ממשחקי הכס לווסטוורלד: תולדות הציניות החדשה

אנחנו חיים בתקופה צינית. אמנם, גם בימינו יש רבים המבטאים עמדות ציניות למרות שאינם ציניקנים באמת – בדרך כלל הם משתמשים בציניות כנשק, לעתים לשם מגננה ולעתים לשם התקפה, ולעתים כדי ליישר קו עם האופנה השלטת – אבל יש גם רבים אחרים שהציניות עבורם היא השקפת עולם של ממש, כאלה שאין להם דבר להציע או לטעון מלבד הציניות. כאלה יש רבים מאוד, ולעתים קרובות נדמה אפילו שהם הקובעים את דמותה של תקופתנו.

ציניות של כלב

אבל ציניות תמיד הייתה. בכל הדורות היה מי שסבר כי בני אדם, ביסודם, אינם מונעים על ידי השקפות נעלות או נשגבות, על ידי הצדק והמוסר, או על ידי 'הרצון הטוב' א-לה קאנט. בכל הדורות היו מי שסברו כי בני האדם הם יצורים אנוכיים מטבעם, שלא התבונה מדריכה את מעשיהם אלא היצר הרע והבורות, וש"מִבול העץ העקום הזה, המכונה אנושות, לא יצא לעולם דבר-מה ישר", כדבריו של גתה.

אבל אין זאת אומרת שכל מי שהתבטא באורח ציני ראוי גם לתואר המחייב 'ציניקן'. למעשה, רוב אלה שביטאו השקפות ציניות היו אנשים שהאמינו ברעיונות הקִדמה, התבונה, האנושיות והמוסר. גתה לא היה ציניקן. וולטר טען אמנם ש"ההיסטוריה אינה אלא סך כל הטירוף, הפשעים והאסונות בתולדות האנושות", אבל למרות הפסימיזם והציניות שתקפו אותו לעתים קרובות הוא היה מייצגו המובהק ביותר של עידן הנאורות, ובשום פנים לא ניתן לומר עליו שהיה ציניקן.

אפילו הפילוסוף היווני דיוגנס מסינופה (שכינויו 'הכלבי' – 'Kunikos' ביוונית הוא המקור למילה 'קיני' או 'ציני') לא היה, בחשבון אחרון, ציניקן במובן המודרני של המילה. כל אלה היו הוגים שהפסימיות והספקנות הוליכו אותם לעבר הציניות, אבל הם עצרו צעד אחד לפני שהפכו לציניקנים של ממש. מי הם הציניים האמתיים? הסופיסטים.

הם היו ככל הנראה הציניקנים הראשונים בתולדות הפילוסופיה. בעיניהם "דבר אינו קיים, וגם אילו היה קיים לא ניתן היה לדעת אודותיו מאומה, וגם אילו ניתן היה לדעת לא ניתן היה ללמד אותו לאיש". התבונה, טענו הסופיסטים, אינה מסוגלת לגלות את האמת על העולם או האדם, וכל מה שנותר הוא השכנוע, הרטוריקה, המאפשרת למיוחסים (המסוגלים לממן את החינוך הסופיסטי) להפעיל מניפולציות יעילות על בני אדם אחרים ולגרום להם לפעול לפי רצונם (רצונם של החזקים כמובן).

לא תמיד הסכימו הסופיסטים בינם לבין עצמם: היו בהם מי שסברו כי "הצדק הוא תועלתו של החזק", וכי הכוח הוא אמת המידה היחידה של המוסר; והיו בהם שטענו כי הצדק נוצר באופן מלאכותי על ידי החלשים, וכי אין לו בעצם מקור טבעי כלשהו. אבל ברור למדי שלמרות חילוקי הדעות ביניהם, הסופיסטים היו בסופו של דבר ציניקנים מובהקים. אחריהם הגיעו ציניקנים נוספים – מקיאוולי הוא אולי הידוע שבהם.

אנרגיות של פסימיות

הציניקנים של ימינו אינם דומים מכל הבחינות לציניקנים הישנים. זוהי ציניות חדשה, הנבדלת מבחינה עקרונית מהציניות הישנה, הסופיסטית או המקייאוולית. העולם הציני שלנו ראה הרבה יותר ממה שראו הסופיסטים. ניסיונו גדול לעין ערוך מניסיונו של מקייאוולי. זהו עולם שידע את המהפכה המדעית, את המהפכה הצרפתית, את המהפכה הדמוקרטית, את ביטול העבדות ואת המהפכה הפמיניסטית. זהו גם עולם שידע שתי מלחמות עולם, את השואה ואת אימת הנשק הגרעיני. המדע הראה לנו, בניגוד לטענתם של הסופיסטים, כי האדם מסוגל להכיר את העולם ולהבין אותו. הדמוקרטיות העניקו לנו חירויות פוליטיות שכמותן לא ידעו בני אדם בתולדות האנושות והוכיחו כי תפיסת האדם הצינית של מקייאוולי הייתה שגויה. המהפכה הפמיניסטית הראתה כי ניתן לשנות סדרי עולם לטובה, וכי גם המסורות הוותיקות והיסודיות ביותר עשויות לפנות את מקומן לטובת מסורות חדשות ונאורות יותר. מלחמות העולם והשואה הראו לנו מה עלול לקרות כאשר ערכי הצדק והמוסר נזנחים והופכים למרמס, והנשק הגרעיני מוכיח כי ביטולו של הרצון הטוב עלול להחריב את העולם – פשוטו כמשמעו.

לכאורה אפוא ניתן היה להניח שהציניות סופה לעבור מן העולם ולשבוק חיים. ולמרות זאת ברור לחלוטין שציניקנים יש בשפע וכי ליחה של הציניות לא נס כלל. דווקא משום כך מדובר בציניות חדשה: זוהי ציניות שאיננה מבוססת על כישלונו של המדע אלא דווקא על הצלחתו; היא איננה מיואשת מטבע האדם אלא חוגגת בעליצות אין-קץ את טבעו המושחת; היא איננה חוששת מפני חורבנם של העולם והאדם אלא מקדמת, לפעמים, את פניו בברכה.

האבסורדיות היא שהופכת אותה לציניות חדשה: האנרגיות האינטלקטואליות, המנטליות והמוסריות שיש להשקיע כדי להיות ציניקן אמתי בימינו הן גדולות פי כמה מהאנרגיות שנדרשו לסופיסטים וליתר הציניקנים בשעתם. במילים אחרות, זוהי ציניות שאינה מבוססת על תנאים אובייקטיביים, אלא נובעת מהשקפת עולם הכופה את עצמה על המציאות בניגוד לכל הראיות הממשיות ואף בניגוד לשכל הישר.

בעולם האינטלקטואלי המודרני יש לציניות החדשה נציגים רבים, החל במישל פוקו (שלקח את השקפתו של ניטשה, הציני-שלא-היה-ציניקן, והפך אותה לציניות גמורה וחוגגת) וכלה בהוגה הסלובני סלבוי ז'יז'ק (עם המרקסיזם הפוסט-מודרניסטי והמיזנתרופי שלו) ובסופר הצרפתי מישל וולבק. ספרו רב-המכר של הסופר האמריקני ג'ונתן ליטל, 'נוטות החסד', מבטא היטב את הציניות השורשית הזאת. הוא מגולל את סיפורו של מקס אואה, קצין נאצי פסיכופת וסדיסט, ציניקן עד עמקי נשמתו (שבעצם אינו מאמין אפילו באידיאולוגיה הנאצית) ומשתמע ממנו כי בסופו של דבר מדובר באדם ככל האדם שאינו נבדל עקרונית מיתר בניה ובנותיה של האנושות. קשה להניח שליטל מבקש לגייס אמפתיה כלפי הנאצים, אבל ברור שהרומן כתוב ברוח בלתי שיפוטית וציניקנית במופגן.

משחקי הכס כמשל

התרבות הפופולרית חושפת את הציניות החדשה היטב. סדרת הטלוויזיה המצליחה ביותר של השנים האחרונות היא 'משחקי הכס', שאינה אלא אורגיה מדממת של מעשי רצח, אונס, טירוף, ופשעים רבים אחרים. 'משחקי הכס' מגוללת את סיפורן הפנטסטי של דמויות שונות המבקשות, כל אחת על פי דרכה, להגיע אל כס השלטון בממלכה הדמיונית וסטרוס. המאבק המתואר בה הוא מאבק על כוח ועל שלטון ותו לא. אין זה מאבק מוסרי. הצדק, המוסר וכל יתר האידיאות הנשגבות נרמסות שוב ושוב על ידי האלימים; הרשעים מתעללים בטובים והטובים הופכים לרשעים ומתעללים במעניהם. זהו מעגל בלתי-פוסק של תוקפנים ושל קורבנות, ללא מוסר-השכל, ללא חמלה, ובסופו של דבר גם ללא רפלקסיה (מדוע חשוב בעצם מי ישלוט בווסטרוס? אם המאבק כולו נוגע לעוצמה פוליטית בלבד, למי אכפת מי יהיה המנצח? לציניקן אין תשובה לשאלות תמימות כגון אלו).

צעירים רבים המעריצים את הסדרה טוענים כי 'משחקי הכס' מתארת את טבעו האמיתי של האדם ומתפעלים, למרבה הפרדוקס, מה'ריאליזם' שבו מצטיינת הסדרה (ריאליזם שבו מעורבים גם מעשי כשפים, דרקונים ונפלאות נוספות). האם המציאות החברתית שבה אנחנו חיים אכן מצדיקה השקפה צינית קיצונית כמו זאת המשתקפת ב'משחקי הכס'? נראה שלא – שהרי לא כל בני האדם פועלים כשם שפועלות הדמויות בסדרה; אבל הציניות שבה שובה, ככל הנראה, את לבם של הצופים משום שהיא הולמת בעיניהם את רוח התקופה.

גם הסדרה המצוינת 'שובר שורות' המגוללת את סיפורו של מורה לכימיה שהפך לברון סמים היא ביטוי לציניות החדשה הזאת, אם כי כאן מעורבת חמלה רבה יותר מכפי שיש ב'משחקי הכס'. הגיבור, וולטר וייט, מאובחן כסובל ממחלת סרטן סופנית ומפאת חסרון הכיס הוא מתפתה לעסוק בייצור סמים. בסופו של דבר וייט משחית את נפשו ולמרות ייסורי המצפון שבהם הוא נתקף מפעם לפעם נגזר עליו להפוך לנבל ולהרוס את חייו ואת חיי היקרים לו. גם בסדרה הזאת מצטייר עולם ציני כמעט לחלוטין, שאין בו מקום לחמלה ולרצון טוב אלא רק למאבק אלים ובלתי-פוסק על כסף ועל כוח.

תקוות המכונות

לבסוף יש לציין את סדרת העלית החדשה 'ווסטוורלד' שעונתה הראשונה הסתיימה זה לא כבר, הנראית לפחות במבט ראשון כביטוי נוסף לציניות החדשה. העולם המתואר ב'ווסטוורלד' הוא עולם ציני מובהק שבו מבקרים בפארק שעשועים דמיוני משלמים ממיטב כספם כדי שיוכלו לנהוג כרצונם במין סימולציית מערב פרוע המלאה כל כולה בפושעים, זונות ויתר ארחי-פרחי של הסְפָר האמריקני מהמאה ה-19. ה'מארחים' בפארק הם אנדרואידים אנושיים-לכאורה (אך נטולי מעמד מוסרי כלל) שכל ייעודם הוא לשמש כאמצעים להגשמת מאווייהם הסוטים של המבקרים. הפארק מנוהל על ידי ציניקנים המוּנעים משיקולי רווח ועוצמה בלבד, והמבקרים בפארק מתמכרים לאלימות השופעת שמציע האתר וחושפים שוב ושוב את טבעם החייתי.

אבל 'ווסטוורלד' מציעה גם אור מסוים, התנגדות כלשהי, לציניות חסרת-הגבולות. שלא במפתיע, דווקא ה'מארחים' (כלומר, אותם אנדרואידים נטולי-אנושיות) הם המעוררים את השאלות המוסריות המצויות בלבה של הסדרה ומניעות אותה. האנדרואידים, יצירים מלאכותיים מעשה ידי אדם, מפתחים מודעות עצמית (כפי שמתרחש לעתים קרובות בסרטי מדע בדיוני מסוג זה), ומתמרדים בדרכים שונות נגד משעבדיהם. בני האדם, מצדם, עושים כמיטב יכולתם כדי למנוע את המרד, אבל הסדקים המתגלעים בעולם המושלם-לכאורה של 'ווסטוורלד' הולכים ומתרחבים, ומאיימים על האידיליה הדיסטופית של הפארק.

מי שסבור כי הסדרה עוסקת בשאלות השגורות בדבר 'בינה מלאכותית' טועה: בניגוד לסדרות ולסרטי קולנוע שעסקו בנושאים דומים (כגון 'מטריקס' או 'שליחות קטלנית') ותיארו עתיד שבו המחשב, הרובוט או המכונה משתלטים על העולם ומשעבדים את בני האדם לצרכיהם, 'ווסטוורלד' עוסקת ביסודו של דבר במה שקורה לבני האדם המבקרים בעולם המדומיין שמציע האתר ובהשפעה ההרסנית שיש להתמכרות לעונג האלים על נפשם.

הדבר ניכר הן בדמותו המסתורית של האיש בשחור (המגולם על ידי אד האריס) והן בדמותו של רוברט פורד (אנתוני הופקינס): האריס מגלם את המבקר הוותיק ביותר בפארק (הוא מבקר בו כבר במשך עשרות שנים), ופורד הוא מייסדו; שניהם משתמשים במה שמציע הפארק כדי להגשים את תשוקותיהם. את הדמויות הללו מאירות דמויותיהן של מייב (ת'נדי ניוטון) ושל דולורס (אבן רייצ'ל ווד), 'מארחות' הפועלות בפארק והמפתחות בהדרגה מודעות עצמית גוברת והולכת. מייב ודולורס עוברות התפתחות שאינה קוגניטיבית בלבד; בראש ובראשונה, זוהי התפתחות של כושריהן המוסריים ושל תובנותיהן כיצורים אנושיים.

בסופו של דבר, המכונות של 'ווסטוורלד' מגלות אנושיות רבה יותר משל בני האדם. יש שייראו בכך מסר ציני במובהק, אבל אולי יש כאן ביטוי לאופטימיות – זהירה מאוד, אמנם – ולאמונה כלשהי ברוח האדם, אפילו כאשר רוח זו אינה מתגלמת ביצור אנושי אלא במכונה מלאכותית. במילים אחרות, 'ווסטוורלד', לפחות על פי עונתה הראשונה, מבטאת געגוע נטול ציניות ומלא רגש לעולם אנושי שאולי כבר אבד. בנסיבות הנוכחיות, אין זה מעט כלל וכלל. זהו פתח מסוים לתקווה שהציניות לא תהיה המילה האחרונה בתולדות האדם.

ד"ר יקי מנשנפוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם