העבר שאנו נושאים על גבנו: שתי תפיסות של תשובה

למרות שנטש לחלוטין את אורחות חייו הישנות ואימץ לו את דרך הטוב, נותר ז'אן ולז'אן, גיבור הספר 'עלובי החיים' אסיר עולם של עברו. דמותו, הבדיונית אמנם, מציגה היטב את דרך החתחתים המתעקלת מעולם החטא לחיים הנורמטיביים. האדם המחליט לשנות את אורחות חייו מן היסוד – ולצורך העניין, אין זה משנה אם מדובר במהפך דתי או מוסרי או שניהם גם יחד – צריך להתמודד עם אתגרים חברתיים ופסיכולוגיים קשים, לעתים כבדים מנשוא.

אף שהדת, המשפט והפסיכולוגיה מכירים באפשרות של תמורה חיובית רדיקלית בחייו של אדם, ואף מעודדים אותה במקרים רבים, ההכרה הזאת אינה מיתרגמת בהכרח לגישה חברתית סובלנית כלפי בעל התשובה. החשדנות שבה הוא נתקל על כל צעד ושעל מובנת בהחלט, כמעט מחויבת המציאות: וכי מי יבחר למשרה ציבורית אדם שהורשע במעילה לפני שנים רבות? ואילו הורים יפקידו את ילדיהם בידי מחנך שנטל סמים בצעירותו?

מאבקו של בעל התשובה מתנהל גם בתוך נפשו פנימה. השינוי העמוק שעבר תובע ממנו לעתים למחוק פרטים מעברו, להתעלם מזיכרונות, להיפרד לשלום מאנשים, ממקומות, מחוויות. הפרק החדש שפתח בחייו מעמיד את הרציפות הביוגרפית של קיומו האישי בסימן שאלה. התלבטות עזה מלווה אותו בכל אשר יפנה: כיצד ישמור על קוהרנטיות פנימית למרות התהום הפעורה בין מי שהיה למי שהוא עכשיו? כיצד יחיה עם מציאותם של שני "אני" בקרבו – ה"אני" החוטא וה"אני" המתוקן? האם עליו להתכחש לחלוטין לעצמיותו הקודמת, להתנתק לגמרי מן העבר, או שמא עליו לשאת עמו חלק מן ה"אני" הישן במסלול החדש שבו הוא צועד כיום?

הדילמות הללו הטרידו גם את מנוחתם של חז"ל. כמי שהאמינו בכל לבם באפשרות השינוי והתיקון ועם זאת ידעו את קשיי מימושה, הם ירדו לעומקו של התהליך הנפשי והחברתי שעובר בעל התשובה. הבה נבחן שני סיפורים חז"ליים המתמודדים עם סוגיה סבוכה זו. בסיפור הראשון מתגיירת זונה מפורסמת בעקבות מפגש עם תלמיד ישיבה (ספרי במדבר פיסקא קטו):

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים והיתה נוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן.

כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה.

נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו האיש שקבעת לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית.

אמרה לו: יכנס.

כיוון שנכנס הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב והיא היתה בעליונה. ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב.

כיון שהגיעו לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו.

מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע.

אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.

אמרה לו: גפה של רומי איני מניחתך עד שתאמר מה מום ראית בי.

אמר לה: העבודה לא ראיתי בך מום שאין כיופיך בכל העולם אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו וכתב בה "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים. "אני ה' אלהיכם" אני עתיד לשלם שכר, "אני ה' אלהיכם" עתיד ליפרע.

אמרה לו: העבודה איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה.

וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.

עמדה ובזבזה את כל ממונה שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה ובאתה ועמדה בבית מדרשו של ר' חייא.

אמרה לו: רבי גיירני.

אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה לו כתב שבידה.

אמר לו: עמוד זכה במקחך.

אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר

שני גיבורים מובילים את הסיפור הזה במעין מרוץ שליחים מעגלי: ראשון יוצא תלמיד הישיבה, הגיבור ה'טבעי' של הסיפור, אל ביתה המרוחק של הזונה, המתגוררת באחד מ"כרכי הים", שהוא, ככל הנראה, רומא. לאחר המפגש ביניהם הוא נעלם מן הסיפור, וכעת מובילה הזונה את קו העלילה ומשיבה אותו אל נקודת המוצא – בית המדרש. תפקידו של התלמיד בסיפור ראוי לניתוח בפני עצמו, אך כאן אני מבקש להתמקד בתהליך שעוברת הזונה, גיבורה מתוקף הנסיבות, אישה עצמאית ואסרטיבית – אם להשתמש במונחים הלקוחים מעולם מושגים אחר לחלוטין.

הזונה מבבל. האם היא יכולה לעשות תשובה? איור רוסי מהמאה ה-19. תמונה: Ihcoyc לפי רישיון Public domain דרך ויקישיתוף

התלמיד יודע לקראת מה הוא הולך, אבל על הזונה ניחתים האירועים בהפתעה גמורה. כאשר הוא מתייצב בפתח ביתה, היא אינה מרגישה בשום דבר יוצא דופן: עוד לקוח, עוד יום עבודה רגיל, עוד ארבע מאות זהובים לחשבון הבנק. אולם במקום לנהוג כמצופה ממנו, התלמיד נעצר רגע לפני נקודת האל-חזור, מוותר על סכום העתק שהשקיע, וחוזר בו. הזונה ההמומה מניחה שרק פגם גופני, רק סדק באשליה המפתה שהיא מציגה בפני לקוחותיה, עשוי לגרום למעשה כה בלתי צפוי. לפיכך היא יורדת מן המיטה, מתיישבת לצדו ומבקשת להבין: "מה מום ראית בי?" ברגע הזה, שבו שניהם מעורטלים מבגדים, מתדמיות ומפנטזיות, פורש התלמיד בפניה את תמצית אמונתו באל, בשכר ובעונש. דבריו מזעזעים את עולמה של האישה שלצדו והיא מבקשת שיכתוב לה את פרטיו ומשלחת אותו לדרכו. כעת היא נפטרת משני שלישים של הממון שצברה בחטאיה ויוצאת לדרך עם השליש הנותר ועם המצעים המיותמים שהכינה עבור התלמיד.

בהגיעה לבית המדרש בוחן הרב את מניעיה. "שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?" הוא שואל אותה, מתוך דאגה שהיצר הוא ששולט במעשיה. תשובתה מפיגה את חששותיו בנוגע למניעיה: לא את עיניה נתנה בתלמיד כי אם את לבה. עתה פונה הרב לתלמיד ומורה לו: "עמוד זכה במקחך". מילים אלו, המשקפות את השינוי שחל ביחסים בין הדמויות, מחוללות גם תמורה עמוקה במשמעותם של האובייקטים המרכזיים בסיפור. ארבע מאות הזהובים ששלח התלמיד לפרוצה, כסף בזוי בעיניים יהודיות – "לא-תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", מצווה התורה – עוברים כאן טרנספורמציה, "גיור", ומקבלים משמעות דתית מובהקת; כסף האתנן הופך לכסף קידושין. חתימת דבריו של הרב ממשיכה את אותו קו מחשבה: "אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר". בדומה לאתנן, מתהפך גם תפקידם של המצעים שהביאה עמה הזונה לשעבר: הסדינים והשמיכות ששימשו בעבר לאירוח לקוחות בבירת החטאים, מהווים מעתה תשתית להקמת בית כדת משה וישראל.

מן הדברים האלה עולה תפיסה מרתקת בנוגע למהותה של התשובה וליחס שהיא מכוננת בין עברו של האדם ובין ההווה שלו ועתידו. אולם מסקנה זו מעוררת קושיה חדשה: על איזה חלק מעברו המפוקפק רשאי וצריך בעל התשובה לשמור גם בחייו המתוקנים? הזונה אמנם משאירה בחזקתה את מצעותיה ושליש רכושה, אך מותירה חלק ניכר מנכסיה מאחור. כמטאפורה, התיאור הזה מבהיר שהעבר אינו יכול לנכוח בהווה ללא שינוי, והדברים ברורים: לא כל מה שהתחולל בבית הזונות יכול להיעשות בבית המדרש. ברם, מה יש לקחת ומה ראוי להותיר מאחור? בשאלה הזאת עוסק הסיפור הבא.

הסיפור השני המובא כאן בתרגום מארמית, מנסה לברר מה הן ההשלכות האישיות והחברתיות של שילוב ה'אני' החוטא בחיים החדשים. במרכזו ניצבים שני אישים מרשימים. האחד הוא ריש לקיש, מגדולי האמוראים, והשני הוא מי שהכניסו לעולם התורה והמצוות, רבי יוחנן (בבא מציעא פד ע"א, נוסח כתב-יד המבורג):

יום אחד היה רוחץ [רבי יוחנן] בירדן.

ראה אותו ריש לקיש וחשב שהוא אישה,

קפץ לירדן אחריו, נעץ רומחו בירדן וקפץ לצדו השני של הירדן.

כשראה רבי יוחנן את רבי שמעון בן לקיש, אמר לו: כוחך הזה לתורה!

אמר לו [ריש לקיש]: יופייך הזה לנשים!

אמר לו [רבי יוחנן]: אם תחזור בך [מדרכך הרעה], אתן לך את אחותי שיפה ממני.

קיבל על עצמו. רצה להביא את כליו [בגדיו או כלי נשקו שנשארו בגדה השנייה] ולא הניחו.

לימדו [רבי יוחנן] מקרא ומשנה ועשה אותו לאדם גדול.

יום אחד, נחלקו בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה? [משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן?]

רבי יוחנן אמר: משיצרפן בכבשן.

וריש לקיש אמר: משיצחצחן במים.

אמר לו רבי יוחנן: ליסטים בליסטיותו יודע!

אמר לו [ריש לקיש]: ומה הועלת לי? שם [בעבר] רבי [אדם חשוב] קראו לי וכאן רבי קראו לי.

חלשה דעתו של רבי יוחנן,

חלש [חלה] ריש לקיש.

באה אחותו [של רבי יוחנן] ובכתה לפניו [על ריש לקיש, בעלה החולה], אמרה לו: עשה למעני!

לא השגיח בה.

[אמרה לו:] עשה למען היתומים!

אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה" (ירמיה מט).

[אמרה לו:] בשביל אלמנותי!

אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (ירמיה מט).

נפטר ריש לקיש.

היה רבי יוחנן מצטער עליו הרבה.

אמרו חכמים: מה נעשה בכדי שתתיישב דעתו? נביא את רבי אלעזר בן פדת, ששמועותיו מחודדות [זכורות היטב] ונושיב אותו לפניו.

הביאו את רבי אלעזר בן פדת והושיבוהו לפניו. על כל אמירה שאמר [רבי יוחנן] היה מביא לו [רבי אלעזר] מסורת תנאית שתומכת בו.

אמר [רבי יוחנן]: וכי לזה אני צריך? בן לקיש, על כל אמירה שהייתי אומר היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, עד שרווחה השמועה, ואתה מביא לי מסורת שתומכת בי? האם איני יודע שיפה אמרתי?!

היה הולך [רבי יוחנן] ודופק על הדלתות וקורא: בן לקיש, היכן אתה? עד שיצא מדעתו.

בקשו עליו חכמים רחמים [מן השמים] ומת.

לאחר שנים רבות של לימוד משותף אנו מוצאים את שני הגיבורים מתנצחים בבית המדרש. ריש לקיש הפך לסמכות תורנית, וכעת הוא מתפלמס עם רבו וגיסו בשאלה הנוגעת להלכות טומאה וטהרה: מאיזה שלב בתהליך הייצור נחשב כלי המתכת למוצר גמוּר? רבי יוחנן קובע כי הכלי נחשב גמור משעה שיצא מן הכבשן. ריש לקיש חולק עליו; לדבריו, מלאכת ייצור הכלי באה אל סיומה רק לאחר שהוברק כיאות. טיעוניו מביאים את בן-שיחו לנקודת רתיחה.

ריש לקיש נעץ רומח ודילג מגדה לגדה. נהר הירדן. תמונה: פיקוויקי

אפשר היה, אולי, לייחס את התנהגותו של רבי יוחנן להתפרצות רגשות רגעית, אילולא המשיך הסיפור ותיאר את הדיאלוג המזעזע שהוא מנהל עם אחותו, חילופי דברים המבהירים כי הרב ממאן לחזור בו מן העלבון שהטיח בידידו, למרות תוצאותיו האיומות. לאחר שחלה ריש לקיש מגיעה רעייתו אל אחיה ומבקשת על נפשו אך נתקלת בהתעלמות. כאשר היא מתחננת עליה ועל בניה היא זוכה לתגובה קשה מנשוא: הרב עונה לה בציטוט מנבואת הזעם של ירמיהו לאדום: "עזבה יתֹֹמיך אני אֲחַיֶה ואלמנותיך עלי תבטחו".בכך הוא משווה את ריש לקיש לעשיו, שעליו נאמר במקרא "ועל חרבך תחיה".דברים אלו מבהירים את עמדתו: הוא סבור כי טעה כאשר השיא את אחותו לריש לקיש וכעת הוא מוכן לשאת באחריות: בעלה אמנם ימות, אך הוא ידאג לה וליתומים.

הסערה הרגשית הנגרמת בעטיו של הדיון ההלכתי בין ריש לקיש לרבי יוחנן, ועוד יותר מכך אחריתו הטרגית, מבהירות שבוויכוח הטכני לכאורה טמון הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון. ההבדל בין נקודת המבט הבסיסית של רבי יוחנן לזו של ריש לקיש בא לידי ביטוי בעמדה שנוקט כל אחד מהם ביחס להשלמתו של כלי המתכת. לדידו של הראשון, הקריטריון המהותי, שעל פיו יש להכריע בסוגיה, הוא הפוטנציאל הטמון באובייקט. דעתו של ריש לקיש, שהיא הגישה המקובלת בספרות חז"ל ואף נפסקה להלכה בספרות הרבנית, משקפת תפיסה ריאליסטית יותר, הקובעת את גמר המלאכה בפעם האחרונה שבה נוגע האומן בתוצר – כלומר בשלב של הברקת הכלי.

מה בדבריו של ריש לקיש הביא את רבי יוחנן לנקודת רתיחה? נראה שזעמו גאה נוכח התעקשותו של בן-שיחו להתעסק בפן החיצוני של האובייקט הנידון במקום במהותו הפנימית. בעיני רבי יוחנן, ההבדל בין להב בוהק למתכת עמומה הוא זניח למדיי; בשני המקרים החפץ שומר על הפוטנציאל שלו ככלי המסוגל להרוג. הלך מחשבתו של ריש לקיש, לעומת זאת, הולם את נקודת מבטו של הליסטים, המייחס חשיבות למראית העין: וכי איזה שודד שמכבד את עצמו ירכוש חרב שאינה מצוחצחת? דבקותו של ריש לקיש בפן החיצוני של הדברים מזכירה ככל הנראה לרבי יוחנן את המפגש הראשון ביניהם.

רבי יוחנן, שהשכיל להבחין בפוטנציאל החיובי הטמון בליסטים המזוין, ציפה, כך נראה, שהלה יפנים עם הזמן את יכולת ההתבוננות הזאת, החודרת למהותם הפנימית של הדברים. ריש לקיש, לעומתו, אינו תופס את התשובה כתהליך רגרסיבי של חזרה למצב קודם, "טהור" יותר, או כלידה מחדש. בעיניו, התשובה היא תהליך של התפתחות ליניארית. מי שמבקש לעבור תהליך זה אינו חייב להשליך את עברו מאחוריו; הוא יכול ליטול עמו חלק מן המטען שצבר במשך השנים – אפילו ידע והרגלים שנוצלו לרעה – אל חייו החדשים ולעשות בו שימוש חיובי.

אותה מחלוקת מהותית משתקפת גם בטיעונים השונים שמעלים שני החכמים בדיון תלמודי אחר, שבו הם נדרשים במפורש לסוגיית התשובה (בבלי יומא פו ע"ב):

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר "לאמֹר הן יְשַלַּח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד? הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רֵעים רבים ושוֹב אלי נאום ה'" (ירמיה ג)… [אמר] ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה, עליהם חיה" (יחזקאל לג).

רבי יוחנן מעגן את תפיסת התשובה שלו בציטוט מדברי הנביא ירמיהו, המדמה את ישראל לאישה שעזבה את בעלה הראשון (האל) ונישאה לאיש אחר (אלילים). לוּ תתגרש האישה מבעלה השני אוסר עליה דין התורה לשוב לבן-זוגה הראשון. ואולם האל, למרות האיסור, מבטיח להעניק שוב את חסדו לעם ישראל לאחר שיחזור בתשובה. גם כאן מוצגת מחיקת העבר כתנאי הכרחי להצלחת תהליך התשובה: האל יתעלם כביכול מן התקופה שבה נהה העם אחר הבעלים וישיב את הגלגל לאחור, לתקופת "חסד נעורַיך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".לעומת רבי יוחנן, ריש לקיש משמיע אמירה שהפכה, ולא בכדי, לביטוי התמציתי ביותר של דרך התשובה היהודית: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות". במילים אחרות, לא זו בלבד שהוא אינו תובע את מחיקתם של הפרטים השליליים מן הביוגרפיה של החוזר בתשובה, אלא שהוא אף טוען כי ניתן להפכם, רטרואקטיבית, ל"זכויות".

תשובה היא לידה מחדש או התפתחות ליניארית? תמונה: נחום אבניאל. כל הזכויות שמורות

בתור ליסטים התרגל ריש לקיש לחיים של התנגדות. השודד הוא אדם הנמצא מחוץ לחברה וקורא עליה תיגר. כנגד האיום החיצוני הזה נאלצת החברה להתגונן, להתבצר, להתחזק, ובסופו של דבר, אם היא חזקה דייה – להתפתח. בעולם ללא מאבק, לעומת זאת, היא נידונה לקיפאון או, גרוע מכך, לניוון. רבי יוחנן הבין על בשרו את ערכה של ההתנגדות שהציב לו ריש לקיש. בלָָמדו עם רבי אלעזר בן פדת חש רבי יוחנן שהוא על סף התנוונות – לאן יוכל להתקדם אם החברותא שלו רק יענה אמן אחר כל פסיקותיו? רק כעת, מאוחר מדיי, הוא מבין את התפקיד שמילא ריש לקיש כ"עזר כנגדו": כאשר נכנס הליסטים לשעבר לבית המדרש, נאלץ אמנם לנטוש את כלי נשקו, אך לא זנח את טקטיקת ההישרדות שלו. כל קביעה הלכתית של הרב זכתה אצלו להתקפה מוחצת. הצורך להגן על דעתו אילץ את רבי יוחנן לחשוב באופן חד ומעמיק יותר, וכך הפכה ההתנגדות למקור של גדילה והתפתחות.

סיפורם הטרגי של רבי יוחנן וריש לקיש, וכמותו גם סיפורם האופטימי של הזונה והתלמיד, חושפים בפנינו עיקרון יסודי בתפיסת התשובה היהודית: האמונה כי האדם הניחם על פשעיו אינו יכול ואינו צריך להתכחש לעברו, משום שהחטא אינו גילוי של רשע מוחלט שיש לכלותו, אלא סילוף שאפשר לתקנו. הודות לתיקון הזה יכולים הדחפים, הנטיות וההרגלים שהופנו לפנים כנגד הטוב, להיהפך למשרתיו הנאמנים. הכוחות שהתסיסו את הריקבון יכולים להזין את החיים; הזרעים שנבטו במאפליה עתידים לתת פרי באור.

ד"ר עידו חברוני הוא מרצה לספרות המערב במרכז האקדמי שלם ומנהלו החינוכי

זוהי תמצית המאמר 'זונה וליסטים בבית המדרש', שפורסם בכתב העת תכלת באביב 2008. את המאמר המלא ניתן לקרוא כאן.