לא זה הדרך (ג)

בתום לימודיי התיכוניים , ועד היום הזה לא מצאתי לי מקום שבו תוכל נפשי לנוח ולמצוא מזור לתביעותיה, ומצאתי שאני נע ונד בין עולמות.

חוויית הנדודים הזאת הביאה אותי לתחושת כישלון ותסכול, אולם בחלוף הזמן הבחנתי כי קני המידה שבהם השתמשתי לצורך ניתוח החוויה שלי חסרים מעיקרא. הבנתי פתאום שהגשמת שאיפתי ללימוד תורה מעמיק ואמיתי וחם וחי ואוהב המתעסק בצרת היהדות מתוך מתודולוגיות של העיסוק בצרת היהודים (כפי שעוד אבאר אותה להלן) מונחת בקרן זווית, וכל שנותר לי הוא לבוא וליטול.

אולם הדברים לא מבוררים דיים, ועל כן באתי להרחיב בעניין תוך התייחסות למאמרו של מורדי מילר: "חורבן בית המדרש", שפורסם ב"שבת" של "המקור ראשון". קודם לכן אבהיר כי הדברים הכתובים כאן מבוססים אך ורק על חוויותיי שלי מבתי המדרש השונים ועל חוויותיהם של אחרים, ולא על מדדים אבסולוטיים או סטטיסטיים.

במאמרו 'חורבן בית המקדש' שפורסם ב'מקור ראשון' השמיע מורדי מילר ביקורת עניינית, מנומקת ובהירה על חוויות הלימוד שלו בבתי המדרש החילוניים המכונים גם בתי המדרש של היהדות המתחדשת. מילר קובל, ובמידה לא מבוטלת של צדק, על היבטים שונים בתוכן ובצורת הלימוד של טקסטים יהודים באותם בתי מדרש: מבחירה סלקטיבית של טקסטים פשוטים לעיכול מבחינה רעיונית ("שעושים נעים בגב") ועד חסרונות מהותיים באספקטים שונים של הלימוד –  פרשנות, סמכות ועמל. ביקורתו של מילר חשובה ואבחנותיו מעניינות מאוד, בייחוד לאור העובדה שפרשנותו למצב העניינים הקיים נוגעת באחד העצבים החשופים הרגישים ביותר בחברה היהודית למן תקופת ההשכלה ועד למדינת ישראל של 2017: מקומה של היהדות והרלוונטיות שלה לחברה היהודית-ישראלית, כמו גם היחס הראוי ללימוד טקסטים יהודיים במסגרות השונות. השאלה הזו סבוכה ומרתקת, והיא יסוד מהותי בהבנת סוגיות שונות העולות לשיח הציבורי חדשות לבקרים: הדתה במערכת החינוך, היחס הראוי לזרמים יהודיים שונים (נשות הכותל לדוגמה) ועוד. לא כאן המקום להאריך בדברים ביחס לכל אחת מן המגרעות שעליהן מצביע מילר, אולם כגילוי נאות עליי להודות שמחשבותיי בעניין אינן כה רחוקות מעמדותיו. גם אני, כמילר, עזבתי את בית המדרש ואינני מקפיד על קלה כחמורה. גם חוויותיי מבית המדרש כוללות עוצמות גדולות ותורה חיה (גם אם לא תורת-חיים); גם אני עסוק בחיי היומיום שלי בעולם התוכן היהודי: אני אוהב אותו ושונא אותו, נלחם בו ומתפייס איתו, מתנחם בו ומקלל אותו. גם אני סבור שהחינוך הדתי שקיבלתי הוא אולי הברכה  הגדולה ביותר, אולם קרוב לוודאי כי הוא גם המארה הגדולה ביותר. אנו אנשים שחיים בשני עולמות, אולם לא שייכים באמת לאף אחד מהם.

ברם, בשונה ממילר, אני סבור שתהליך התרחבות בתי המדרש השונים והנגשת היהדות לכל מי שליבו חפץ הוא ראוי ומבורך, ואני מבקש להציע נקודת מבט אחרת העשויה לשפוך אור חדש על הדברים, ולבחון במיוחד את בתי המדרש החילוניים כמבשרי בשורה חשובה: מציאת פתרון למכלול הבעיות שאכנה אותן כאן בשם צרת היהדות – מונח השאוב מן ההגות הציונית התרבותית האחד-עמיסטית, המנוגדת במידה זו או אחרת, לפחות מבחינה רעיונית, לציונות המדינית ההרצליאנית ולפתרונה לצרת היהודים. למעשה עד כה, ובמשך קרוב לשישים שנה, עלה בידינו לדחוק את השאלות הללו אל אחורי התודעה, מתוך מחשבה או ציפייה כי הדברים יתגבשו ויקבלו צורה בדרך הטבע כתוצר לוואי של בניית תרבות לאומית (ואולי אף כספיח לתודעה גלותית של "פעמי משיח"). אולם הלכה למעשה הלכה התעלמות זו והעמיקה ככל שחלף הזמן, ומתחת לפני השטח תבעה בעיה זו לבוא על פתרונה, עד שלא ניתן יותר להניחה עד שיבוא אליהו. אל תוך הוואקום הזה נכנסו בתי המדרש החילונים – גם אם לעת עתה לא בהצלחה יתירה.

במאמרו "לא זה הדרך" פורט אחד העם שלושה עקרונות מנחים העומדים בבסיס אמונה או דעה המביאה לידי מעשה, וזה לשונו: "כל אמונה או דעה המביאה לידי מעשה מיוסדת בהכרח על שלשת המשפטים האלה: א) שהשגת תכלית ידועה היא צורך מורגש לליבנו, ב) שפעולות ידועות הן האמצעים להשגת התכלית ההיא, ג) שהפעולות ההן אינן גדולות מכוחנו ולא יגיעתן מרובה מכדי של התכלית בעינינו".

גם בתי המדרש המסורתיים וגם אלו החדשים שואפים להשגת תכלית מסוימת, וכל אחד מהם יודע לנמק את שאיפתו דבר דבור על אופניו. הבעיה נעוצה בסעיף ב' של אחד העם: בעוד בתי המדרש החילונים פועלים לאור התכלית, בתי המדרש הדתיים חוטאים לתכלית. הצד השווה בתפיסתם העצמית של שני הטיפוסים של בתי המדרש – הדתיים והחילוניים – הוא כי רואים הם את עצמם (בין אם כתרבות יהודית רלוונטית ואקטואלית ובין כ"תורת ארץ ישראל"), מי יותר ומי פחות, כל אחד בגבולות שהוא מוצא לנכון להתגדר בהם. אלא שבעוד שבתי המדרש החילונים פועלים באמצעים מתאימים להשגת אותה תכלית, בתי המדרש המסורתיים מחטיאים אותה, ועם כל רצונם הטוב לחידוש תורת ארץ ישראל, מדובר למעשה, לפחות מבחינה רעיונית, בגולים בארצם, הממשיכים לעסוק בתורה כמו בשטעטל של המאה ה-19 שעליו כבר קוננו יל"ג ובני דורו. בתי המדרש החדשים שואפים לבניית קומה חדשה ולמתן מענה לצרת היהדות, תוך ניסיון לשאוב ממקורותינו עמדה ברורה ומבוססת בנוגע לשלל סוגיות הנידונות במרחב הציבורי היום. לעומתם, בתי המדרש המסורתיים, שהיו אמורים להפוך לסמל היהדות החדשה, פועלים פעולות אשר אינן בבחינת אמצעים להשגת תכליתם. הם קופאים על השמרים ועסוקים בצרת היהודים – לא במובנה הפיזי דווקא, כי אם במובנה הרעיוני. אמירה זו טעונה בירור ודיוק:

קו ישיר נמתח מזרמים רבים בציונות הדתית ובבתי מדרשה מעמל התורה העמוק והבלתי מתפשר (והראוי באמת להערכה עצומה) אל חיי-מעשה מוסריים מעורפלים ובלתי מנוסחים. והרי הלימוד הבית-מדרשי יכול לפעול את פעולתו בחיי המעשה, ואילו אנו עדים לתהליך הפוך, ובמסגרתו אותו לימוד נשאר בתוך דל"ת אמותיו של בית המדרש, אינו פורץ החוצה ואינו מגדל אנשים המסוגלים להביע עמדות רלוונטיות בסוגיות הרות גורל כגון היחסים שבין דת ומדינה, היחס לערבים, ועוד ועוד (כמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אולם אני מתייחס למכלול). הלכה למעשה, בתי המדרש שלנו (כן – שלנו!) עסוקים בצרת היהודים, קרי בהמשך ההסתגרות המגזרית והקהילתית תוך ריכוז כל המאמצים שלא חלילה להיות מושפעים מהמרחב הציבורי המודרני, שלעמדותיו ולערכיו אין מקום בבית המדרש המסורתי. המרחב של בית המדרש הדתי נתפס כמרחב של "מקלט מדיני" שההגירה אליו הכרחית לצורך המשכיות העם היהודי. כך, מזניחים הם את צרת היהדות הכוללת את אותן בעיות ושאלות תרבותיות ומוסריות הרובצות לפתחו של העם היהודי מזה שבעה עשורים ויותר.

"מדובר למעשה, לפחות מבחינה רעיונית, בגולים בארצם, הממשיכים לעסוק בתורה כמו בשטעטל של המאה ה-19", לימוד תורה ב"חדר" בשטעטל בבלארוס, 1930

אולם אין זו הבעיה היחידה. שתיים מתוך אותן בעיות שעליהן עמד מילר: פרשנות וסמכות, קיימות אף בבתי המדרש המסורתיים, אולם כתמונת מראה סוריאליסטית. האם לא ניתן לתמוך בעזרת הסבר התקף לגבי בתי המדרש החילוניים?

יהיה זה חוסר הגינות וחטא ליושרה אם נניח כי בעיית הפרשנות איננה קיימת. כך בהתרוממות הרוח והשמחה המתלווה לכל אסימון שנופל או לבדל הבנה בהוויות אביי ורבא או בעולם המחשבה והאמונה היהודי? שמילר מזכיר לגבי "תנא היכא קאי?" חשובה וממצה, אלא שלמרבה האכזבה, תהליך הפוך בדיוק מתרחש בישיבות הדתיות: בלהט הויכוח נשכחת לעיתים העובדה כי האדם ניחן ביכולת מופלאה לחשוב ולהפריד עיקר מטפל, וכך לברור לו דרך שתשקף נאמנה את אישיותו ואת מרכיבי נפשו.

אמת נכון הדבר כי בבתי המדרש החילוניים הפרשנות גמישה מדי ולעיתים אף מנותקת בצורה  חמורה מהטקסט, עד שנדמה כי אין כוונה ללמוד את הטקסט וכי מדובר בניסיון למצוא בו אסמכתאות לעולם הערכים המערבי המודרני. אלא מאי? הקיבעון הפרשני האורתודוכסי לא רק מעקר את חדוות הלימוד אלא שהוא אף חוסם את הדרך ליצירה יהודית חדשה – חיה ורלוונטית, שהחברה היהודית בישראל כל-כך כמהה לה.

בעיה זו נקשרת אף לבעיית הסמכות. כשלמדתי במשך שלוש שנים בישיבה ואני עדיין נער בשיעור א', התווכחתי ודנתי עם אחד מרבותיי בסוגיה במסכת כתובות. אני מקשה והוא מפרק, הוא שואל ואני משיב, עד שלפתע העליתי בפניו סברה חדשה – מלאת היגיון. דא עקא, סברה זו הפכה את הסוגיא על  פיה ועמל תורה של כמה שבועות כמעט וירד לטמיון. ואז, שלף הרב את נשק יום הדין – "טענת זקן". הרב כשכש בזקנו הג'ינג'י העבות, נענע אותו בהפגנתיות למולי ואמר לי בחינניות גדולה ובחיוך – "טענת זקן". אמנם מדובר בקוריוז, אלא שהוא ממחיש את מערכת הכוחות והסמכות הקיימת בבתי המדרש הדתיים. הרב כמו התכוון לומר לי כי אכן סברתי יפה וכבודה במקומה, אלא שהוא בעל הניסיון, הוא הרב, ועל כן לקריאתו את הסוגיה יש משקל גדול יותר. קשה להגיד שאין בכך היגיון, אלא שהיגיון שכזה לא מאפשר יצירה חדשה ועמוקה המנסה לרדת לשורשי הרעיונות ולדלות משם פתרונות חדשים לצרת היהדות. תשובתו של הרב מסמלת סגירות מחשבתית החושפת טפח  ממערכת שביסוד גישתה עומדת ההנחה כי אין מקום או הזדמנות ממשית לערעור המוסכמות ולזעזוע המבנה הרעיוני כולו. וממה נפשך: אם סברא שכזו נכונה – יש לקבלה, וגם אם יתברר לבסוף כי מדובר בעורבא פרח, הלא אין סכין מתחדדת וכו'.

מערכת שכזו לא תוכל לגדל מאורות גדולים חדשים. אינני מערער לרגע על סמכותם, גדלותם או עומק סברתם של הקצות והנתיבות או על חדות המחשבה של ר' חיים פוברסקי בחידושיו, אלא שאני מבקש לימוד עם הפנים החוצה, ולא עם הגב החוצה; לא סגירות רעיונית גטואית החוששת מכל שינוי או רפורמה שמא נהיה ככל הגויים רחמנא לצלן, אלא התמודדות כנה עם אתגרים רעיוניים בעולם מודרני שלא נראה כי בעתיד הקרוב הולך לסטות בצורה חדה ממסלולו? מדוע בתי המדרש לא מוציאים אנשי רוח בעלי שיעור קומה, סופרים, משוררים ואומנים שלאחר שמילאו כריסם ש"ס ופוסקים יוכלו גם להתוות נתיב מוסרי העונה על בעיות הזמן?

עולם הישיבות החילוניות נמצא עוד בחיתוליו. ברי כי אין לו אפשרות להתמודד במצבו בנוכחי היום עם גופי הידע שיש כמעט לכל דתי או דתל"ש, ובשכל יעשו בישיבות החילוניות אם גם יבינו ויפנימו עובדה זו וינסו למצוא לה . אולם העמדה הנפשית והתביעה העצמית לעסוק בצרת היהדות ולא בצרת היהודים אמיתית וראויה . לא נראה שיש מי שלקח את המשימה הזאת על כתפיו יותר ברצינות. וגם אם כרגע עסוקים שם בעיקר ב"לעשות נעים בגב" (ואינני חושב שכך הם פני הדברים), לכל הפחות מדובר בניסיון כמעט חלוצי להצעיד את עולם המחשבה היהודי קדימה ולפרוץ איתו את גבולות בית המדרש המסורתי; בניסיון למצוא באמצעות הטקסטים הלעוסים והמוכרים פתרונות לבעיות השעה ולבעיות הדור (כפי שניסה הרב קוק לעשות אך למרבה הצער תלמידיו ותלמידי תלמידיו לא הלכו בדרכו). תהליך שכזה דורש סבלנות ואורך רוח, אולם עתיד הוא לתת פירות: "התנועה הזאת, לפי שנתעוררה לא על ידי שאלת היהודים, כי אם על ידי זו של היהדות […] – על כן לא עשתה דרכה בחיפזון ובהלה, לא השתמשה למטרתה באמצעים דמיוניים, בהפרזות והפלגות, המבלבלות מוחם של ההמון ובני הנעורים, כי אם הלכה והתפתחה לאט, במנוחה ושלוה […] עד שלבסוף, כעבור דורות אחדים, השיגה את התכלית הנרצה" (אחד העם – "ד"ר פינסקר ומחברתו"). בתי המדרש המנוונים המתבוננים פנימה אל תוך הגטו המדומיין שבנו בעמל ובכישרון יידרשו לשידוד מערכות על מנת להפיץ את מעיינותיהם חוצה. המהלך המתגבש בתנועות ההתחדשות היהודית למיניהן  יארך זמן, אך כבר כתב אחד של המחשבה היהודית משפט לעוס נוסף: "עושה האמת מפני שהיא האמת, וסוף הטובה לבוא בכלל".

אורי איזק הוא סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית ובוגר המחזור המייסד של המרכז האקדמי שלם.