ברוכים הבאים לאליטה־תחתית: על 'בן יחיד'

בשנת 2006 זיכתה שופטת בית המשפט המחוזי בברלין בחור צעיר ממוצא טורקי, שרצח את אחותו "על רקע כבוד המשפחה". השופטת השתכנעה שלא הייתה לצעיר כל אפשרות אחרת, משום שהוא גדל על ברכיהם של ערכים מסוימים, הוא היה בן ממושמע, פעל לאורם של ערכים אלה ולא הייתה לו כל הזדמנות או אפשרות לערער עליהם. מנקודת המבט של הערכים והמסורות שעל ברכיהם גדל הוא עשה את המעשה הנכון. המעשה היחיד הנכון.

המקרה הסעיר את דעת הקהל ומערכת המשפט, והלהיט דיון ציבורי ער ברחבי אירופה על גבולותיה של החברה הרב-תרבותית. מקרה זה נוגע ישירות למצבה של החברה שלנו, גם היא חברת מהגרים רב-תרבותית המנסה – בהצלחה חלקית מאוד – לקיים מערכות ערכים רבות וסותרות.

עקדת אלירן

ספרו של אבי גרפינקל, 'בן יחיד', הוא ספר מורכב בעל רובד חברתי מקומי גלוי ורובד פילוסופי אוניברסלי גלוי פחות. באופן הגלוי הוא ספר המהווה סיסמוגרף חברתי רגיש ואקטואלי. הוא משקף היטב, בלי לכבס ובלי ליפות, את הפולס העצבני של החברה שלנו שאיננה חברת מופת או אור לגויים, אלא חברת מהגרים מלאת מתחים פנימיים, רווית אלימות, מאבקי כוח וציניות פוליטית. בתור שכזה הוא גם כתב האשמה חמור על חברה בלתי שוויונית ואלימה.

מי מתאים לתפקיד מאשימהּ של החברה? לא היורד המתנשא החי לו בברלין או בניו יורק הוא הדובר כאן, זה שלא נאה לו ולא יאה לו ומשקיף עלינו בצורה לא מחמיאה – אלא מי שמתגונן מפני החברה, שהחברה מנסה להוקיעו ולהקיאו ממנה כי הוא לא נאה לה ולא יאה לה. זהו מונולוג ארוך של מי שיושב בתא כלאו ולא מכה על חטא, אלא מסביר בגילוי לב איך הגיע לשם. כך האשמה נהפכת על פיה, ובלי משים החברה היא המושבת על כס הנאשמים.

צירו המרכזי של הספר הוא סוציולוגי קלאסי: היחיד מול החברה. אלירן זינאווי, ארכי-עבריין ממשפחת פשע, מהרהר על מקומו בחברה שהוא חי בה ולא ממש חי בה. לא ממש חי בה, מכיוון שכשם שהאליטות העליונות מתבדלות, כך גם מתבדלת אליטת העולם התחתון.

מאבקו של זינאווי איננו בהכרח מאבקו של נער מן השוליים החברתיים מול המרכז ההגמוני. זינאווי איננו 'לוזר', הוא דווקא 'ווינר'. הוא צמח בתוך אליטה שהינה מעין סיטרא אחרא של האליטה האשכנזית, אליטה-תחתיתה. מפגשו עם נעמה, הסטודנטית לרפואה משכונת רחביה, הוא מעין מפגש פסגה של שני סוגי אליטות. ובכל זאת, רגש הנחיתות מגיח אך ורק מצדו של זינאווי ומפגש זה סודק משהו בביטחונו – הרעוע גם כך – בצדקת דרכו ובמוסר אביו שאותו הוא חושב לנטוש.

אם אין בכך די, גם משבר חמור מבית סודק את ביטחונו, כאשר אשה-נחש פתיינית, עקב אכילס האיום והנורא של המוסר הגברי, נכנסת לחיי משפחת הפשע, גורמת לשלושה ארכי גברים לאבד את הראש – במקרה אחד, פשוטו כמשמעו – ושלושתם מסולקים בבושת פנים מגן העדן של הגבריות. עולמו של זינאווי נסדק מבית ומחוץ וספקות מחלחלים בו. הוא רוצה לצאת – אבל מתקשה; הוא רוצה לצאת – אבל לאן? האם יצליח?

כדי לעשות שינוי, כך למדנו הן מההיסטוריונים והן מהפסיכולוגים, יש למרוד באב ולחסלו. מעבר להיותו ספר חברתי העוסק ביחיד מול החברה, זהו ספר המטפל ביחסי אב-בן רוויי מתח ואלימות. הוא עוסק בקוד האתי הגברי, בכרסומו ובשבירתו. אם התסביך הפרוידיאני הדחף לרצח אב מהווה מטאפורה מרכזית לאפשרות של מהפכה תרבותית נגד המסורת, הרי שיחסיו של זינאווי, יורש העצר של משפחת אצולת הפשע עם אביו, הופך לאלגוריה פילוסופית על האפשרות מלאת התקווה ועם זאת הנואשת להפסיק את מעגל האלימות.

כאן טמון המוקש: כדי לחולל מהפכה, להפסיק את מעגל האלימות והשנאה, לשבור את אתוס הכבוד הגברי הרצחני וההרסני יש לחסל את האב, וחיסולו הוא כבר חלק מאותה לוגיקה. עבור זינאווי זו דרך ללא מוצא – אבל אין לו ברירה.

באחד משיאי הסיפור, במעמד העקידה, הנער יצחק-אלירן לא מניח לעקוד אותו. באותו רגע דרמטי שבו הוא מבין כי הוא-הוא השה לעולה, הוא קם על אביו להורגו בלית ברירה. בסיפור העקידה האלטרנטיבי של גרפינקל אברהם לא מתעשת ואינו חוזר לשפיות ומתחרט, ולעומתו יצחק איננו קורבן סביל. אם מישהו משנינו צריך למות, יהא זה אתה, אבי, כדי שאני אוכל שלא להיות רוצח יותר. זהו רצח שיסתום את הגולל על מעגל הרציחות. יהיה זה הרצח האחרון עלי אדמות, שאחריו יהיה שלום על פני האדמה. אלירן זינאווי הוא קורבן המהפכה הזו.

מולטי-סופר-ארכי גבר

הספר עוסק במערכת ערכים של גברים גבריים, שביניהם מתקיים מאזן אימה תמידי שתכליתו למדוד מי יותר גבר-גבר, מי הגבר הכי הכי גבר, מיהו המולטי-סופר-ארכי גבר. אלא שכל כולו עוסק בספקות קשים במערכת ערכים זו, בכרסומה והתכרסמותה מחוץ ומבית, ובסופו של דבר בקריסתה הטראגית. הסיפור נפתח ונסגר בחולשתם של גברים, אך בה בעת הוא כתב האשמה על חברה שלא מאפשרת לזינאווי לחזור בתשובה, חברה שבה מי שמהרהר להניח את נשקו אין לו תקומה.

בסיפורו 'רקוויאם גרמני', כמו ברבים מכתביו, תיאר בורחס, הסופר הארגנטינאי הגאון, את המלכוד שבאתוס הכבוד ואת הלוגיקה של הכוח שאין ממנה מוצא, כי ברגע שמחסלים את הרוצח הופכים לרוצחים. באופן מפורש, מי יותר ומי פחות, תיארו גם ניטשה והמרקיז דה סאד את הבסיס הרעוע והנואש של השמאל, של הנשיות, של הפציפיזם, של הרצון לחיים ללא קורבן ולקיום ללא אלימות.

מסקנתו של גרפינקל הפוכה ממסקנתם הפאשיסטית של המארקיז דה סאד, של ניטשה ושל בורחס: כשזינאווי מתדפק על דלתה של נעמה באישון לילה אחרי רצח האב באפיסת כוחות ועם אף שבור ומדמם, מעמיד בפנינו גרפינקל את הקונפליקט שהיא עומדת בו: האם לפתוח לו את הדלת. האם לפתוח לרוצח במצוקה? לגרפינקל אין ספק. נעמה מכניסה אותו אחרי התלבטות ארוכה ומטפלת בו בשעת מצוקה ללא שאלות מיותרות, כרופאה למען זכויות אדם. גם רוצח הוא אדם, למי ששכח או שמטיל בכך ספק.

זהו ספר אמיץ המתכתב, במודע או שלא במודע, עם שורה של רומנים שנכתבו ברובם במאה העשרים העוסקים בהתניה של השיפוט המוסרי – בתנאים החברתיים והפסיכולוגיים לחשיבה והתנהגות מוסרית. העיסוק הפילוסופי במוסר מאפלטון ועד קאנט, לא נתן את דעתו כלל להתניה זו. אבל בתוך זרם הפילוסופיה הלא 'טהורה' מדבר ניטשה על המוסר כעל פריבילגיה של העניים, או ליתר דיוק המצאה של החלשים. ובמאה העשרים, מכיוון אחר לגמרי, מדבר פרימו לוי בספרו 'הזהו אדם' על מוסר ואתיקה באושוויץ וחושף את המוסר כפריבילגיה של מי שחי בתנאים נוחים ולא בתנאי הישרדות.

ספרו של גרפינקל מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שנכתבו על ידי פושעים-רוצחים אמיתיים או בדיוניים, והמשמשים כמעין כתבי הגנה פילוסופים-אקסיסטנציאליסטים או כתבי הגנה חברתיים-מוסריים. אסטרטגיה ספרותית זו מעמידה את הקורא בתפקידו של השופט: עליו להכריע האם יש לשפוט את נושא המונולוג לכף חובה או לכף זכות. רוב הספרים הללו נכתבו, שלא במקרה, בלשונות ובתרבויות קתוליות: צרפת וספרד. ה'מדונה של הפרחים' של ז'אן ז'אנה, 'הזר' של אלבר קאמי, 'פשעי האהבה' של המרקיז דה סאד. ברבים מספרים אלה מדובר ברוצחי אב ואם, וכמעט כולם נכתבו, באמת או באופן בדיוני, בין כותלי הכלא או בתא הנאשמים כשהנידון מחכה לגזר דינו. ספרו של גרפינקל מתכתב באופן עמוק ואינטימי, כנראה שלא במודע, עם גדול החיבורים של סוגת העדוּת הזו: 'משפחתו של פסקואל דוארטה' ספרו הקשה והשנוי במחלוקת של הסופר הספרדי קמילו חוסה סלה, זוכה פרס נובל.

כל ההלל והשבחים מגיעים לאבי גרפינקל שנתן לאחד, אלירן זינאווי, את זכות הדיבור, הן מבחינת השליחות החברתית המקופלת בתוך אסטרטגיה ספרותית זו, והן מפני שהעמיד סוף-סוף בשפה העברית רומן עדוּת מהסוג הקיים והידוע בכל השפות האירופאיות, ובאופן מפתיע טרם נכתב בשפתנו.

כמו ב'משפחתו של פסקואל דוארטה' הספר עצמו לא מכיל את השיפוט של דמות הרוצח, אלא מציב את הקורא בעמדתו של שופט. מלאכתו של הסופר היא לדובב את הנאשם-מאשים, לאפשר את העדות ובכך להפוך את המשפט להוגן, שכן לא רק החברה מאשימה את דוארטה ואת זינאווי אלא הם גם אלה המאשימים את החברה, ובכך כתב ההגנה הופך באופן בלתי מפורש לכתב האשמה. הסופר הוא מתקנהּ של מערכת המשפט, הנותן מקום לעדוּת ומכין את החומרים למשפט הצדק שמאפשרת הספרות. ישפוט נא הקורא: האם יש לדון את פסקואל דוארטה ואלירן זינאווי לכף חובה או לכף זכות? האם הם פושעים?

חמלה פלאית

זינאווי בנה לעצמו משנה סדורה של ערכים, השתדל להקפיד על קלה כחמורה בסולם הערכי הפרטי שלו ואף שב והלקה את עצמו כשסרח. הוא שאל את עצמו שוב ושוב האם הוא ראוי, ממש כפי שעשוי לשאול את עצמו בנו של פרופסור רם מעלה ההולך בעקבות אביו.

הקונפליקט של הדמות המרכזית הוא טראגי במובן הקלאסי של המלה: מחד גורלו, מאידך בחירתו החופשית. האם יש בידיו לבחור את מסלול חייו ולסטות מהמסלול שהתוותה לו משפחתו, הרקע החברתי והסוציאליזציה? האם היותו רוצח הוא פרי בחירה אישית או גורל? האם ידבוק זינאווי במסורת המשפחתית, בחינוכו של אביו או שמא יסטה מהגורל שהתווה לו, יסטה מדרך הישר ויהיה אזרח הגון ושומר חוק? זינאווי יודע שזו נבלה וזו טרפה, ועולמו צר עליו. אף אחד לא מחכה לו מחוץ למעגל הפשע. הוא יודע היטב מה יהיה ערכו ומה יהיה דינו בסולם ההיררכיה החברתי, והוא לא ממהר לדרדר את עצמו למדרגת אזרח מן השורה החי חיים אפרוריים וחסרי הוד והרפתקה.

מערכת המשפט שלנו לא תדון לעולם פושע, בוודאי שלא רוצח, לכף זכות, "משום שלא הייתה לו בחירה". רצח הוא רצח, ותמיד יש אפשרות אחרת ותמיד יש בחירה. אבל מאחר ומערכת המשפט שלנו לא יכולה אחרת, באה הספרות כדי להדיר שינה מעינינו וליצור חוסר נוחות באשר למערכת המשפט.

האמנם אין לרוצח זינאווי כל אפשרות אחרת? העובדה שגרפינקל מדובב אותו ומגיש לנו את המונולוג שלו ככתב הגנה, וכן האופנים שבהם הוא מזדהה עם הגיבור ומקרב אותנו אל עולמו, חושפת את העובדה שהסופר חש כלפיו אהדה רבה ונוהג בו במידת הרחמים. עם כל תפארת חילוניותו של גרפינקל – עולמו הדיסאילוזורי, הפוסט אידיאולוגי, הפרגמטי והריאל-פוליטי – מפתיעה ומרשימה החמלה שבה הוא מטפל בגיבור הרוצח שלו. החמלה שהוא מגלה שמורה, דרך כלל, לאנשי דת, בעיקר נוצרים, שהרי שם אלוהים אוהב את החוטאים. חמלה המופיעה יש מאין, הומניזם שלא נזקק לנרטיבים הגדולים, הם כנס שעליו יש לתמוה.

ד"ר עינת דוידי היא מרצה בחוג ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם

המאמר מבוסס על דברים שנאמרו בערב השקת הספר 'בן יחיד', 14 באפריל 2015

תמונת הנושא: פרט מתוך כריכת הספר 'בן יחיד', ידיעות ספרים 2015