזית או סכסוכים בקהילה. ברקוביץ מצטט את הפתגם התלמודי “איפה שאפשר אפשר, ואיפה שאי-אפשר אי-אפשר”, ומציין מספר מקרים שבהם נקבעת הנורמה היהודית לא על פי יישום קפדני של עיקרון מופשט, אלא לפי “האפשר”: אותו דבר שניתן לצפות כי יניב יישום מוצלח, על פי מבחן התוצאות.

ברוח דומה, כתביו התיאולוגיים של ברקוביץ מדגישים בעקביות את ההיבט התוצאתי של מוסר הנביאים. במסות של עיונים בתיאולוגיה של המקרא, לא זו בלבד שמונחים בעלי משקל מוסרי מובהק, כגון צדק וצדקה, מוצגים כמתייחסים דווקא למימושם בפועל ולא רק לאימוצה של כוונה טובה; גם מושגים המעוגנים בספֵירה האלוהית, כגון “רוח ה’” או “הקדושה”, מוצגים באופן משכנע כמתייחסים למעשיו או להשתקפויותיו של האלוהים כפי שהם באים לידי ביטוי בתוצאותיהם ההיסטוריות.

הניסיון להבין את המוסר אך ורק מתוך מסגרת ההתייחסות של תודעת היחיד, טוען ברקוביץ, אינו עולה בקנה אחד עם טבעה של הנורמה היהודית, המתמקדת בעיקר ביחסיו של הפרט עם “העולם, שכן או אלוהים”. ההתמקדות בחיצוני פירושה שהמעשים לא רק מעוגנים בעולם החיצוני, אלא תלויים בו לחלוטין “על מנת שיתקיימו”. מעשה שאינו “אפקטיבי”, שאינו משיג תוצאות רצויות, אינו משמעותי מבחינה מוסרית. במובנו הרחב יותר, על המוסר לבחון תוצאות בתוך ההיסטוריה, משום שהמוסר קיים למען ההיסטוריה – כלומר, למען שיפור מצבו של האדם וגאולתו ביום מן הימים.

תפישת המוסר של ברקוביץ דומה ל”אתיקה של האחריות” שהציג מקס וֵבּר בתחום החיים הפוליטיים. לשיטתו של ובר, הדמות הפוליטית המוסרית פועלת מתוך התחשבות מלאה בתוצאות, שכן היא פועלת לקידום מצב עניינים מסוים, ונדרשת לתת דין וחשבון בעיקר על הצלחתה או אי-הצלחתה להגשים מטרה זו. במסגרת מערכת כזאת מקבלים המושגים של “טוב” ו”רע” משמעות שונה מזו שיש להם במסגרת גישה המבוססת על טוהר הכוונות, והם גם מצריכים סוג אחר של משמעת. אל מול מצב שהוא בלתי צודק או מסכן את הציבור, הפרט אינו נדרש לשאול על פי אילו כללים של אתיקה תיאורטית עליו לפעול, אלא כיצד ייראה מצב שהוא צודק או מבטל את הסכנה; רק אחר כך עליו לשאול מה דרוש כדי להביא למצב עניינים כזה.

ברקוביץ מזהה ביהדות דרישה דומה לסוג של “אתיקה של אחריות” בכל הנוגע למעשה המוסרי, דבר שהוא “תמיד ציבורי, כמו ההיסטוריה עצמה”. הוא מוצא ביהדות השקפה מוסרית שלפיה מעשינו נקבעים מתוך חוש אחריות להשגת תוצאות מסוימות, בין אם במישור הבין-אישי ובין אם במישור הקולקטיבי. אין בדברים אלה כדי לומר שהוא מצדד בנטישת כללי ההתנהגות כבדי המשקל המזוהים אצלנו בדרך כלל עם המוסר. נהפוך הוא, כללים כמו הימנעות משקר, מהריגה ומפגיעה ברכושם של אחרים הם מרכיבי יסוד ביצירת חברה מן הסוג שהמקרא מציב כאידיאל, וזוהי הסיבה שבנוסף לחזון המוסרי הרחב יותר המוצג בו, מספק המקרא אוסף של חוקים שנועדו לתרום למימוש אידיאל זה.

טוהר הכוונות, שאותו קבע קאנט כתנאי מינימלי להתנהגות מוסרית, זוכה לחשיבות משנית בלבד במסגרת אתיקה של אחריות, המחשיבה כוונות רק במידה שהן משפיעות על התוצאות. לבסוף, בכל הנוגע ליכולות אינטלקטואליות, מייחסת האתיקה של האחריות ערך רב ליכולתו של אדם להעריך את משקלם של כללים כנגד תוצאותיה של התנהגות נתונה הרבה יותר מאשר לטיב כוונותיו. איכות השיקול של הפרט, ולא טוהר המחשבה שלו, הופכת לגורם המכריע בעיצובה של הנשמה הצדיקה.

בהצגת המוסר כאתיקה של אחריות מצליחה גישתו של ברקוביץ ליהדות לגבור ביעילות על שתי מכשלות של השיח המודרני בענייני מוסר. מצד אחד, מכיוון שהכללים בדבר הראוי והפסול אינם מוחלטים, אלא כפופים לתוצאות, שיפוטים מוסריים אינם יכולים להתעלם מהמצב הספציפי שבו מצוי הפרט ואשר בו תלויות התוצאות; בשום מקרה לא נשפוט מעשה כ”פסול” אם היה הראוי מבין כל הברירות הקיימות – מסקנה המתקבלת בקלות במסגרת מערכת מוסר המבוססת על כללים אבסולוטיים, אך סותרת את הכרתנו הבסיסית שלפיה טוב ורע קשורים קשר הדוק לרצון החופשי. מצד שני, מכיוון שהחזון המקראי הוא בעל תוקף מחייב ונצחי, מקור ההכרה המוסרית הוא אובייקטיבי וחיצוני, והאדם אינו נאלץ לגשש אחר הכְוונה מוסרית בתוך ד’ אמותיה של המציאות המיידית שלו עצמו – אמונה בעליונותו של “המצב הנתון” הנובעת באופן טבעי מהגישה האקזיסטנציאליסטית, אך מובילה לסוג של מוסריות שהיא בסופו של דבר סובייקטיבית ורלטיביסטית.

ביהדות, כפי שמבין אותה ברקוביץ, פועל האדם המוסרי על פי הכללים ההטרונומיים שהמקרא והמסורת נותנים בידיו, אולם הוא גם שומר לנגד עיניו את מצב העניינים שכללים אלה אמורים להגשים, והוא מפעיל בסופו של דבר את שיקול דעתו כדי לקבוע מתי מגיע כלל מוסרי נתון לגבולות היישום שלו. מנקודת מבטו של ברקוביץ, המוסר, כמו הפוליטיקה, הוא “אמנות האפשר”, שתכליתה אינה אך ורק הציות למערכת חוקים, אלא גם קידומו של חזון העתיד באמצעות אותם ערכים תוצאתיים שניסחו הנביאים ויורשיהם במסורת הרבנית.

המסורת הנורמטיבית של היהדות משלבת יחדיו שלושה מרכיבים נפרדים: מערכת חוקים הכוללת חובות מוסריות ופולחניות גם יחד; ערכים מוסריים, המודגשים בדברי הנביאים ובספרות הרבנית; וחזון של שיפור גורל האדם בהיסטוריה, חזון שהציות למערכת הנורמטיבית היהודית אמור לסייע בהגשמתו. בשל הקושי הטמון בשמירה על איזון בין שלושת המרכיבים האלה – חוק, ערכים וחזון – מנסים לא פעם הוגי דעות יהודים בני-זמננו להתכחש למרכזיות שהעניקה המסורת היהודית ליסוד זה או אחר מביניהם. יש הממעיטים ממשקלם של ערכים כמו כבוד הבריות או דרכי שלום, והופכים את הכללים הקונקרטיים יותר של ההלכה לצו העיקרי של הדת. וישנם אחרים, החותרים מתחת ליסודותיה של ההלכה כדי לקדם את מעמדם של ערכי מוסר מזוקקים, שיש להם אמנם כוח משיכה לא מבוטל בצורתם הפשוטה, אך לעתים קרובות אין ביכולתם לכוון את האדם באופן ברור למעשים מוסריים, כאשר הוא ניצב מול המורכבות של החיים האמיתיים. ולעתים גם חזון הקִדמה האנושית בהיסטוריה מצטמצם לכדי משאלה מיסטית נכספת, שהגשמתה תלויה בנאמנות אדוקה לכללי ההלכה מחד או לעקרונות אתיים מאידך – כללים ועקרונות שאינם נקבעים בהכרח מתוך התחשבות בתוצאותיהם בהיסטוריה.

מבין הוגי הדעות היהודים המובילים של המאה האחרונה, היה זה אליעזר ברקוביץ שהציע את השילוב המוצלח ביותר בין מרכיבים אלה, תוך שמירה על המקום הראוי לכל אחד מהם בתוך מערכת מאוזנת של מוסר יהודי. עבור ברקוביץ, ערכיה של היהדות הם המהווים את המארג המוסרי הנצחי שלה, הם העומדים ביסוד ההלכה והם המכתיבים את מידת השינוי בהלכה עם הזמן; החזון הנבואי הוא הקובע את המוסר ככלי לקידום האדם, ובכך מעצב את אופיים התוצאתי של אותם ערכים; וההלכה – כמערכת חוקים, ולא רק כנוהג מסורתי – היא הנדרשת לטפל בבעיה הבסיסית של גשמיות האדם, בעיה שאין מנוס מלהתמודד איתה אם ברצוננו לתרגם עקרונות מוסריים לתוצאות מוסריות באופן אמין. ביחד יוצרים מרכיבים אלה גישה כוללת למוסר, המציעה לנו תפישה מוסרית המסוגלת לעמוד על שלה אל מול נחשולי המהפכות, ובה בעת לשמור על אנושיותנו ולהציע לנו תקווה לשיפור אמיתי במצב האנושי בתוך ההיסטוריה.

דוד חזוני היה עורך בכיר בכתב העת תכלת. ערך את האנתולוגיה כתבי ברקוביץ, מסות עיקריות על היהדות, שיצאה בהוצאת שלם

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר שהופיע בכתב העת תכלת בסתיו 2001. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.