היד הלוקחת של המדינה

בראשיתם של כל היחסים הכלכליים עומדות, אם להאמין לקלאסיקנים, שרירות הלב והאמונה התמימה. ז’אן ז’אק רוסו התייחס לכך במשפט המפורסם הפותח את החלק השני של המסה משנת 1755, “על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני אדם”: “הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית”.

מה שהחל ככיבוש זוכה לחותמת המאשרת של הטאבו; שרירות הלב הבראשיתית מקבלת הכרה משפטית. סודה של החברה האזרחית טמון בקידוש למפרע של היוזמה האלימה. העיקר הוא להיות הראשון בסביבה כאשר מתחיל הגזל אשר יעוגן בעתיד בתוקף חוקי. מי שמצטרף מאוחר מדי, ייענש בידי החיים. מי שנמצא בצִדה הלא נכון של הגדר יישאר עני. לדלי האמצעים נראה העולם כמקום שבו היד הלוקחת של האחר כבר ניכסה לעצמה הכל – לפני שהם עצמם הספיקו להיכנס לזירה.

המיתוס של רוסו בדבר הולדת החברה האזרחית מתוך כיבוש האדמה השפיע לא מעט על הפוליטיקה המודרנית. קרל מרקס התרשם כל כך מן הרעיון של הגידור הראשוני, עד שלדעתו כל ההיסטוריה הקדומה של הקפיטליזם – מה שקרוי בפיו “ההצבר הראשוני” – מתחילה בשרירות הלב הנפשעת של כמה בריטים בעלי קרקעות, שהעלו בדעתם לתחום בגדר שטחים נרחבים ולרעות בהם עדרי הון גדולים נושאי צמר. תופעה זו לא הייתה יכולה לקרות באופן טבעי לולא גורשו מן האדמות הללו אדוניהן המקוריים או אלה שנהנו מהן.

מרקס פיתח על יסוד זה את “ביקורת הכלכלה המדינית”, המבוססת – בהשפעתו הברורה של רוסו – על החשד שכל הכלכלה נשענת על תנאים טרום-כלכליים שרירותיים; שמקורה באותן יוזמות גידור אלימות שהובילו, לאחר צעדי ביניים רבים, להסדרי הרכוש הנוכחיים בחברה האזרחית.

בדעות כאלה נעוץ יסודו של ההרגל המודרני האופייני למרקסיזם – אבל לא רק לו – לזלזל בזכות התקֵפה, ובמיוחד בזכות האזרחית המוצאת את ביטויה באיסור על הפגיעה בקניין הפרטי. המזלזלים מאמינים כי ה”קיים” הוא תוצאה של עוול מקורי. ומאחר שהשקפה זו גורסת כי מקורו של הרכוש הוא ב”גניבה” הראשונית מבעלות משותפת בעלת גבולות מטושטשים, היא תובעת מבעלי הרכוש בימינו להשלים עם העובדה שיום יבוא ותיקון המצב הזה יעלה על סדר היום הפוליטי. ביום הזה יתנערו ה”תמימים” של ימים עברו מתמימותם, ייזכרו ב”פשע” של הקמת הגדרות הראשונות, יתמלאו ברוח סערה מהפכנית ויקומו למוטט את הגדרות הקיימות. מנקודה זו ואילך נדרשת מדיניות של פיצוי בגין הקיפוח שנאלצו רוב האנשים לסבול בעת החלוקה הראשונית. עתה צריך הכלל לדרוש בחזרה כל מה שהלוקחים הפרטיים הראשונים ניכסו לעצמם. על בסיס הזלזול המהפכני בקניין התגבשה הדעה שבסופו של דבר אין משמעות למה שהשתייך אי-אז לבעלים ה”חוקיים” כיום. רק צעד אחד מפריד בין הזלזול הזה ובין הפקעה. כל האוונגרדים טוענים בקול שיש לפצוח בחלוקת העולם מחדש.

מפרספקטיבה פוליטית, המדע החדש העוסק ביד הלוקחת מבהיר מדוע צריך לקחת בחזרה מה שנלקח בתחילה כדי להביס את האוליגרכיה הקיימת. כאן מתייצב על הבמה הרעיון הפוליטי המשמעותי ביותר שהתגבש במאה התשע-עשרה ושמילא תפקיד מרכזי בעיצובה של המאה הקודמת, בחסות הניסוי הסובייטי בשנים 1990-1917. הרעיון הזה ביטא תפיסה הומיאופתית כמעט, בהטעימו את התפיסה שנגד הגניבה המקורית שביצעו המעטים תועיל רק גניבה נגדית, מוצדקת מבחינה מוסרית, מצד הרבים.

אף שבתקופה מאוחרת קרא מרקס, בטון מזלזל קלאסי, ל”הפקעת הרכוש מן המפקיעים”, משמעות הדבר לא הייתה בשום אופן תיקון העוול שנגרם דורות רבים קודם לכן. הציווי המרקסיסטי הזה, שנישא על כנפיה של תיאוריה ערכית מבולבלת, כיוון דווקא לחיסול יחסי הביזה המתחדשים תדיר של המערכת הקפיטליסטית. לטענת מרקס, היחסים הללו מוודאים שה”ערך” של כל התוצרים התעשייתיים מחולק באופן לא צודק: מינימום קיומי לעובדים ושפע עודפֵי הערך לבעלי ההון.

מתוך תיאוריית הערך העודף המרקסיסטית נולדה התזה ההרסנית ביותר שנוסחה אי פעם בתחום ביקורת הרכוש. לאורה נראית הבורגנות – הגם שדה-פקטו היא מעמד יצרני – כקולקטיב קלפטוקרטי מיסודו. ה”מודוס ויוונדי” של המעמד הזה ראוי לגנאי, על אחת כמה וכמה כאשר הוא טוען באופן רשמי לחירות ולשוויון כלליים, ובמיוחד לחופש לערוך חוזים במסגרת היחסים העסקיים. על פי תיאוריה זו, ההסכמים המושגים בין מעסיקים לעובדים במסגרת משפטית הם לא יותר מהתגלמות “הרכוש הסחטני”, בלשונו של פרודון.

מכאן קצרה הדרך לטענה שכל רווחיהם של בעלי ההון אינם אלא גניבה של הערך העודף. תשלום משכורת, גורסת התיאוריה, הוא בסך הכל לקיחה במסווה של נתינה; הוא מאפשר ביזה המתחפשת ליחס חליפין וולונטרי וצודק. הניסוח הזה של היחסים הכלכליים היסודיים משמש תשתית מספקת להפיכת ה”קפיטליזם” למילת גנאי כוללת.

בימים אלה של משבר פיננסי, אנו קוראים בצהובונים שהאשראי הוא נשמת כל מפעל ושאת המשכורות משלמים קודם כל ועל פי רוב מכספי הלוואות; רק במקרים של הצלחה הן משולמות מכספי הרווחים. השאיפה לרווח היא תופעת לוואי של תשלומי החוב, ואי-השקט התזזיתי של היזם הפועל ללא מנוח הוא הרפלקס הנפשי שמעורר לחץ הריבית.

עם זאת, הטענה השגויה ש”הון” הוא שם נרדף לגניבה שאינה יודעת שובע עודנה רווחת, כפי שמדגימים דברי ההבל של ברטולד ברכט: מהו שוד בנק לעומת ייסודו של בנק חדש? לא משנה לאן נביט: באנליזות של השמאל הקלאסי הגניבה מושלת בכל, אף שהיא עוטה חזות רצינית לכאורה ולמרות היחס האבהי-משהו שמפגינים גופים עסקיים מסוימים כלפי עובדיהם. “המדינה האזרחית”, על פי טענות אלה, אינה יכולה להיות הרבה יותר מסינדיקט המגן על “האינטרסים השולטים” המוכרים לנו כל כך.

בנקודה זו מוטב לנו שלא למנות את הטעויות ואת אי-ההבנות שקנו להן שביתה בקו המחשבה על אודות הקניין, שראשיתו ברוסו והמשכו במרקס ובלנין. זה האחרון הדגים מה קורה כאשר לוקחים את הנוסחה של הפקעת הרכוש מידי המעמד הגוזל, מוציאים אותה מן הספֶרה של מסה קנאית ומתרגמים אותה לשלטון אימים של מפלגה. ללנין אנו חייבים את התובנה האקטואלית תמיד שגורל הקפיטליזם, כמו גם גורלו של מתנגדו כביכול, הסוציאליזם, קשורים קשר הדוק בעיצוב המדינה המודרנית.

ואמנם, מי שרוצה לחזות בגרסה המודרנית ביותר של פעילות היד הלוקחת צריך רק להתבונן במדינה העכשווית. כדי להעריך נכונה את ההתנפחות העצומה של הגוף המדיני בעולם של ימינו, כדאי מאוד להיזכר בקִרבה ההיסטורית שבין הליברליזם המוקדם ובין ראשיתו של האנרכיזם. שתי התנועות הודרכו בידי ההנחה השגויה שאנו צועדים לקראת תקופה של ישות מדינית מוחלשת. אך בעוד שהליברליזם שאף למדינה מינימלית, השולטת באזרחיה באופן כמעט בלתי מורגש ומניחה להם לנהל את עסקיהם, האנרכיזם העלה על סדר היום את הדרישה לביטולה המלא של המדינה.

ניסיון המאה העשרים הראה שההיגיון של המערכת פועל נגד הליברליזם והאנרכיזם. מי שמבקש להבין לאשורה את פעילות היד הלוקחת צריך לבחון תחילה את פעילות הכוח הנוטל הגדול ביותר בעולם המודרני – את מדינת המסים המעודכנת, שתוסיף ותתפתח למדינת החובות. בתוך מאה שנים נעשתה המדינה המודרנית למפלצת היונקת ויורקת כסף בממדים שלא נודעו כמותם עד כה. הדבר עלה בידה בעיקר בזכות הרחבה מופלאה של תחום המיסוי, ובמיוחד על ידי החלת מס ההכנסה הפרוגרסיבי. המס הזה אינו אלא מקבילה פונקציונלית של ההפקעה הסוציאליסטית, עם יתרון בולט אחד: הוא מאפשר לחזור על ההליך שנה אחר שנה – במיוחד אצל אלה שלא חוסלו כבר בחליבה של השנה הקודמת.

לפנינו תופעה מדהימה: מדינות מס בנויות לתלפיות מצפות שמדי שנה תועבר מחצית מכל ההצלחות הכלכליות של השכבות היצרניות לקופתן, והמשלמים נמנעים מדרך התגובה ההגיונית ביותר ואינם יוזמים מרד אזרחי נגד המוסדות הכלכליים של המדינה. כך נראה אילוף פוליטי, שהיה גורם לכל שר אוצר של מדינה אבסולוטית להחוויר מקנאה.

 לנוכח היחסים הללו קל להבין מדוע השאלה אם לקפיטליזם יש עוד עתיד מנוסחת בעצם באופן שגוי. בניגוד לטענות שמעלה הרטוריקה הרווחת, ההיסטרית וחסרת המחשבה, איננו חיים כיום בשום אופן במערכת “קפיטליסטית”, אלא בסדר שעלינו להגדירו כסוציאליזם זוטא תוקפני של מדינת המס, המבוסס על כלכלת רכוש. התואר הרשמי והמביש לכך הוא “כלכלת שוק סוציאליסטית”. מאז שהפכו משרדי האוצר האזוריים והלאומיים למונופול, התייצבה היד הלוקחת בעיקר בשירות המשימות הקהילתיות. פעילויותיה מוקדשות לעבודות הסיזיפיות הנובעות מן הדרישות ל”צדק חברתי” – דרישות הנשענות על הסברה שלקיחה ביד רחבה מחייבת גם נתינה ביד רחבה.

וכך, מתוך הגזל האנוכי והישיר שהתחולל בתקופות הפיאודליות, נולדה כעת קלפטוקרטיה לא אנוכית של המדינה, התחומה במסגרות המשפט. שר אוצר מודרני הוא רובין הוד הנשבע אמונים לחוקה. הלקיחה במצפון נקי, המאפיינת את היד הציבורית, מצדיקה את עצמה, באופן אידיאלי כמו גם מעשי, על ידי השירות הבלתי ניתן להכחשה שהיא מעניקה להשכנת שלום החברתי – שלא לדבר על הדברים האחרים שהמדינה הנותנת-לוקחת מבצעת.

לזכותם של הליברלים, הצופים במפלצת הלוקחת שעל גבה רוכבת מערכת הרווחה, ייאמר שהם אמנם מתריעים מפני הסכנות הטמונות במצב הנוכחי. הסכנות הללו הן ויסות היתר, שמציב גבולות צרים מדי להתלהבות העסקית; מיסוי היתר, המעניש על הצלחה; וחבות היתר, המפגינה זלזול ברצינותו של התקציב ונוקטת קלות דעת ספקולטיבית – הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי.

כותבים בעלי נטייה ליברלית היו מן הראשונים להצביע על כך שהתנאים הנוכחיים מעידים על נטייה להיפוך הגזל. אם בכלכלת העת העתיקה חיו העשירים באופן ישיר ומובהק על חשבון העניים, הרי בכלכלה המודרנית הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים הבלתי יצרניים חיים באופן עקיף על חשבון האנשים היצרניים; ולא זו בלבד, אלא שנאמר להם – והם אף מאמינים בכך בכל לִבם – שנעשה להם עוול ושחייבים להם עוד יותר.

בפועל, לפחות מחצית מן האוכלוסייה של כל אומה מודרנית מורכבת מאנשים חסרי הכנסות או בעלי הכנסות נמוכות, שאינם נושאים בעול התשלומים. קיומם של האנשים האלה בעולם תלוי ביכולותיה של המחצית משלמת המסים. אם ניצול מסוג זה יתפשט ויקצין, ייתכן שנגיע במהלך המאה העשרים ואחת למצב של דה-סולידריות בקנה מידה גדול. התזה הליברלית ההגיונית כל כך בנוגע לגזל שמבצעים הבלתי יצרנים ביצרנים תוכיח כך את עליונותה על התזה השמאלנית, שכבר מזמן אינה הגיונית כל כך, בדבר גזל העבודה באמצעות ההון. למצב עניינים מעין זה תהיינה השלכות פוסט-דמוקרטיות, שמוטב שלא נעסוק בהן בפירוט כרגע.

הכוח היחיד המסוגל להתייצב נגד ביזת העתיד צריך לדרוש המצאה מחדש, סוציאל-פסיכולוגית, של ה”חברה”. זו תהיה מהפכה של היד הנותנת. היא תוביל לביטול כפיית המסים ולהפיכתם למתנות לכלל – בלי לגזור בכך עוני מרוד על המרחב הציבורי. השינוי הזה עשוי להוכיח שבמאבק הנצחי בין חמדנות לגאווה ידה של האחרונה יכולה לעתים להיות גם היא על העליונה.

פטר סלוטרדייק הוא פילוסוף וחוקר תרבות. הוא מלמד פילוסופיה ותקשורת באוניברסיטה לאמנות ולעיצוב בקארלסרוהה, גרמניה.

זוהי גרסה מקוצרת של המאמר, שפורסם בכתב העת ‘תכלת’ בקיץ 2010. את הגרסה המלאה תוכלו לקרוא כאן. המאמר פורסם לראשונה בגרמנית ב-Frankfurter Allgemeine Zeitung ב-13 ביוני 2009.