כמה יהודים יש באוליבר טוויסט?

הרומן "אוליבר טוויסט", שפורסם בהמשכים חודשיים החל משנת 1838, הוא אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של צ'רלס דיקנס, שהרבה לעסוק בחוליי החברה בתקופתו ובמיוחד בעוני. ב-1854, הציג השבועון היהודי הלונדוני "ג'ואיש כרוניקל" שאלה מפתיעה: מדוע "צריכים רק היהודים להיות מודרים מ'לבו האוהד' של סופר גדול זה, ידיד העשוקים".

 

הסטטיסטיקה של האנטישמיות

מקור התסכול שהביע השבועון היהודי היה דמותו השלילית של פייגין, דמות הנוכל בספר. ואין המדובר בסתם נוכל, אלא בכזה שסוחר בסחורות גנובות ומפתה ילדים להצטרף אל עולמו הפלילי המושחת באמצעות הבטחה כוזבת להגנה.

רבים מחוקרי תולדות הספרות סבורים כי דיקנס ביסס את דמותו של פייגין על פושע יהודי מסוים מאותה תקופה: אייקי סולומון. סולומון היה "חוטף ילדים" אמתי שסיפק לילדים רעבים מזון דל ומחסה בתמורה לחפצים שהצליחו לגנוב. זוהי חכמה קטנה מאוד להטיל על תפוח רקוב אחד את האשמה ביבול מרשים של קריקטורות שליליות של מאה שנים, ובכל מקרה בדיקה סטטיסטית מוכיחה שהשבועון שאל את שאלתו בצדק.

סטטיסטית, פייגין מכונה ברומן לא פחות מ-250 פעם בכינוי "היהודי" – לעומת 42 פעמים בלבד שבהם הוא נקרא בשמו או בכינוי "הזקן". למעשה, הוא הדמות היחידה ברומן המכונה במפורש ופעם אחר פעם על שם דתה או מוצאה. צרפו לכך את העובדה שדיקנס הורה למאייר הספר לאפיין את הדמות בזקן ארוך ובחוטם בולט – שלא לומר "כמה ניבים דוגמת ניבי כלב או עכברוש – מחניכיו הריקות משיניים אחרות" – והרי לכם קריקטורה אנטישמית קלאסית של דמות היהודי.

לכן, מוטב לנו לשאול, ברוח ה"ג'ואיש כרוניקל", מדוע הלב האוהד הגדול הזה של דיקנס חש לעצמו חובה לחקוק באבן הספרותית סטריאוטיפ שלילי כל כך רק במקרה של עם אחד ויחיד.

 

האנטישמיות של דיקנס: שלב התירוצים

מבקרי דיקנס, מצדם, נמנעו ברובם הגדול מלהאשים את הסופר באנטישמיות, גם במקרה הברור לכאורה של פייגין. חלק מניסיונות ההתחמקות שלהם מזכירים אקרובטיקה אינטלקטואלית יותר מאשר פרשנות. כך, למשל, טוענים חלק מהמבקרים שפייגין הוא לא באמת יהודי, מפני שבהופעתו הראשונה ברומן הוא מטגן נקניקיות לא-כשרות. לפי פרשנות זו – כמעט אין יהודים היום בתל אביב.

מבקרים אחרים מצביעים על דמויות דיקנסיאניות אחרות, למשל ריאה ברומן "ידידנו המשותף", המאירות את היהודים באור חיובי דווקא. זוהי בחירה מאוד פרטנית שכן רשימת הטיפוסים היהודיים המנוולים והמושחתים המופיעים בספריו של דיקנס מוכיחה אחרת. בארני היהודי, למשל, שותפו לפשע של פייגין, אף הוא ב"אוליבר טוויסט", לצד אוריה היפ הנבל אדום השיער מ"דייוויד קופרפילד". בעניין זה נציין ששיער אדום הוא סימן מובהק להתרועעות עם השטן בתקופה הוויקטוריאנית.

קל להבין ללבם של המבקשים להמעיט בחשיבות הנטייה האנטישמית של דיקנס ואפילו להזדהות עמם. שהרי אם דמותו של פייגין אכן צמחה מתוך סלידה אמתית וברורה בעליל כלפי הגזע היהודי, יש בכך כדי לסדוק את העמדה המוסרית הגבוהה שממנה הטיח דיקנס בחברה את הביקורת הנוקבת והמרגשת כל כך שלו.

אבל אפשר אולי להגיע גם למסקנה אחרת: דיקנס אמנם נחשב למי שהקדים את זמנו, אך אין בכך כדי לשלול את העובדה שהיה גם תוצר בלתי נמנע של הזמן ושל המקום שבהם חי. והזמן הזה והמקום הזה היו קרקע פורה לסטריאוטיפים שליליים על הגזע היהודי.

וכאן מגיע הטוויסט של אוליבר טוויסט: מה קרה לדיקנס כאשר פגש את היהודי שהוא ההפך מהסטריאוטיפ שהכיר? האם מפגש כזה גרם לו להעמיד במבחן את אמונותיו ואת הנחותיו המושרשות?

 

התיקון: דיקנס פוגש יהודי

 הזדמנות לחשבון נפש ולתיקון נקרתה לדיקנס בשנת 1860, כשמכר את ביתו בלונדון לבנקאי היהודי ג'יימס דייוויס. דיקנס, שהגדיר את דייוויס כידידו, כתב: "עליי לומר שבכל דבר ועניין הפגין הקונה התנהגות מופתית, ושלא עולה על דעתי שום התקשרות כספית עם כל אדם אחר שהייתה כה משביעת רצון, מתחשבת ומלאת אמון". אמנם הוא תיאר את אותו קונה מושלם כ"מלווה בריבית יהודי", מה שמעיד על עומק התפיסות הסטריאטיפיות של דיקנס, אך בכל זאת ניכר כאן שינוי והידידות בין השניים השפיעה עמוקות על הסופר.

למעשה, היא השפיעה עליו עד כדי כך שכאשר אלייזה, אשתו של דייוויס, הביעה התנגדות להדגשת יהודיותו של פייגין ברומן וכתבה לו בשנת 1863 שהיהודים רואים בדמותו של פייגין "עוול גדול" שנעשה להם, החל דיקנס לשכתב את "אוליבר טוויסט" וסילק מ-15 הפרקים האחרונים של הרומן כל אזכור לכינוי "היהודי". וכך כתב לאלייזה: "רק רצון טוב שורר ביני לבין העם שלו אני רוחש כבוד אמתי ושלא הייתי פוגע בו בזדון". לבסוף, באחת הקריאות הפומביות האחרונות של הרומן, בשנת 1869, שנה אחת בלבד לפני מותו, סילק דיקנס כליל את כל התכונות הסטריאוטיפיות שייחס קודם לכן לפייגין.

יש משהו מעודד בעובדה שהיכרות אישית עם יהודי אחד יכלה לעשות רושם כה עז הן על הסופר עצמו והן על כתיבתו. עובדה זו מעידה גם על אמונתו של הסופר ביכולתו של האדם להשתנות ולהיגאל, המתוארת בעצמה כה רבה ברומנים כמו "בין שתי ערים".

אך העובדה היא שרושם כזה ותיקון שכזה לא יכולים להתחיל לתקן את הנזק שחולל תיאורו המקורי והגזעני של פייגין. עובדה זו מעידה על כוחה של המילה, שמרגע שהונחה על הנייר היא עשויה לאתגר אך גם לחזק סטריאוטיפים הרסניים בחברה.
"אגב, הסרט מ-1948 שנאסר לשידור בישראל – נאסר גם במצרים, אולם מסיבה הפוכה – הוא לא הציג את היהודי מספיק רע. כנראה שגם אנטישמיות היא דבר יחסי.

דיקנס, כמוסכם על כולנו, היה אדם בעל אינטליגנציה חריפה. הוא היה סולד ללא ספק מהמחשבה שמבקרים וקוראים צריכים להגן עליו מפני התמודדות כנה עם מאפיין מצער בכתיבתו. מוטב לנו ללכת בדרכו ולהוציא לאור את האמת, כדי שזו תוכל לשחרר אותנו.