שלום עליכם היה סופר רגיש במיוחד: לנפש האדם, לנפש הילד ולסיטואציות יומיומיות, כמשתקף מסיפוריו הידועים ביותר. אולם חלק לא מבוטל מיצירותיו הפחות מוכרות של הסופר עסק בסאטירה חברתית ודתית. לכבוד יום הולדתו ה-158 של שלום רבינוביץ' נסקור שלושה סיפורים כאלה.
כשאומרים "שלום עליכם" מיד מצטיירת בדמיוננו עיירה יהודית שבה מתרחשים סיפורים נוטפי יידישקייט. אולם בצד יצירותיו המפורסמות של שלום רבינוביץ', כמו טוביה החולב או מוטל בן פייסי החזן, כללה יצירתו הענפה עוד סוגות רבות: סיפורים לילדים, מחזות, סאטירות פוליטיות, וגם ביקורת חברתית-דתית נוקבת וחדה על נושאים שונים ביהדות, שרלוונטיים היום לא פחות מבעת כתיבתם.
הנה שלוש דוגמאות לסיפורים של שלום עליכם המשקפים את הסאטירה הדתית והנוקבת שלו. לֵחַם של הסיפורים לא רק שלא נס, אלא אף רלוונטי היום יותר מבעת כתיבתם.
מה קורה כאשר יום תשרי בהיר אחד התרנגולים מארגנים מרד גלוי ובורחים מהלולים כדי להציל את עצמם ממנהג הכפרות?בסיטואציה הומוריסטית זו נפתח סיפורו של שלום עליכם משנת 1903, סיפור אשר גרסתו העברית, שהוכנה על ידי המחבר עצמו, הוקדשה לחיים נחמן ביאליק.
לאחר שהמלחמה בין התרנגולים לבני האדם הוכרזה באופן רשמי, משתמש שלום עליכם בנאומים של ראשי המחאה החברתית כדי להציג טענות נוקבות על מנהג הכפרות. כך, למשל, מוצג קטע מנאומו של "אחד מראשי המדברים":
"קוקוריקו! שמעו נא רבותי! זה לנו מאות בשנים שבלילה אחד מלילות תשרי בני ישראל מכריעים לטבח אלפי אלפים ורבי רבבות של אחינו ואחיותינו בלי חמלה! … ואפילו נשים, שפטורות מן המצוות, חייבות בכפרות, ואפילו תינוקות… כולם חייבים לשפוך דם נקיים"
"מה אני נראה לך פראייר? תראה לי איפה בהלכה…"
לאחר מאבק עקוב מדם בין בני האדם לבין העופות המרדניים, התאספו בעלי הבתים אל בית הרב וביחד החליטו לפנות אל התרנגולים בדרכי שלום ולשלוח משלחת למשא ומתן. במהלך אותו משא ומתן תוהים העופות מדוע בכלל עליהם להישחט ונענים: "הלא יהודים אנחנו, ויהודים חייבים בכפרות בערב יום הכיפורים". אך התרנגולים אינם פראיירים ומבקשים הפניה מדויקת להלכה שקובעת זאת: "אתם חייבים בכפרות? קוקוריקו! והיכן כתוב דין זה?" תשובתם המגומגמת של בני האדם משקפת את חולשת הטיעון שלהם: "בדינים אתם מדברים?הממ… מנהג ישן הוא אצלנו, מנהג קדומים הוא. נסו נא לבטל את המנהג הזה אצל נשותינו".
תגובת העופות מתמצתת את הסאטירה הדתית חברתית של שלום עליכם על מנהג הכפרות, סאטירה שניתן היה לפרסמה גם היום:
"במטותא מכם, אמרו לנשיכם שגרועות הן אלף פעמים מעובדי אלילים, אכזריות הן, שופכות דם נקיים, ואין בלבן אף קורטוב של רחמנות! מנהג אכזרי בדו מלבן נשיכם העדינות".
מה קרה בסוף? כמו בכל סיפוריו של שלום עליכם, סוף מטריד ופתוח לפרשנויות שנותר עוד זמן רב בראשו של הקורא עם השאלה: "מי ניצח את מי?"
המונולוג "נחת מילדים", שנכתב ב-1901, מתאר את קורותיה של משפחה שבה שמונה ילדים: ארבעה בנים וארבע בנות, ובהתאם: ארבעה חתנים וארבע כלות. המספר מתגאה בכך שילדיו וחתניו הם למדנים מופלגים, אם כי בכל הנוגע לחוש עסקי – הם אינם העפרונות הכי מחודדים בקלמר.
כך, למשל, לבן הבכור "הלך רע" בעסקים, הבן השני הוא סתם שלימזל ("קונה הוא תבואה, יורד המחיר. סוחר הוא בשוורים, מתפגרים הם… מה יש לומר? בר מזל! אם יציץ בנהר – יתפגרו הדגים"), הבן השלישי איבד את רכושו בשריפה ("ועוד היה עליו 'פקעל' הגון עם הלשנה, עם חוקר, עם צרות, עם צו התייצבות").
סופו של דבר, כל ילדיו של המספר סמוכים על שולחנו, וכך גם לגבי החתנים, המתגלים כאברכי משי שאינם מצליחים לצאת אל העולם העבודה. הבעיה: המספר מעיד על עצמו בתחילת הסיפור שאינו "גביר". אז כיצד מפרנס הוא את כולם?
העביר ביקורות לפני שזה היה מגניב. שלום עליכם.
כאן מתגלה לנו הסוד הגדול על אודות החתן האחרון ברשימה. למרבה האכזבה מתגלה שהוא סוחר דגים פשוט ו"מסתמא זה מזלה של בתי שצריך להיות לה בעל שכזה". על אף חוסר למדנותו, גם לחתן הזה מעלות מסוימות: "בטבעו הוא איש טוב, יהלום של אדם, מסור, אתם שומעים, לכולנו, בלי גבול; כל מה שהוא מרוויח מוסר הוא לה, ועוזר לשאר החתנים שלי ולבני ככל שידו מגעת. מה שייך לומר? הוא מזיע כמעט רק למעננו".
עד כאן מעלה הסיפור חיוך מריר על חוסר הצדק בשיפוטו של המספר. אולם החיוך המריר הופך לכועס כאשר מתואר מה מרגיש אותו סוחר דגים פשוט שלוקח על כתפיו את המשפחה כולה. הוא יודע היטב שבחברה שבה הוא חי, הוא חייב להרכין ראש בפני הלמדנים הבטלים "באשר הוא יודע היטב, הוא חש, אתם מבינים אותי, מי הוא ומי אנחנו". מעמדו הנחות של הסוחר מורגש במיוחד כאשר דנים אברכי המשי בביתו של המספר "על איזה דין, אפעס, בשולחן ערוך, או איזו סוגיה סבוכה בגמרא… נאלץ הוא נעבעך לשבת ולשתוק". עם זאת, מובן שהוא רשאי להתפאר "שיש לו גיסים ושהוא יכול להוציא כוחותיו בשבילם".
הסיפור "היורשים" שפורסם ב-1902, דן בצמד תאומים שאביהם נפטר והוריש להם "חתיכת ירושה".
מהי אותה ירושה נחשקת? "ר' שמשון לא השאיר אחריו שום שדות ויערות, שום נחלות בתים ואחוזות, וכסף מזומן בוודאי לא, ותכשיטים וכלי כסף וכלי בית – גם כן לא השאיר לילדיו, לא מחמת רוע לב או קמצנות, אלא פשוט משום שלא היה לו".
מה, אם כן, הוריש ר' שמשון לילדיו? "מושב משלו בבית המדרש הישן של כתרילבקה".
אלא מה? ר' שמשון לא ערך צוואה שבה הוא קובע מי מבניו יקבל את המושב הנכסף. התוצאה: מלחמת אחים עקובה מדם: "שני האחים, בני אותו אב ואותה אם, הפליגו כל כך בחמתם… עד שחבורות כחולות נראו בפניהם וחוטמו של אחד מהם זב דם".
סופו של דבר מובאת המחלוקת האמוציונלית אל ר' יוזיפל לדין תורה. ר' יוזיפל מסכים שמדובר בעניין שלכאורה אינו פתיר, שכן שני היורשים רוצים את אותו מושב בכותל המזרח, ו"מושב איננו "תפוח שחותכים אותו לשניים ואומרים הא לך חצי מושב יהא לך חצי מושב". עם זאת, מוצא ר' יוזיפל דרך מקורית לפתרון: "יש עצה: ששניכם תשבו בכותל המזרח, מושב ליד מושב… מאחר שמושבו של אביכם ומושבי שלי הם שני מושבים הסמוכים זה לזה, שבו נא חביבי על שני המושבים, ושיהיה לכם לבריאות, ולא תצטרכו לריב".
מצטערים, זה מקומות שמורים.
הפתרון המפתיע אינו חף מבעיות, כפי שר' יוזיפל עצמו מציין: "נותרת השאלה מה אעשה אני בלי מושב?"
התשובה לשאלה זו הופכת לנאום נוקב במיוחד שצריך להדהד בראשינו:
"אז התירוץ: איפה זה כתוב שרב, או סתם יהודי, צריך שיהיה לו מושב משלו ודווקא בכותל המזרח?… למה אנחנו הולכים לבית המדרש? להתפלל. למי? לאבינו שבשמיים. איפה הוא נמצא? בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו! כיוון שכך, מה זה משנה מזרח, צפון, דרום, או ליד הדלת בכלל?"
כדרכו, ממחיש ר' יוזיפל את דבריו במשל:
"משל למה הדבר דומה? למלך ששני עבדיו באו לארמונו לבקש טובה. פתאום פרץ ריב ביניהם ולעיני המלך החלו מורטים זה זקנו של זה… גער בהם המלך מסתמא כהוגן וציווה שיסלקו אותם… רצונכם למרוט זה לזה את הזקן? צאו נא בטובכם החוצה ומרטו שם כמה שמתחשק לכם!"
כיצד בוצעה פסיקתו של הרב בפועל? היא מעולם לא בוצעה. מאז הנאום נעמדו היורשים להתפלל ליד הדלת ולא רצו לשבת בכותל המזרח בשום פנים ואופן. המושב עומד ריק עד עצם היום הזה.
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
