לקנות את האהבה מחדש

אודיסאה // הומרוס
מיוונית: אהרן שבתאי
הוצאת שוקן
462 עמ'

אחרי היעדרות של 20 שנה, חוזר אודיסאוס ממלחמת טרויה ומנדודים בקֶרב עמים ואלים מופלאים ומסוכנים, רק כדי למצוא שביתו באיתקה מתפורר. יותר ממאה מחזרים השתלטו עליו, זוללים את צאנו ובקרו, שותים לשכרה את יינו, מנסים לפתות את פנלופה אשתו ומשפילים את בנו טלמכוס, שהיה כבן שנה בפעם האחרונה שראה אותו אביו.

איזו אירוניה. הסיבה להיעדרותו הממושכת של אודיסאוס היא צאתו למלחמה במטרה להשיב את אשתו הבוגדנית של אחר, את הלנה רעיית מנלאוס, ואילו עתה מרחפת מעליו הסכנה לאבד את אשתו שלו. אלא שפנלופה, בניגוד להלנה, שומרת לבעלה אמונים. גם בנו, טלמכוס, עושה הכל כדי לסייע לאביו וכך גם אומנתו הזקנה אוריקליה ושני משרתיו הוותיקים, אומיוס ופילויטיוס. אפילו כלבו הזקן והגוסס מזהה אותו בחוזרו לאיתקה מחופש לקבצן, ממש לפני שהוא נושם את נשימתו האחרונה.

האודיסאה היא לא רק האפוס הגדול של השיבה הביתה – כמו שיודע להגיד גם מי שלא קרא שורה אחת ממנה – אלא גם החלום הגדול ביותר על נאמנות ושמירה על הקיים שטוותה תרבות המערב. במובן זה, התרבות היוונית רחומה הרבה יותר מן התרבות העברית. בעוד ששערי גן העדן נסגרים לעד, מצליח אודיסאוס – שגם הוא, כאדם הראשון בן הסיפור המקראי, נזרק לעולם מנוכר ואכזר – לחזור הביתה. אין זה משנה אם הבית הזה הוא בית ממשי, ילדות, רחם או כל אושר שידענו בעבר ואנחנו כמהים לשוב אליו.

מה שהופך את האודיסאה ליצירה מרגשת כל כך הוא העובדה שאודיסאוס מגשים את השיבה הביתה דווקא משום שהוא מתעקש על אנושיותו. בעוד שאדם וחווה, כמו גיבורים יוונים רבים, ניסו בגאוותם להידמות לאל, אודיסאוס דוחה את הצעתה של הנימפה קליפסו להפוך לבן אלמוות, צעיר ויפה לנצח. על פני זאת, הוא מעדיף לחזור אל אשתו הארצית המזדקנת ואל בנו שאין הוא מכיר. כמה וכמה פעמים לאורך האפוס הוא מתקן בני שיח שטועים לראות בו אל, ומדגיש בפניהם שהוא רק אדם, בן אנוש שבסך הכל רוצה הביתה.

אלא שדווקא שם הוא נתקל בקושי בלתי צפוי. המחזרים הרבים אינם עוצרים אותו, והוא מתגבר עליהם בזכות כוחו הפיזי, אומץ לבו, ערמומיותו ועזרתה של האלה אתנה. הקושי המפתיע הוא שדווקא בני ביתו אליהם הוא מתגעגע – בנו, אשתו ואביו – מניחים כי הוא כבר מת, ומסרבים להאמין כי הוא הוא. אודיסאוס נדרש להוכיח את זהותו ולזכות מחדש באהבתה ובאמונה של אשתו. זו אולי אחת הסיבות לכך שהיצירה השירית הזאת מדברת אלינו גם 2,800 שנה לאחר שחוברה. כולנו משתוקקים להכרתם, לאישורם ולאהבתם של הקרובים לנו, אבל כולנו יודעים – או צריכים לדעת – שעלינו לעמול קשה ולהתמיד כדי להשיגם בכל יום מחדש.

לא לחינם הזכיר אריסטו בספרו 'פואטיקה' את האודיסאה כמופת לשירה עילאית. מיומנותו של הומרוס ביצירת מתח והזדהות, במשחק קדימה ואחורה בזמן, בהשהיית הדרמה, בפיזור דילמות, סכנות ופיתויים בדרכם של גיבוריו, בהטיית רגשותיו של הקורא ובשימוש באירוניה – היא ללא תחרות.

פנלופה, מספר לנו הומרוס, הוליכה שולל את המחזרים בכך שטענה כי לא תוכל להינשא לאיש מהם עד שלא תשלים את טווייתו של אריג לכבודו של לארטס המזדקן, אביו של אודיסאוס. אלא שמדי לילה היא פרמה את האריג הזה כדי שמלאכתה לא תסתיים לעולם. המחזרים אמנם גילו את המזימה, אבל התנהלותה של פנלופה נשארה המטאפורה המושלמת לאמנותו של הומרוס. כפי שהיא טווה ופורמת, מתקדמת ונסוגה, כך גם הומרוס יודע להביא את העלילה לשיאים של דרמה וברגעים המותחים ביותר לעצור, להשתהות ולסטות לעניינים אחרים – פעולה היוצרת את האריג, או הטקסט, המרהיבים ביותר.

השהיית הזמן, כפי שמציין המתרגם אהרן שבתאי, מאפיינת גם את הטכניקה השירית של הומרוס, שמטרתה העיקרית היא ולעכב את הרגע החולף ולהנכיח אותו. בין השאר, הוא עושה זאת באמצעות שימוש בשמות תואר חוזרים כמו "אאוס ורודת האצבעות", "מילים מכונפות", "אכילס מהיר הרגליים", "הספינות המהירות והשחורות", "החנית ארוכת הצל" ועוד. והרי עצירת הזמן, 20 השנים שהיו כלא היו מבלי שהביאו אובדן, התכערות או בגידה, היא לבה הפועם של היצירה האלמותית הזאת.

פרט למחברי התנ"ך ולשייקספיר, נראה שלא קמו מתחרים להומרוס. לפחות בתחום הספרות, אם כן, קשה מאוד לדבר על קדמה. לגבי התרגום, לעומת זאת, ההפך הוא הנכון. עכשיו כבר מותר להודות שתרגומו של טשרניחובסקי מ-1940 היה לא פחות מעונש: מיושן, כבד ונפוח כבר בעת יציאתו. בתרגומו הדיבורי והעכשווי של שבתאי, למרבה ההנאה, הגיבורים "מתים מצחוק" ולפעמים אפילו "מתחשק להם לשכב". האודיסאה, כאמור, חוגגת את ניצחונו של האנושי. טוב ששבתאי הוריד אותה מהאולימפוס.

ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם. ספרו השלישי, 'בן יחיד' עתיד לראות אור בהוצאת 'ידיעות ספרים'