מסיכת אבן מגולפת

לא רק בפורים: מסכות, תחפושות והתחזות בספרות

לכבוד פורים החלטנו לחקור את המקום שבו מסכות, תחפושות והתחזות נמצאות בכל ימות השנה: בתיאטרון ובספרות.

26 בפברואר 2018  |  מאת: מיכל סלוסברג

פורים מזוהה בתודעה שלנו עם תחפושות, אך מנהג התחפושות ולבישת המסכות החל מאוחר בהרבה מאירועי מגילת אסתר, ככל הנראה בתקופת ימי הביניים, בוונציה שבאיטליה. מה בכל זאת הקשר בין אירועי מגילת אסתר ללבישת תחפושות? מגוון סיבות ניתנו לדבר, אחת מהן היא שסיפור המגילה מתמקד בדמויות שמציגות כלפי חוץ אישיות אחת, אך הן, למעשה, עוטות תחפושת: אסתר, למשל, שומרת בסוד על זהותה היהודית מפני המלך, וכך עושה גם מרדכי.

לכבוד פורים, החלטנו לחקור את המקום שבו מסכות, תחפושות והתחזות נמצאות בכל ימות השנה: בתיאטרון ובספרות.

יוון העתיקה: מסכות המייצגות דמויות קבועות

אין מקום המזוהה יותר עם מסכות מאשר התיאטרון של יוון העתיקה. היום, כשאנחנו הולכים להצגה, אנחנו נהנים מתלבושות מפורטות ומתפאורה מפוארת, אך ביוון העתיקה השתמשו באמצעים הרבה יותר פשוטים להעברת המסר והיה צורך בהפעלת הדמיון כדי להשלים את שאר הפרטים. התפאורה הייתה מינימלית, ועל הבמה נכחו בכל סצנה עד שלוש דמויות בלבד ששוחקו על ידי אותם שלושה שחקנים. כדי שיהיה ניתן להבדיל בין שלושת השחקנים ולדעת מתי הם משחקים כל דמות, הוכנו מסכות מיוחדות.

את המסכות, בעלות תווי הפנים הבולטים לעין, גם ניתן היה לראות טוב יותר ממרחק רב מאשר את תווי הפנים האמיתיים של השחקנים, דבר שתאם את גודל התיאטראות של העת. במקרים מיוחדים, כמו ב"אדיפוס" למשל, המסכה הדגימה את השינוי הפיזי במצבה של הדמות. כך, ככל הנראה, לאדיפוס היו שתי מסכות: אחת בתחילת המחזה, ומסכה שונה לאדיפוס העיוור בסוף המחזה.

מלך בתחפושת נשאר מלך: אודיסאוס כקבצן

חלק בלתי נפרד מעולם התיאטרון הוא שימוש בתחפושות, מסכות ואביזרים שונים שנועדו להסוות את השחקן ולהקנות לקהל את האשליה שהם צופים בדמות מסוימת ולא בשחקן עצמו. מקרה מוכר במיוחד הוא זה של אודיסאוס, גיבור האיליאדה והאודיסאה של הומרוס. בעוד האיליאדה מספרת על גבורתו של אודיסאוס במלחמת טרויה שארכה עשר שנים, האודיסאה מספרת על מסעו חזרה הביתה, שארך אף הוא עשר שנים.

לאחר עשרים שנה של היעדרות, אודיסאוס לבסוף חוזר לביתו. אך בהיעדרו מחזרים רבים דורשים להינשא לאשתו, פנלופה, הנשארת נאמנה לאודיסאוס ומסרבת להינשא מחדש. מחשש שיתנכלו לו המחזרים בזמן חזרתו, מתחזה אודיסאוס לקבצן וכך מוצא את דרכו חזרה אל חצר המלוכה. תחבולתו של אודיסאוס מזכה את הקהל בהצצה לדמויות ולהתנהגות של בני המעמד הנמוך, ומהווה ניגוד להתנהגותו האבירית, האצילית והנבונה של אודיסאוס המלך. מובן שלבסוף הוא מביס את כל המחזרים האחרים, בגבורה ובאלימות הראויות לטרגדיה יוונית, והוא ופנלופה זוכים לאיחוד מרגש.

גברים כנשים כגברים: הפוך על הפוך בתיאטרון האליזבתני

התיאטרון האליזבתני של אמצע המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-17 הוא התיאטרון המזוהה יותר מכול עם גדול המחזאים — שייקספיר, שכבר התהדר בתפאורות ובתלבושות עשירות ואפילו בכמה אפקטים של אור, קול ותנועה שהדהימו את הקהל.

אבל דבר אחד לא היה בו: כל מי שראה את סרט המופת "שייקספיר מאוהב" יודע שנשים לא הורשו לשחק על הבמה בתקופה. משום שכך, כל הדמויות הנשיות שבמחזות השונים שוחקו על ידי גברים, ובעיקר על ידי נערים צעירים. במחזות רבים, ובעיקר בקומדיות של התקופה, תוכלו למצוא רמזים ובדיחות פנימיות על העובדה שהנשים בהצגה הן, למעשה, גברים.

כרזת הסרט שייקספיר מאוהב

"הם אומרים שמיכאל זה שם של בן אז הם קוראים לי מיכאלה ". כרזת הסרט 'שייספיק מאוהב'

הלילה ה-12: שייקספיר מתבדח על חשבון מנהגי התקופה

במחזה הלילה ה-12, מגדיל שייקספיר לעשות ויוצר עלילה שבה הדמות הראשית, ויולה, מתחזה לגבר. המחזה נפתח כאשר ויולה ואחיה התאום, סבסטיאן, נפרדים בעת סערה בים, וכל אחד מהם בטוח שהאחר מת בסערה. כיוון שאינה יכולה לעבוד ולהיות עצמאית כאישה ללא ליווי ומשפחה, ויולה בוחרת להתחזות לגבר בשם סזריו, ומציעה לשרת את הדוכס אורסינו.

את הדמות של ויולה, על פי הנהוג אז, משחק גבר. אבל כיוון שמדובר בדמות של אישה המציגה עצמה כגבר, מדובר עבור אותו השחקן בתפקיד עם טוויסט אמיתי, והקהל של התקופה ללא ספק מודע לבדיחה הפנימית. העלילה רק מסתבכת כשהדוכס מבקש מוויולה (שהוא מכנה סזריו) ללכת להפציר באהובתו, אוליביה, להיענות לחיזוריו, אך זו מתאהבת בסזריו (שהוא בעצם ויולה). ואם לא די בכך, כשסבסטיאן, התאום של ויולה, מגיע לעיר ונראה בדיוק כמו ויולה בדמותה הגברית, הבלבול מגיע לשיאו. אבל כבכל הקומדיות של התקופה — "סוף טוב הכול טוב" (שהוא גם, אגב, ביטוי פרי עטו של שייקספיר): סבסטיאן נישא לאוליביה, וויולה לדוכס.

זהות מגדרית בדויה במאה ה-19: המקרה של האחיות ברונטה

לעיתים התחזות מתבצעת לא רק על ידי דמויות בדויות, אלא גם במציאות. עד אמצע המאה ה-19 לא היה מקובל שנשים יעסקו בכתיבה. כיוון שכך, אם בכל זאת רצו להצליח בתחום, נאלצו נשים רבות לקחת לעצמן שמות עט של גברים על מנת לפרסם את כתביהן.

מקרה מוכר במיוחד שכזה הוא המקרה של שלוש האחיות ברונטה — שרלוט, אמילי ואן. שלוש האחיות הבריטיות כתבו רומנים מבין החשובים והנודעים ביותר בתקופתן, אך בתחילת הדרך לא יכלו לפרסם אותם בשמן האמיתי.

אישה המתחזה לגבר כותבת על גבר המתחזה לאישה: ג'יין אייר של שרלוט ברונטה

משום שברור שנושא ההתחזות המגדרית הוא נושא משמעותי עבור האחיות ברונטה, סצנה יחסית שולית בספר ג'יין אייר של שרלוט ברונטה מקבלת משמעות חדשה. הספר סובב סביב התבגרותה של ג'יין אייר — יתומה המוצאת עבודה כאומנת ומתאהבת במעסיק שלה.

באחת הסצנות בספר, מתחזה מושא אהבתה של ג'יין, מר רוצ'סטר, לאישה צוענייה המגיעה לאחוזה כדי לחזות את הגורל של הנוכחים. מבקרים רבים כתבו על היחסים המורכבים בין ג'יין לרוצ'סטר הן מבחינת מגדר והן מבחינת מעמד, שבהם יש אלמנט של היפוך מה שהיה נהוג: רוצ'סטר לעיתים קרובות נתמך ונסמך על ג'יין, אישה ממעמד נמוך בהרבה משלו. בסצנה הזו, התחפושת של רוצ'סטר מייצגת באופן מטפורי את היחסים המורכבים בינו לבין ג'יין.

התחזות מסתורית ומדע מסוכן ברומנים גותיים של המאה ה-19

התחזות ותחפושות מקבלות טוויסט מסתורי ואפל ברומנים הגותיים של המאה ה-19. מדובר בספרות המתעסקת בנשגב, בעל טבעי, בגרוטסקי, בניגודים בין אור וחושך ובמסתורין. בין הספרים החשובים של הז'אנר, למשל, ניתן למצוא את פרנקנשטיין של מרי שלי (1818) ואת דרקולה של הסופר ברם סטוקר (1897).

כריכות הספרים דרקולה ופרנקנשטיין באנגלית

צמד חמד: דרקולה ופרנקנשטיין

ישנם גם מקרים של התחזות לא ממש רצויה. זהו המצב בשני רומנים גותיים נודעים מהתקופה: המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד (1886) — הנובלה המפורסמת של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ובספרו של ה' ג" וולס הרואה ובלתי נראה (1897). בדומה למקרה שבספר פרנקנשטיין, מדובר באנשי מדע שעברו את הגבול בין מה שטבעי למה שכבר אינו טבעי כלל, ומצאו את עצמם בצרות. בכל המקרים (גם במקרה של ד"ר פרנקנשטיין) המדע מוביל את המתמחים למקומות אפלים ולא טבעיים שהאנושות אינה רוצה להגיע אליהם. אין זה מקרי שבכל המקרים מדובר במדענים שלקחו את המדע צעד אחד קדימה מדי ויצרו יצירות גרוטסקיות ומסוכנות לאנושות, שכן, מדובר בפחד המשקף את פחדי התקופה בעידן שבו המדע מתפתח בקצב מסחרר.

במקרה של ד"ר ג'קיל ומר הייד, העלילה מתרחשת בלונדון ומתמקדת בד"ר ג'קיל, רופא המאמין שבכל אדם יש צד טוב וצד רע. המחקר שלו מנסה לחקור את הרוע ולמגר אותו מהעולם. כשהוא לוקח את הסם שאמור להפריד ממנו את הרוע, משנה ד"ר ג'קיל את מראהו החיצוני לאדם מעוות ומכוער. גם אישיותו משתנה, הוא נהפך לאדם אלים וקשה, מר הייד. מרגע המהפך, מתקשה ד"ר ג'קיל להשתלט על החלק האפל שבו. ספרות גותית, כיאה לז'אנר, אינה מסתיימת בסוף טוב ושמח, וד"ר ג'קיל לא מצליח לחזור למצבו הטבעי.

התחפושת האולטימטיבית: רואה ואינו נראה

מקרה דומה ניתן למצוא בספר הרואה ובלתי נראה של ה' ג" וולס הידוע בסיפורים הבדיוניים שלו (המוכר ביניהם הוא מלחמת העולמות). גריפין, הדמות הראשית בספר, הוא מדען העוסק באופטיקה. אחרי ניסויים מספר על בעלי חיים, להפיכתם לבלתי נראים, מבצע גריפין את הניסוי על עצמו, אך אינו מצליח להחזיר את עצמו למצבו הטבעי ונתקע במצב של בלתי נראות. אבל גריפין הוא ממש לא "דני דין" תמים ונחמד, כי אם רוצח אלים שמעוניין להלך אימים על האומה בעזרת הבלתי נראות שלו. גם כאן הסוף כמעט ידוע מראש, ולבסוף גריפין נהרג על ידי המשטרה בקרב יריות וחוזר להיות נראה.

 


מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום הפתוח הקרוב.