תאווה, השלכה ואשמה: פו הדוב על ספת הפסיכולוג

על הדבש ועל העוקץ: חרדה ושלילה אצל פו הדוב

פגישתנו הראשונה עם הדוב פו מתרחשת "באחד היערות", כאשר פו יושב ליד עץ אלון, שומע זמזום של דבורה, ומסיק כי הוא מצוי בקרבתו של האוצר היקר לו מכול: דבש. פו מטפס על העץ כדי להגיע אל מקור הזמזום ולרדות לעצמו מן הזהוב-הזהוב הזה, אלא שבהגיעו לגובה רב נשבר הענף תחתיו והוא צולל-יורד פלאים לתוך שיח קוצים.

בישבן דואב הוא שם פעמיו אל בית חברו האנושי, כריסטופר רובין, והשניים מתכננים ומוציאים לפועל מבצע רב רושם שבמהלכו אמור פו, בהמריאו בעזרת בלון מנופח, להגיע אל הדבש; ברם, תוך כדי נסיקתו של פו חגות הדבורים סביבו באוויר והוא קורא לכריסטופר רובין אשר על הקרקע וטוען שהדבורים אינן אמתיות, ולכן גם הדבש שלהן איננו אמתי. הוא מבקש מחברו שיירה בבלון כדי שיוכל לנחות נחיתת חירום.

בפרק הבא, פו מבקר את השפן; זה שואלו מה למרוח על הלחם: "דבש או שמנת מתוקה?" ופו משיב בהתרגשות "גם זה וגם זה" ומוסיף, כדי לא להיראות רעבתן, "אבל אל נא תטריח את עצמך בגלל הלחם". המשכו של הסיפור הוא שפו, אשר השמין מאוד מן הארוחה, אינו מצליח לצאת בעד הפתח הצר של מאורת השפן.

שני הסיפורים מציגים את דמותו של פו כמי שאינו כובש את יצרו, או במילים אחרות, דחיית הסיפוקים שלו טעונה שיפור משמעותי. בסיפור הראשון הוא מסכן את חייו פעמיים ואינו בא על מבוקשו; בשני, הוא משלם מחיר יקר בעד רעבתנותו. כולנו מכירים את הרעב התאוותני, ה-craving, שגורם לנו להיות אימפולסיביים, להתנהג ב"סוף מחשבה במעשה תחילה". אך פו אינו יצור אימפולסיבי ותו לא; יש בו צד נוסף: הוא מחשב את צעדיו, הוא "נכנס לראשן" של הדבורים ומפגין יכולת תכנון והוצאה לפועל. שילוב תכונות אלה הופך את הדוב החביב הזה לעוד יותר אנושי, שהרי כולנו מצויים בסבך שבין צריכת סיפוקים לדחייתם. כולנו גם מתכננים וגם כושלים בתכנונינו אל מול המציאות.

הסיפור הראשון ראוי לתשומת לב נוספת: כאשר נשקפת לו סכנה ממשית מצד הדבורים, מכריז פו כי הן אינן אמתיות וכי הדבש אף הוא מזויף. כמובן, עניין זה מעורר הד למשל השועל והענבים, אשר הכריז כי הענבים אינם טובים מבלי שטעם אותם, לנוכח העובדה כי לא יצליח להגיע אליהם; אצל השועל, מופעל מנגנון הגנה הנקרא רציונליזציה – מתן הצדקה מלומדת אך שקרית להתנהגות מסוימת. פו לוקח את מנגנון הרציונליזציה והולך אתו צעד אחד רחוק יותר מהשועל: בעוד הראשון מכיר בקיומם של הענבים כשלעצמם, פו שולל אותם: מבחינתו אין ענבים ואין דבש. פו מרכיב על גבי הרציונליזציה מנגנון הגנה נוסף: שלילה. הוא  כאילו מבטל את עצם קיומו של מושא תאוותו, מתוך תקווה סמויה להתגבר על עצם תאוותו.

בשני המקרים, רציונליזציה ושלילה, מדובר במנגנוני הגנה מפני הרגש השלילי הקדום והעז ביותר: חרדה. פו מצוי בסכנת מוות בעודו מרחף, מחופש לעננה שחורה תחת פיסת שמיים; במקום להכיר בסכנה זאת ובחרדה הנגזרת ממנה, הוא מכריז: "עיינתי היטב בדבר ובאתי לידי מסקנה חשובה מאוד. דבורים אלו אינן דבורים אמתיות". כך גם אנחנו, שאיננו בובות בצורת דוב, מתפלפלים ומתרצים לעצמנו תירוצים שונים סביב מצבים שעלולים לחשוף אותנו בתאוותינו הבסיסיות ביותר, בחרדה המתלווה אליהן ובקושי שלנו להגשימן.

רבות מחשבות בלב דוב: השלכה

הסיפור "בו יוצאים פו וחזרזיר לציד וכמעט שצדים תועל", נפתח בכך שחזרזיר מבחין בפו חברו ההולך במעגלים בצורה מסתורית כשהוא "שקוע בהרהורים". לשאלת חזרזיר עונה פו כי הוא עסוק בריגול. אחרי מי? "כל זמן שלא השגתי אותו, אינני יודע", משיב פו, ומצביע על עקבות שנוצרו בקרקע.

חזרזיר, שאומץ לב איננו מתכונותיו הבולטות, מזהה בצורת העקבות את קיומו של תועל (או בלשונו: "ת- ת- תועל"). חזרזיר מצטרף למעקב והשניים מפטרלים סביב החורשה, כאשר לפתע הם מבחינים בעוד זוג עקבות שנוסף על הזוג המקורי, ולאחר עוד סיבוב – זוג עקבות שלישי ואז רביעי. רגע לפני שחזרזיר נס על נפשו עקב הסלמת המצב, מופיע כריסטופר רובין היושב בצמרת העץ ומסביר לשניים שהם מקיפים את החורשה שוב ושוב. האמת מתחוורת לפו כמו אור השמש שאליו נשא את עיניו רגע קודם: העקבות נוצרו על ידי חזרזיר ופו עצמו.

נחזור לאקספוזיציה של הסיפור: פו שקוע הרהורים, נמצא במצוד אחר משהו, מבלי שהוא יודע להגדירו. נראה כי ההרהורים הולידו חרדה שהולידה חשד שהוליד בתורו משאלה לצוד את הגורם מעורר החשד. במילים אחרות: לפו יש מחשבות פרנואידיות.

מחשבות רודפניות, פרנואידיות, נוצרות על פי הגישה הפסיכואנליטית כתוצאה מכוונות זדוניות של העצמי, או מתוקפנות לא-מודעת. מאחר שקשה לנו להכיר במודע בכך שיש לנו מחשבות אגרסיביות, הנפש מטילה את התוקפנות החוצה, על דמויות או ישויות שאינן אנחנו: אויבים, מיעוטים, בעלי חיים, מוסדות. ברם, מה שהמטילים לא יודעים הוא שתוכן תוקפני שמושלך מתנהג כבומרנג – סופו שהוא חוזר אליך. כך נוצרת פרנויה: פו וחזרזיר הופכים מצדים לניצודים, קרבנות לתוקפנותם שלהם הם. הצטרפותו של חזרזיר לציד יכולה להיות מוסברת בתופעה הנקראת "שיגעון בשניים", (folie-a'-deux), כאשר האחד "מדביק" את רעהו בחשיבה או בהתנהגות לא-מציאותית.

הטרור הפולני של א-יה

את א-יה פוגשים הקוראים לראשונה בסיפור על זנבו שהלך לאיבוד, כאשר הוא עומד לו "בדד ביער במקום קוצים ודרדרים" וחושב בעצב "הכיצד?" ו"על מה ולמה" וכן "עד היכן ואימתי?" כרטיס ביקור קודר למדי, ללא ספק. בסיפור הבא, הוא עומד על שפת הנחל ומביט בבבואתו שבמים. "צער בעלי חיים" הוא מפטיר, ובמילותיו של מילן במקור: "פתטי". למשמע ברכתו של פו: "בוקר טוב", תוהה א-יה "אם באמת בוקר טוב הוא. הדבר מוטל בספק". מדוע? א-יה אינו עונה ישירות. "לא כלום, דוב פו. לא כלום, לא כולנו יודעים. לא כולנו נוהגים כך". "מה לא יודעים?" שואל פו, ורק כעבור כמה עמודים מסגיר א-יה את העובדה שנעלב מכך ששכחו את יום הולדתו.

ההתבוננות בבבואתו שבמי האגם אמורה להזכיר לקוראים את העלם מן המיתוס היווני שהתאהב עד כלות בבבואתו. זיגמונד פרויד שאל את הסיפור על נרקיסוס שאהב רק את עצמו וטבע על שמו את המונח "נרקיסיזם": אהבה עצמית ללא יכולת להתייחס בצורה רגשית נדיבה לזולת. "מראה, מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" שואלת האם החורגת בסיפור שלגייה, וחווה "פגיעה נרקיסיסטית" כאשר בבואתה מאותתת לה כי צעירה ממנה יורשת את תואר מלכת היופי. וא-יה? הוא מאוהב בעצמו, אך לא כמו אותו נרקיס צוהל השואל ערב-ערב את הקהל "אני יפה?" או מכנה את עצמו "הראשון בבידור", כי אם מאוהב בצרותיו. הדרדרים המעטרים את חלקתו הם זר הקוצים המעטר את מצחו של הקדוש המעונה. ובין כל חיות יער ת"ק הפרסאות, אין קדוש מעונה יותר מא-יה.

סדרת כלי בית הנמכרת בימים אלה, מוקדשת לאמירות המיוחסות לאם הפולנייה: "זה לא רקוב, זה דבש", "שלושים ושבע חמש זה לא חום" הם שני ציטוטים מהסדרה; אך בתפיסה הרווחת, דומה שהמאפיין בה"א הידיעה של ההוויה הפולנית, הנו התנהגות פסיבית-אגרסיבית שנועדה לעורר אשמה בזולת. ודוק: פולניות אינה מאפיין גאוגרפי או מגדרי; "פולנים" ניתן למצוא בלונדון, בצנעא, בחלב, בארקנסו, בקנברה ובפתח תקווה, לא פחות מאשר בוורשה או בלודז'.

האמירה "אני אשב לבד בחושך" שנועדה לכך שיחליפו נורה, היא אמירה עקיפה, המפעילה את הסובבים להתנהג כך שלא ימשיכו להרגיש אשמה בגין ההזנחה המרומזת שהזניחו את הדוברת. "תעשה מה שאתה רוצה", "אבל מה כבר אמרתי?", "נו, ברור שהיא יותר חשובה לך ממני" – אמירות כאלה מוכרות לכל מי שבא במגע עם אדם "פולני", ולרוב, הובילו לפעולה שתכליתה אחת: הפחתת רגשות האשמה.

א-יה מגלם את אלה שרואים רק את עצמם, שנהנים להיעלב, שרגילים לנקוט עמדה קרבנית. אחד ההוגים המקוריים ביותר בפסיכואנליזה, שנדור פרנצי, כינה דינמיקה קרבנית כזאת בשם "הטרור של הסובלים": אלה שמהלכים אימים על הזולת, בשם האומללות שהיא חלק כה משמעותי בזהותם, עד כי הם מסרבים לוותר עליה. בינתיים, הזולת מתייסר בייסורי מצפון קשים. כל מי שניסה אי-פעם לבוא בטענה עניינית כלפי נרקיסיסטים "פולנים", יודע שזו טעות שלא חוזרים עליה יותר מפעם אחת.

השפן הגזען: על קנאה, תחרות ופחד

"איש לא ידע, לכאורה, מאין באו, אך הנה הופיעו שניהם ביער: קנגה והגור רו". כאשר נודע הדבר לשפן, הוא אומר: "דבר אחד אינו מוצא חן בעיניי. הנה הננו כולנו, כו-ל-נו, ולפתע פתאום מקיצים אנו בבוקר אחד, ומה אנו רואים לפנינו? חיה זרה רואים אנו לפתע פתאום בתוכנו. חיה הנושאת עמה את בני משפחתה בכיסה!"

גזענות מתחילה בהבחנה בשוני: בצבע העור, במנהגים, בשפה. שפן טוען כי נשיאת החיה בכיס היא מעשה שלא ייעשה, כי אילו נדרש הוא לעשות זאת, היה נזקק לכיסים רבים לכל קרוביו. כדי לגרום לקנגה ולבנה לעזוב את היער לצמיתות, עליהם לחטוף את רו ולהציב אולטימטום: "נגיד לך איפה הגור רו אם תבטיחי לנו לעזוב את היער ולא לחזור אליו לעולם". חזרזיר מצדו, גורס בשמו של כריסטופר רובין – אשר אינו מעורב כלל בפרשה ולכן סביר להניח כי מעולם לא אמר את הדברים שמייחס לו חזרזיר – כי "בדרך כלל נחשבת קנגה חיה רעה מאוד". בתוכנית חטיפתו של רו מסגיר שפן עוד מניע לגזענותו כלפי קנגה. בסעיף א הוא כותב: "הערות כלליות. קנגה זריזה מכולנו. אפילו ממני", וחוזר לכך בסעיף ג: "אם ברצוננו לחטוף את הגור רו, עלינו לאזור כוח, משום שקנגה זריזה מכולנו, אפילו ממני (ראה סעיף א)".

קנגה, אם כן, מאיימת על זהותו של שפן כחיה המהירה ביותר ביער; הקנאה מרימה את ראשה ויש להיפטר מן היריבה העלולה לגזול ממנו את התואר. התכנית היא שחזרזיר יקפוץ אל תוך כיסה בעודם לוקחים את רו לביתו של שפן. התוכנית מצליחה כמעט, כי קנגה מבחינה מיד בהחלפה ומחליטה "לשחק את המשחק" ולהתנהג כאילו חזרזיר הוא בנה, וחזרזיר חווה טלטולים ומאורעות קשים נוספים (לרבות אמבטיה קרה) עד אשר מופיע כריסטופר רובין, חזרזיר חוזר להיות חזרזיר וקנגה ורו נשארים ביער לתמיד.

 

קנאה, תחרות, פחד מן הזר – כל אלה מרכיבים את התופעות הגזעניות. בימים בהם סוערת ארצנו סביב חטיפת ילדי תימן ואימוצם במשפחות אשכנזיות, סיפור ההחלפה של רו בחזרזיר יכול לקבל משמעות מצמררת; אך לסיפורו התמים-לכאורה של מילן יש נדבך נוסף: בבסיסה של כל גזענות עומד לא רק השוני ביני ובין האחר, כי אם הדמיון שלי אליו: קנגה ושפן שניהם זריזים; רו וחזרזיר ניתנים להחלפה זה בזה. ואכן הפרק שזור בהתייחסויות לזהות ולמאפייניה. כל פעולת ההסחה שנועדה לגרום לקנגה לאבד את הקשב לטובת חטיפת בנה, מורכבת משאלות של "מה זה מי ומי זה מה", "אם זוהי הוא או זהו היא", בשיר שמאלתר פו, ובהמשך: "הנה שם ציפור על העץ, או אולי זה דג?" "איזה מין ציפור? זרזיר או קיכלי?"

פרויד קבע כי השנאה לקבוצות אחרות נובעת מן הדמיון אליהם, תופעה שכינה בשם "נרקיסיזם ההבדלים הקטנים": האירים יתנשאו מעל אנגלים (ולהפך) יותר מאשר מעל אוסטרלים; חסידי גור יבוזו לברסלבים יותר מאשר לליטאים. מחבר פו הדוב, נצר לאומה שיונקת ממקורות מעמדיים וקולוניאליסטיים, ידע משהו על גזענות. האם נוכל לזהות את שפן שבתוכנו והאם נכון לו "הפי אנד" כמו זה שבסיפור על קנגה ורו?

 

ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה, מחבר הספר  "אבא בלי אבא – אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב"