
המנגנון והרימון: הממסד והעיתונות נלחמים ראש בראש
בואו נחזור לחודש אוגוסט שלפני ראש השנה, בשלהי שנות החמישים של מדינת ישראל הצעירה, תקופה שבה נקבעו כללי מחול השדים בין התקשורת לממסד, שלימים יולידו את "פייק ניוז" ו"עוד פרשה!"; תקופה שבה הרימון היה כלי נשק מסוג אחר ופעילותם של השב"כ והפוליטיקאים התנהלה לעיני כול. ויותר מכול, קיץ 1956 מזכיר לנו שלמרות שהגענו לראש השנה, הראש עדיין רודף אחרי הזנב.
העולם הזה 1: אומנות ותרבות בצל מלחמת השחרור
הימים היו לפני כינונה של המדינה היהודית החדשה, בזמן המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י וטרום מלחמת העולם השנייה, כשהעיתונאי העברי אורי קיסרי החליט לייסד עיתון עברי חדש בשנת 1937 שלו קרא "תשע בערב". השבועון, שראה אור בראשיתו בתפוצה קטנה ולא הכיל אי אלו ידיעות מרעישות, קיבל לבסוף מתיחת פנים לאחר עשור, מלחמת עולם שנייה ושואה אחת, ובשנת 1946 שינה קיסרי את שמו ל"העולם הזה" והחליט לעסוק בתכנים שהחלו לצבור אהדה מחדש לאחר המלחמה בקרב הציבור המערב-אירופאי וציבור המעפילים לארץ, כמו תרבות ואומנות, הופעות וצילומי מודה (אופנה).
מתיחת הפנים לא הועילה מכיוון שצילה של מלחמת השחרור החל מאפיל על הארץ והציבור העביר את מיקוד ההתעניינות שלו, באופן טבעי, לתכנים יותר צבאיים ומדיניים ולידיעות בדבר פרעות נגד היהודים ופעולות ארגוני השחרור היהודיים נגד הבריטים, נושאים שסוקרו בהרחבה גם בעיתון "דבר". תפוצת "העולם הזה" פחתה אז אף יותר ועתיד השבועון נראה עגום.

חיילים קוראים את 'העולם הזה' בבית החייל, 1948
העולם הזה 2: פוליטיקה נשכנית והרבה צהוב
לאחר מלחמת העצמאות ובזמן שהעיתונות העברית החדשה החלה לבסס פעילותה בישראל, הציעו אורי אבנרי ושלום כהן לרכוש את "העולם הזה", וכך עשו. שיתוף הפעולה החדש הניב פרי, ואבנרי וכהן ראו את תפוצת העיתון עולה בהתמדה. סיסמתו החדשה של השבועון הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים", וכך היה. השבועון הסיט את פעילותו לסיקור בשני מישורים, ששילובם יחד גרם לשבועון החדש-ישן להיתפס באור חדש על ידי העיתונות הישראלית. אבנרי וכהן, שלא ביודעין (ואולי לגמרי ביודעין), נפנפו בכנפי הפרפר שעתיד היה לחולל הוריקן במסדרונות השב"כ והכנסת בתוך כעשור.
"העולם הזה", כאמור, התמקד או-אז בשני מישורים:
השבועון החליט לצאת למאבק בממסד ובפוליטיקאים מושחתים, כהגדרתו, על ידי כך שהטיף לשילוב הערבים בחברה הישראלית ולהקמת מדינה פלסטינית, והרים קול נגד הפקעות אדמות של ערבים על ידי המדינה. הקו השמאלי שנקט השבועון גם החריף את הטון נגד מפלגת מפא"י והחליט להילחם בשירות הביטחון דאז, השי"ן בי"ת (לימים שב"כ), אותו ארגון שכונה על דפי השבועון "מנגנון החושך" ואיים על העיתונות החופשית בעזרת הצנזורה.
המישור השני שבו פעל השבועון היה צהוב לחלוטין, ה"פפראצי" של ימיו. הוא פרסם סיפורים ארוטיים וצילומי עירום לצד רכילות זולה ושערוריות מין שכללו פוליטיקאים. חלק זה של העיתון הופרד בשנות השישים מחלקו ה"רציני" על ידי שער נפרד באחורי השבועון (מקום שבו עד היום מתהדרות מהדורות הרכילות של העיתונים המודפסים).
מכאן והלאה הייתה התפוצה בעלייה מתמדת, בעיקר בקרב החברה האליטיסטית והבורגנית של אותה תקופה, והציבור בישראל החל להיחלק לשני מחנות: אלו שטענו כי העיתון הפך למקור זול לצריכת רכילות והסתה, אל מול אלו שטענו כי העיתון מציע כעת עיתונות חוקרת ומביא לידיעת הציבור את המידע שהמדינה מנסה להחביא ממנו כל העת.

שער 'העולם הזה' מרץ 1956, עלמה רמתי היא סגנית צברית השנה
"העולם הזה" כביטאון אנטי-ממסדי
בין הפרסומים של "העולם הזה" בשנות החמישים אפשר למצוא את שביתת הימאים בשנת 1951, שניצבה בראש כותרות העיתונים, את סדרת הכתבות "דופקים את השחורים" על יחס הממסד לעדות המזרח בארץ, וכמובן סיקור נרחב של אבנרי את משפט קסטנר בשנת 1954, שבו תקף את המדינה על כך שהיא מנוהלת על ידי אנשי עסקים ו"מאכערים" ולא על ידי דור המייסדים שלחם בתש"ח. סדרת הכתבות האנטי ממסדיות הקנו לעיתון את הכינוי "השבועון המסוים" במסדרונות הכנסת, ומשרדי השלטון לא היו הגוף היחידי שעתיד היה לשים לב לשבועון החצוף.
"העולם הזה" שם לו למטרה להילחם ולחשוף ארגון יהודי סודי ממשלתי בשם "השי"ן בי"ת", שנוהל לטענתו על ידי בן-גוריון, אותו ארגון שאבנרי כינה "מנגנון החושך" ושנגדו ניהל השבועון מלחמה גלויה לחשיפתו ולחשיפת פעולותיו תחת מכבש הדפוס ולעיני כול. הארגון הצעיר, שלא ראה בעין יפה את ניסיונות "העולם הזה" לחשוף את המנגנון, החליט לנהל מלחמה בחזרה. בשנת 1953 אף נטען כי אבנרי הותקף על ידי אלמונים מהשי"ן בי"ת ולארגון יוחס גם פיצוץ בבית הדפוס של השבועון בשנת 1955, אירוע שבו נפצע אחד העובדים במקום. השי"ן בי"ת – ולימים השב"כ – הכחיש כל קשר לפעולות אלו, אך אבנרי עדיין המשיך לטעון עד יום מותו שתקיפתו אורגנה והוזמנה על ידי לא אחר מאשר משה דיין, ששירת אז כרמטכ"ל, ושפרט זה נגלה לו באמצעות חברו הטוב דאז רחבעם זאבי.
אחד איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון (שלא היו כלל קיימים באופן רשמי), מאוד לא אהב את ניסיונותיו של "העולם הזה" להוציא את "המנגנון" מהארון הממסדי אל אור הציבור ומעבר לכך חש באופן כללי ש"העולם הזה" הוא כלי הסתה רציני שחותר באופן מכוון ושחצני נגד הממסד ופעילות הביטחון הישראלית השוטפת. הראל חש שקיימת סכנה ממשית לצנזורה ופחד מההשלכות שיהיו לעיתון על הציבור. הוא ידע שאינו יכול להעלים את אבנרי ב"חור שחור", באיזשהו מתקן חקירות, ולאיים עליו שיחדל מהפעילות; הרי אבנרי היה הופך את כל הניסיונות האלו לסקופים ומדפיס את דרכי פעולות הש"ב לכל ישראל, למען יראו וייראו.
כאן הבין הראל כי ארגונו אינו צבא ואינו משטרה ואינו משמר כזה או אחר, אלא ארגון שהוקם על מנת לפעול בחשכה, בלי לתפוס הרבה תשומת לב, וליישם משימות באופנים שלא יצפו להם. לכן, באחת מהפעולות היצירתיות של השב"כ, החליט הראל שסוף קיץ 1956 ושהתקופה שלפני ראש השנה שיבוא לטובה הם זמן מצוין להשיק עבור הישראלים רעיון חדש, רעיון אחר, רעיון בצבע. אם אבנרי רוצה להגיע לציבור בעזרת עיתון זול, אני אקנה אותם עם עיתון נוצץ, חשב. וכשבראשו התוכנית הזאת, דאג הראל בשנת 1956 לכך שכספים מתוך התקציב הסודי של הש"ב יופנו לטובת הקמת הוצאה לאור שתדפיס עיתון חדש, זוהר ומרעיש, ולא רק זאת – העיתון החדש יודפס בצבע, דבר שנחשב לנדיר ביותר בתקופה ההיא בכל הקשר לעיתונים ולמגזינים בישראל.

השער הראשון של 'רימון', 1 באוגוסט 1956
רימון נפץ: הש"ב נלחם בעולם הזה
הימים הם טרום ראש השנה, ושמו של השבועון החדש בישראל: "רימון". הגיליון הראשון של "רימון" ראה אור ב-1 באוגוסט 1956, והסופר שלמה טנאי היה עורכו הראשי הראשון. באופן מדהים וחריג, "רימון" ניזון ממידע יקר ערך שהגיע היישר משירותי הביטחון וסיפק כותרות דרמטיות וכתבות מרעישות בניסיון לגרום לקהל הקוראים של "העולם הזה" לנטוש את המשלב הנמוך ולעלות ברמתם על ידי כך שיחלו לקרוא ולצרוך את "רימון". עובדה זו אולי תזעזע אתכם, אך "רימון" לא היה רק שבועון צבעוני וחדש; הוא גם שימש כלי ניגוח אישי של הראל מהש"ב בהתחלה, ואחר כך גם של הממסד (דרך הראל), והופיעו בו חדשות לבקרים ביקורות נוקבות ותקיפות חזיתיות של המתחרה "העולם הזה". הראל הרחיק לכת ו"רימון" אף ביקר את "האנציקלופדיה העברית" על זיקתה לתנועת חרות, שעלוניה גם כינו את "רימון" בשם "ביטאון הש"ב".
הכותבים ב"רימון", שכללו אישים כגון יעקב אגמון ודוד אבידן, לא הצליחו לספק ידיעות וכתבות ברמה גבוהה בסטנדרט שקבע הציבור – הסטנדרט של "העולם הזה". בסופו של דבר, ניסיונותיו של הראל והש"ב לחלחל אל תודעת הציבור ולהפנותו נגד כלב השמירה הדמוקרטי שלא אהב סודות וניסיונותיהם של ההולכים במסדרונות הממשל לטאטא את שחיתותם מתחת לשטיח – מכיוון ש"אלו חדשות מזויפות", נטען – לא הרשימו את הציבור הישראלי. הדמוקרטים אוהבים את הדמוקרטיה שלהם, ומהר מאוד נתפס "רימון" כעיתון בהוצאת הממשלה והש"ב. אתם מכירים את המונח הזה היום כפרופגנדה, תפיסה שבאופן טבעי ומוצלח גרמה לציבור להיאחז ב"העולם הזה" ולקרוא אותו אף באדיקות יתר. בסופו של דבר, הכספים לא הצדיקו את ההשקעה. עיתון זה דבר נחמד אבל הוא לא הורג מחבלים. לאחר שנה וחצי של פעילות הרבה פחות ממוצלחת, נסגר "רימון" באפריל 1958. "העולם הזה" המשיך להפיץ את משנתו ואת תחקיריו דרך מלחמת ששת הימים ועד שנת 1993 שבה נסגר, מחטיא במעט את הסכמי אוסלו, תוך שהוא ממשיך למתוח ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה בשטחים וקורא להקמת מדינה פלסטינית ולסיום הכיבוש, לצד תחקירים שחשפו פרשיות גדולות כגון ההאשמות בחטיפת ילדי תימן ומכירתם לאמריקה על ידי הממשלה. "העולם הזה" גם היה בין היחידים שפרסמו את "פרשת אלישבע", פרשה שבה נסחט משה דיין על ידי צעירה בשם אלישבע צ'יזס.
פוליטיקה חדשה? מלחמה ישנה
גם אז, כמו היום, אנחנו רואים דוגמאות לכך שתמיד ניסו להשתמש בעיתונות ככלי משחק פוליטי, ובמקרה של "רימון" אף הרחיקו לכת עד כדי התחזות לכלב השמירה הדמוקרטי. ה"פייק ניוז" ו"עוד פרשה חדשה!" הם אולי מושגים שנתפסים בעינינו כפוליטיקה חדשה, אבל אל תטעו – במיוחד עכשיו, כשמציינים 52 שנים להוצאתו של "רימון", חשוב שנזכור שכללי המשחק לא משתנים. התקשורת תתקוף את הממסד, הממסד יתקוף את התקשורת. לפעמים זה מסלים יותר, לפעמים פחות, אך האחריות מוטלת עלינו לדעת לזהות את הסימנים שיכולים להצביע על כך שהמלחמה שמתנהלת בין מסדרונות השלטון לבתי הדפוס כלל אינה קשורה אלינו, ועלינו לדעת גם לזהות מתי מנסים להשתמש בנו, הציבור, ככלי משחק, כמו הציבור הישראלי בשנת 1956, שידע לסנן היטב את המידע שמגיע אליו. וזה בסופו של דבר הלקח החשוב: המידע הוא בכל מקום, הוא אובססיבי ומסיבי. עלינו לדעת כיצד לצרוך אותו באופן נכון שלא יזיק לנו אלא יעצים אותנו.