email facebook google print twitter line background black loading small loading stars icon
Scroll to top

Top

המעמד מחייב

האם בוגר תואר ראשון באוניברסיטה ישראלית ממוצעת, יכול להיחשב אדם משכיל, בעל שאר רוח והבנה עמוקה של התרבות האנושית? במרכז האקדמי שלם מנסים להשיב את כבודו של החינוך האקדמי
המעמד מחייב

כתבה שהתפרסמה במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון, 19.02.2016

"השנים שנות אחרי מלחמת העולם השנייה", כתב שלמה דיקמן, אסיר ציון לשעבר, בסיום דברי הקדמה לתרגומו מלטינית של "מטמורפוזות" למחבר הרומאי אובידיוס, "ואני בתוך הגולה הקרה בצפונו של עולם, קופא ומשמים, עלו בזכרוני לא אחת חרוזי אובידיוס, שמאז שבתי על ספסל הלימודים בימי נעוריי קסמו לי ושיננתי רבים מהם בעל פה. אך הפעם מסוגל הייתי יותר לחוש בטרגדיה המסתתרת מאחורי משובת קלותם החיננת וטבעיותם המתרוננת של חרוזיו... אז נדרתי בלבי נדר לאמר: בשוב ה' את שבותי ועיניי תחזינה את ארץ כיסופיי, הקם אקים לאובידיוס מצבת-זכרון בשפת עמי". דיקמן זכה לקיים את נדרו, והוא חותם את ההקדמה במילים המרגשות "ברוך אלוה ציון וישראל אשר הביאני עד הלום וזיכני לקיים נדרי".

את המלים הרוטטות הללו, שנכתבו בירושלים באמצע שנות השישים, קורא ד"ר עידו חברוני בפני תלמידיו ברגע שהוא אחד השיאים הרגשיים של הקורס לספרות קלאסית. כאן, בקליפת אגוז, מצוי הסיפור כולו: מצד אחד, הרי לנו עדות ממקור ראשון לעוצמתו של החינוך הקלאסי המשגיר בפי תלמידיו חרוזים של יצירות מופת, ולכוחה של היצירה ללוות את האדם בתחנות חייו. מן הצד השני, הרי לפנינו מסמך יהודי-ציוני מרגש וחדור אמונה, המתריס בשם ירושלים לעומתה של רומי. דיקמן, בוגר הגימנסיה העברית והאוניברסיטה של וורשה, ולימים חתן פרס ישראל על תרגומי המופת שלו מלטינית, כבר אינו בין החיים. אם היה, לא היה מתאים ממנו ללמד ב"מרכז האקדמי שלם" בירושלים.

במפה האקדמית הישראלית קשה למצוא מקום אחר שיחבק את הציונות הלוהטת שמופגנת בכתביו, וקשה לא פחות למצוא מקום שיהיה שותף לכבוד העמוק של דיקמן לחרוזי וירגיליוס ואובידיוס, ולרצון להשגיר אותם בפיהם של תלמידיו.

אומנויות בן החורין

עם כל הכבוד לקלאסיקה של המחברים הרומיים, סביר להניח שעיני רוב הקוראים – כמו שלי עצמי – לא שזפו מעולם את שורותיהן של "איניאס" או "מטמורפוזות". המשכילים שבנו קראו, אולי, קצת אפלטון ודקארט, וטעמו את שייקספיר, דנטה ודוסטוייבסקי, אבל קשה להאמין שמי מבין קוראי שורות אלה נחשף למלוא העושר של הקאנון המערבי – שורה ארוכה של יצירות שכל בוגר ובוגרת של "שלם" קורא, חלקן הגדול במלואן, במהלך ארבע שנות חניכתו, ודן עליהן, ומתכתב איתן. הקאנון הזה, המכונה גם "הספרים הגדולים" או "ספרי המופת", נלמד כאן לצדו של קאנון אחר, שאנחנו רגילים בו יותר: הקאנון היהודי, מן התנ"ך ועד למשנה ולתלמוד, להגות ימי הביניים ולאבות הציונות. על גבי כל אלה הסטודנטים נפגשים גם עם הקוראן ועם הברית החדשה, ואפילו עם הוודות ההודיות.

מלבד הספרויות הרבות מפגישה תכנית הלימודים את הסטודנטים עם מבואות רחבים לאמנות הפלסטית ולמוזיקה, למדעים המדויקים (ביולוגיה, מתמטיקה ופיזיקה) ולמדעי החברה, ורגע לפני הסיום מעניקה קורס דגל בינתחומי ששמו "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המטרה של כל העושר הזה, המסתכם בארבע שנים אינטנסיביות, היא להצמיח בוגרים בעלי שאר רוח והבנה עמוקה של התרבות האנושית והמקום שהם חיים בו – בוגרים עם התשתית הטובה ביותר לכל תפקיד שכרוכה בו אחריות כלשהי לעתיד החברה בישראל.

SONY DSC

מנסים ליישם מודל חינוכי עתיק יומין שניצב בתשתיתה של התרבות המערבית. הכניסה למרכז האקדמי שלם

ביסודו של דבר, "שלם" מנסים ליישם בארץ הקודש מודל חינוכי עתיק יומין שניצב בתשתיתה של התרבות המערבית, ושמתקיים עד היום בליגת הקיסוס של האוניברסיטאות האמריקניות. לפי המודל הזה, האוניברסיטה היא בעצם שילוב של שני מוסדות: הקולג', שמעניק השכלה כללית רחבה ושבסיומו אתה נחשב "בוגר" (graduate), והאוניברסיטה, שמציעה התמחויות. בוגר התיכון האמריקני המעוניין להיות רופא אינו מתחיל את לימודי הרפואה שלו לפני שהוא מסיים את הקולג'; תואר ראשון ברפואה או במשפטים פשוט לא קיים שם. "המושג תואר ראשון במשפטים מסביר בדיוק את המודל שלצערי נפוץ בארץ", מסביר חברוני. "לפי המודל הזה הלימודים האקדמיים נגזרים מההתמחות, ומהווים שלב ראשון בסולם של שלושה שלבים. בכך ויתרנו על התשתית הרחבה ועל החינוך שהופך אדם למשכיל ובן תרבות, ואימצנו מודל שבו האוניברסיטה מכשירה מומחים ותו לא".

עידו חברוני (44) הוא המנהל החינוכי של "שלם", ואידיאולוג גדול של שיטת החינוך הייחודית המכונה "החינוך הליברלי". הוא עמל בימים אלה על אסופת מאמרים מתורגמים ומקוריים שיציעו, לראשונה בעברית, מניפסט של החינוך הליברלי, שהשיח בעניינו בארה"ב ער ופורה, ואילו בארץ הוא כלל לא מוכר. "הביטוי הזה מקורו במונח הרומאי artes liberales , כלומר חינוכו של בן החורין, של המעמד שצריך לנהל את המדינה. הוא לא היה צריך לקבל הכשרה מקצועית – זו נחשבה לפחיתות כבוד. אם אתה אציל אתה צריך לקבל הכשרה בשבע החוכמות המפורסמות. המסורת הזו המשיכה באירופה – הכנסייה מאמצת את החינוך הזה – והיא הייתה מסורת הלימוד היחידה של האקדמיה במשך מאות שנים, עד שהתפתחה בגרמניה אוניברסיטת המחקר. זה שינה את כל התמונה".

רק דוקטורים יודעים

אבל מדובר בדורות על גבי דורות שלומדים את אותם טקסטים, ששבויים בפיזיקה של אריסטו, שלא מתקדמים. כלומר, ההתפתחות המדעית היא תולדה של ההשתחררות מהתפיסה הקלאסית הזו, ומעבר למדע אמפירי.

"נכון. וזה קורה בעיקר בגרמניה. בארה"ב ממשיכים לשמור על החינוך הקלאסי. האוניברסיטה שאנו מכירים עד היום היא הכלאה בין שני המוסדות הללו, מוסד המחקר המדעי ומוסד החינוך ההומניסטי. האוניברסיטה הישראלית היא כמעט אך ורק אוניברסיטת מחקר מהטיפוס הגרמני. אם סטודנט בא לאוניברסיטה ישראלית ומעוניין ללמוד קצת פילוסופיה וקצת יהדות וקצת ספרות, אז קודם כול הוא צריך להמציא לעצמו איזה מסלול תלת-חוגי, וכשהוא כבר יתחיל ללמוד ספרות או מקרא, הוא ילמד פחות ספרות ומקרא ויותר חקר הספרות או המקרא. אפשר לומר שמהיום הראשון בחוג לספרות, גם בתואר הראשון, מכשירים אותך להיות חוקר ספרות – כמו המרצים. במילים אחרות, האוניברסיטה בישראל מכירה בעיקר תואר אחד, התואר השלישי. הדוקטורים - החוקרים המומחים בתחומים ספציפיים מאוד - נמצאים בראש הפירמידה, וכל השאר הוא הכשרה למקום הזה. לכן הניתוח הביקורתי וכלי המחקר קודמים להשכלה הרחבה ולמפגש הבלתי אמצעי עם יצירות המופת – וזה עוד בלי לדבר על השאלות הגדולות של הקיום האנושי, שבכלל אין להן מקום באוניברסיטה הישראלית. הגישה הזו טובה לתארים המתקדמים, ויש לאקדמיה הישראלית זכויות רבות בתחום המחקרי, אך היא מחמיצה לדעתי את החינוך האקדמי".

אנחנו חיים בעולם טכנולוגי ודינמי. יש משהו שמרני בחינוך ההומניסטי: הוא מניח שמה שהיה נפלא לג'נטלמן ויקטוריאני הוא רלוונטי וחשוב גם לישראלי פוסט-מודרני. זה לא קצת מטופש?

"גם בתוך החינוך הליברלי הקאנון משתנה כל הזמן. לקלאסיקות הישנות מתווספות יצירות חדשות, כדרכו של כל קאנון. אבל גם מעבר לזה, הלימודים הליברליים שינו כיוון בתחילת המאה ה- 20 בארה"ב. עד אז לימדו בצורה הקלאסית, שבה הטקסטים הנלמדים נתפסים כמקור סמכות ולא דנים בהם בכלל, ואילו מכאן ואילך נכנסת רוח ביקורתית ודמוקרטית, שמעצבת בעיקר את הפדגוגיה. זה מתבטא קודם כול בנכונות ללמד את הטקסטים הללו בתרגום ולא בשפת המקור - דבר שלא היה עולה על הדעת בעבר – וגם בשינוי בהתייחסות אל הטקסטים הקאנוניים. הם נתפסים פחות כמקור סמכות ויותר כדי-אן-איי התרבותי של המערב, ובעצם כביטוי לשאלות הגדולות של הקיום ולאו דווקא לתשובות. ההנחה היא שהשאלות הגדולות הללו עדיין רלוונטיות, ושהטקסטים הללו מאפשרים לנו להכיר את התשובות שניתנו בעבר וגם לספק לנו זוויות ראייה חדשות".

ד"ר עידו חברוני, המנהל החינוכי של שלם

מנסה לשלב שני מוסדות: מכללה המעניקה השכלה רחבה ואוניברסיטה המעניקה מקצוע. ד"ר עידו חברוני

חברוני, שקוראי מקור ראשון הוותיקים אולי זוכרים כעורך משנה במוסף "שבת" בשנת ייסודו, סיים דוקטורט בספרות עם ישראל בבר-אילן כשהוא עוסק בספרות חז"ל – אהבתו הגדולה, לצד ספרות הפנטזיה והספרות הקלאסית שהוא מלמד את תלמידי שנה א' במרכז שלם. בהמשך השתלב בתפקידים אקדמיים במרכז בגלגולו הקודם, כמכון למנהיגות חינוכית בירושלים, שם פגש לראשונה את התיאוריה של החינוך הליברלי. חברוני נראה כנהנה מכל רגע בתפקיד, המשלב עבודה חינוכית מובהקת עם מגדל שן אקדמי מהסוג שאוהבי הדעת חולמים עליו. את חדרו מפארת ספרייה שמנסה להיות הגרסה המודפסת של ספרי המופת שהוא אוהב כל כך, מסודרת לפי תקופות, וכשהוא עובר במסדרונות הוא מחליף חיוכים ומילים עם הסטודנטים, במערכת יחסים נדירה של מנטור וחניכים, הרחק מהעולם המנוכר של מבוכי האוניברסיטה.

חברוני מלווה אותי ברחבי הקמפוס המטופח, שלמעשה אינו אלא בניין בן שתי קומות, ואנו נכנסים אל מועדון הסטודנטים – חדר גדול ובו שולחנות אוכל, מטבח פתוח עם מכונת קפה, וגם כמה וכמה סטודנטים. אני זורק להם מילה על כך שכעת חופשת הסמסטר ומה בעצם הם עושים כאן, ונענה בגיחוך: רשימת המטלות שעליהם להשלים בימים האלה הופכת את המילה "חופשה" לבדיחה עגומה. אבל למרות העומס האווירה טובה, טובה מאוד. אני משוחח עם סטודנטית שנמצאת בשנה ב', עם סטודנט משנה ג' (שנמנה על המחזור המייסד), עם מרצה לערבית ועם כמה סטודנטים נוספים, ומבין מיד שני דברים: ראשית, זו חבורה איכותית מאוד; שנית, הם אוהבים את המקום, מרגישים שייכות ומצויים עמוק בתוך מסע לימודי-חינוכי.

חניכה אינטלקטואלית

"זה מוסד אקדמי, אבל הוא רחוק מאוד ממה שאני חוויתי כסטודנט באוניברסיטה", אומר לי המרצה לערבית. "שם הנוכחות בשיעור לא הייתה חשובה, רק הסיכום. גם המרצה היה מעביר את ההרצאה שלו והולך. כאן הסיפור אחר לגמרי: בשיעור יש מפגש משמעותי, וגם אחרי השיעור תלמידים יכולים לשלוח לי דוא"ל ארוך עם שאלות, ואני כמובן אשב לענות, או שפשוט אפגוש אותם כאן ונעבוד על זה יחד".

ד"ר דניאל גורדיס, אינטלקטואל יהודי מוכר בארה"ב שעלה ארצה ומשמש כיום כסגן נשיא המרכז האקדמי, מתאר במאמר שכתב את החוויה הייחודית של החינוך הליברלי, כפי שחווה בעצמו כסטודנט בקולומביה וכפי שחש כשביקר - לקראת הקמת מרכז שלם - בקולג' סנט ג'ונס, "קולג' בוטיק" באנאפוליס הנחשב לאדוק ביותר בשיטת "הספרים הגדולים".

"ערב אחד", הוא כותב, "טיילתי בקמפוס סנט ג'ונס שנראה חשוך ונטוש. כל אחד מהסטודנטים בקולג', צעיר כוותיק, השתתף בסמינר - קבוצת סטודנטים שלא עולה על עשרים משתתפים - ודן ביצירת מופת. האיליאדה. ספר שמואל. הֶגל. דרך החלונות יכולתי לראות את הסטודנטים בחברת שני מרצים יושבים סביב שולחנות, ולפני כל אחד מהם רק ספר מופת אחד. הייתה שם – ואינני תדיר בשימוש במילה הזו – הילה של קדושה.

"לקלאסיקות הישנות מתווספות קלאסיקות חדשות"

"משם עברנו לניו יורק, לקולג' של אוניברסיטת קולומביה. חזרנו למדשאה שבה קראתי לראשונה את 'המדינה' של אפלטון, חלפנו על פני הספרייה שבה עמלתי לראשונה על כתבי קאנט. מי שיקשיב לחברי הסגל מסבירים את המרכזיות המתמשכת של לימודי הליבה ישמע ביטויים כמו 'הבעיות העקשניות של ההווה', 'רעיונות מתמידים', 'חיים פנימיים של שפע מספק'. השיטה החינוכית שונה מזו של סנט ג'ונס, ורשימת ספרי המופת גם היא אחרת, אבל גם כאן הכיתות קטנות ובין כותליהן אפשר למצוא שיחות אמיתיות, כבוד למילה הכתובה והערכה עמוקה של איש כלפי רעהו. הקמפוסים האלה מדגימים, במידה רבה, מה המרכז האקדמי שלם מבקש להביא לירושלים, חוץ מהעובדה שאנו מעוניינים בתרבות היהודית לא פחות מבתרבות המערב".

ואכן, ההוראה בקבוצות קטנות, המבוססות על דיון ער וקריאה מוקדמת, היא מהעקרונות החשובים ביותר של ההוראה ב"שלם". אבל החניכה אינה מסתיימת בכך: הסטודנטים נהנים מליווי צמוד של "חונך כתיבה", המסייע להם לשכלל את יכולות הניסוח שלהם, וממנחה אישי – אחד מאנשי הסגל – המלווה אותם לכל אורך המסלול. מי שבוחר בלימודי המזרח התיכון זוכה גם למתרגל אישי בערבית שלוש פעמים בשבוע. המתרגלים הללו, אגב, הם הערבים היחידים לעת עתה בסגל.

באוניברסיטה הרגילה הסטודנטים מלהטטים בין עבודות חלקיות לצליחת מבחני הסמסטר, אבל כאן מצפים מבני החבורה להיות "סטודנטים במשרה מלאה". זהו, כמובן, פינוק יקר: בני העלייה שזוכים ללמוד ב"שלם" נהנים ממלגת קיום ומסיוע בשכר דירה, שבלעדיהם חזון השקיעה בעולמות הרוח היה לא יותר מהזיה.

לא רק הרעיון מיובא מארה"ב, אלא גם המימון. המרכז האקדמי שלם הוא הגשמה של חלום שנרקם במוסד אחר, שהוא למעשה גלגולו הקודם: בשנות התשעים הוקם בירושלים מכון מחקר המזוהה עם ערכים שמרניים וציוניים, בהנהגתם של יורם חזוני ודניאל פוליסר, שני בוגרי פרינסטון מבריקים. המכון נהנה מתמיכה נדיבה של תורמים יהודים-אמריקנים, שהבולטים שבהם הם בני הזוג מסר (messer) מקונטיקט ("הוא בוגר ייל", מסביר פוליסר) וקרן "תקווה" מיסודו של הפילנתרופ זלמן ברנשטיין, המנוהלת מאז פטירתו בידי שותפו רוג'ר הרטוג.

להט של שמרנות

מראשיתו הציב המכון במרכז העשייה שלו את טיפוח השיח האינטלקטואלי, גם מתוך רצון לערער על ההגמוניה של השמאל בתחום זה, אבל לא פחות מכך מתוך אמונה עמוקה בחשיבותם של רעיונות, ובראייתם כמפתח לשגשוגה של כל חברה – ובוודאי חברה מאוימת כמו זו שבישראל. כבחור ישיבה צעיר עם רעיונות מרחיקי לכת, הזמין אותי חזוני להשתתף בתוכנית העמיתים של המכון ב-1996, ונחשפתי כבר אז למאפיינים שממשיכים ללוות את "שלם" בכל גלגוליו: כבוד עמוק למסורת האינטלקטואלית ולתרבות השיח, ולהט אידיאולוגי של שמרנות בתחומי הכלכלה, המדינאות והמסורת. אתר האינטרנט של קרן "תקווה", אחד התורמים הגדולים של "שלם", מנסח זאת כך: "הכרתה הפוליטית של הקרן היא ציונית; בהשקפתה הכלכלית היא מצדדת בשוק חופשי; בתפיסתה התרבותית היא בעלת נטייה מסורתית; ומבחינה אזרחית ודתית היא דוגלת בחירות הפרט".

columbia univeristy

מרכזיות מתמשכת של לימודי ליבה. אוניברסיטת קולומביה

מרכז שלם פעל כמתכונת מעורבת של מכון חשיבה (Think Tank) המציע מסמכי מדיניות ושל מוסד לימוד המציע קורסים והעשרה לצעירים מוכשרים במטרה לקדם את ערכיו. במשך השנים פעלו במסגרותיו כמה עמיתים מפורסמים, ובהם נתן שרנסקי (שהביא עמו "נדוניה" בדמות תמיכה נקודתית של שלדון אדלסון, משה (בוגי) יעלון ומיכאל (מייקל) אורן. התרומה החשובה ביותר של מרכז שלם לשיח הישראלי, אולי, הייתה במפעלי ההוצאה לאור שלו: כתב העת "תכלת", שראה אור בין 1996 ל- 2012 ; כתב עת מקצועי יותר וקצר ימים, Hebraic PoliticalStudies , שעסק במקורות היהודיים של המחשבה המדינית; וסדרה של ספרים שעיקרה תרגומים של הגות מערבית – ובהם, למשל, "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל, "התנגשות הציוויליזציות" של הנטינגטון, "הדמוקרטיה באמריקה" של דה-טוקוויל, "הדרך לשעבוד" של האייק, "מועקת המודרניות" של טיילור וקובצי מאמרים כמו "אי ציות ודמוקרטיה", "מאמרים חדשים על הציונות" או "מאמרים על יסודות היהדות" של פרופ' אליעזר ברקוביץ'.

ובכל זאת, החלום הגדול נותר כל העת הקמתו של מוסד אקדמי שיציע בישראל את אותה הכשרה רעיונית רחבת-אופק שחוו המייסדים בפרינסטון. ההנחה שעתידה של ישראל ושל הציונות תלוי דווקא בצמיחתה של עילית אינטלקטואלית רוויית ערכים שמרניים מקבלת ביטוי בהגותו של גורדיס. כמו רבן יוחנן בן זכאי, הוא כתב, "אנו זקוקים ל'יבנה' חדשה. מדינת ישראל והעם היהודי זקוקים למרכז שיתמסר ללימוד של התרבות המערבית והיהודית גם יחד. מרכז שיטפח תרבות של דיון המושתת על רוחב דעת ועושר תרבותי, שישיב את הפולמוס התלמודי שעמד בבסיס היהדות הרבנית, ואת השיח הסוער שעמד בלב העשייה הציונית, אל הליבה של המנהיגות האינטלקטואלית, הפוליטית, המקצועית והתרבותית של ישראל. אם הצעירים שלנו אינם יכולים לגבש לעצמם תפיסת עולם מורכבת שהיהדות והציונות ניצבים במרכזה, כיצד יוכלו לעמוד מול כוחות עוינים החדורים להט אידיאולוגי? אם הם אינם מבינים מדוע ישראל חשובה, מה ישאיר אותם כאן? הם אינם אשמים שהם אינם יודעים: איש לא לימד אותם".

אך, כמובן, כדי לבסס בישראל מוסד אקדמי מוכר לא די במימון נדיב ובצוות מסור; יש צורך גם בצליחת הקריטריונים של המועצה להשכלה גבוהה, שעינה תמיד צרה במוסדות חדשים, ושההשקפות של מייסדי "שלם" אינן בהכרח ההשקפות הרווחות בה.

חברוני ודוברי המרכז האקדמי מתרחקים כמו מאש מכל מילה של ביקורת על המל"ג, וכל מי שיבחן את תוכנית הלימודים ימצא שבמובנים רבים היא סוטה מעקרונות "ספרי המופת" של החינוך הליברלי רק בשל הצורך של הקולג' החדש לזכות בהכרה האקדמית הישראלית, המושתתת על תפיסה אחרת של מהותה של האוניברסיטה.

וכך, למרות הרצון לקיים תוכנית אחת פשוטה וכללית שנקראת "חינוך ליברלי" או "ספרי המופת", הבינו ב"שלם" שיש להגדיר את התואר כהתמחות – ופתחו לצד הלימודים ההומניסטיים גם שתי מגמות לבחירה: פילוסופיה ומחשבת ישראל, או אסלאם ומזרח תיכון. הפשרה ניכרת גם בתוכני הלימוד עצמם. לפי שיטת "ספרי המופת", מסביר חברוני, "עדיף שסטודנט יקרא עוד כמה פרקים מ'אמיל' של רוסו מאשר עוד כמה מחקרים עליו", כי הוא מאמין שה"תיווך של המחקר המשני" מרחיק את התלמיד מהתמודדות מלאה עם הטקסט ומפיתוח עמדתו שלו. אך עיון בתקצירי הקורסים יגלה שמלבד הטקסטים הראשונים המהוללים כל כך, הקורסים מכילים גם לא מעט מקורות משניים (כלומר מחקרים על הטקסטים) רבים, אלה שבאוניברסיטה הרגילה הם חומר הלימוד העיקרי. הניסיון לקיים את החינוך הליברלי באופן שיהיה מקובל על האקדמיה הישראלית, מביא אפוא לתוכנית לימודים עמוסה כפליים – גם מקורות ראשוניים וגם משניים, גם חינוך כללי וגם מגמת התמחות.

למידה בקבוצות קטנות. סמינר בשלם

למידה בקבוצות קטנות. סמינר בשלם

כך או אחרת, לאחר מסע רב שנים הצליח מרכז שלם להפוך למוסד אקדמי, והתנשל תוך כדי כך מהזיהוי הפוליטי המובהק שהיה לו, חדל מלפעול כמכון מחקר המקדם מדיניות, וגם נפרד ממייסדו יורם חזוני, שהקים מכון קטן משלו ("מכון הרצל"), בסאגה טעונה ורבת שלבים. רוב התורמים, אומר דניאל פוליסר, כיום המשנה לנשיא המרכז, קיבלו בהבנה ובאהדה את המעבר ממכון מחקר הנוגע במדיניות קונקרטית למוסד אקדמי המשקיע בחינוך ליברלי, השקעה שפירותיה מובהקים פחות ורחוקים יותר. התורמים היו ונשארו "אנשים שיש להם קשר לחינוך ליברלי", הוא אומר.

"כלומר, הם או ילדיהם חוו אותו כמשהו מכונן. הם יהודים חמים וציונים מובהקים, שמשוכנעים שטיפוח החינוך הליברלי כאן חיוני לעתידה של ישראל".

מכינה 2.0

בשנים האחרונות מרבים לדבר על "משבר מדעי הרוח". הסטודנטים מתמעטים, והפקולטות למדעי הרוח נתפסות כמוסדות שלא מציעות לבוגריהן פרנסה, ומנגד גם אינן מביאות בשורה רוחנית של ממש. פרופ' יואב רינון, ראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות באוניברסיטה העברית, פרסם לפני כשנה וחצי ספר הנושא את הכותרת הזו ("משבר מדעי הרוח", בהוצאת קו אדום – הקיבוץ המאוחד), התולה את הבעיה בשני הגורמים הללו: עלייתו של הכסף כערך עליון, מצד אחד, ומן הצד האחר - הפיכת הספרות וההגות ממקור של חינוך למושא של מחקר מדעי וביקורת.

אבל במציאות אין ריק. כשהפקולטות למדעי הרוח חדלו להיות גורם מחנך, צמחה בחברה הישראלית בעשור האחרון תופעת המכינות והמדרשות, שבהן נחשפים צעירים לשיחה משמעותית על יהדות ועל  ציונות, ובדרך גם ליסודות של פילוסופיה וספרות. ובאמת, מי שמהלך במסדרונות שלם ופוגש את הסטודנטים, את האינטימיות עם המרצים ואת האווירה, נזכר יותר במכינה ופחות באוניברסיטה. אני שואל את חברוני אם יכול להיות שהדבר שהוא מלין עליו – שהאוניברסיטה אינה מחנכת – הוא אולי הדבר הנכון; והמכינות יעשו את העבודה. "המכינות יהיו תמיד משהו שרק חלק קטן מאוד מן הציבור  יגיע אליו. נכון, גם אני תוכנית אליטיסטית, אבל אנחנו מנסים להציג כאן מודל, פיילוט, להשכלה הגבוהה בארץ בכלל. לא במובן של להעתיק את מה שאנו עושים כאן – שמיועד באמת לקבוצה מובחרת – אלא להשיב למערכת האקדמית את היומרה של בניית אדם רחב אופקים. "המכינות הקדם-צבאיות עושות עבודה מדהימה. הן רק מראות עד כמה הצמא גדול. אבל אם תחשוב על זה, מה שהן עושות הוא מה שהתיכון היה אמור לעשות: הרי התיכון מלמד את כל המקצועות ומתיימר לחנך ולעצב את דמות הבוגר. ויש גם עניין של גיל. יש דברים שאתה לא יכול להבין אותם באמת עד שיש לך בגרות מסוימת. מבחינה הזו, העובדה שאנשים מגיעים בארץ לחינוך האקדמי אחרי הצבא היא יתרון אדיר. המכינות שלפני הצבא נהדרות, אבל הן אינן מייתרות את החינוך שאחרי הצבא".

יש לכם כאן בוגרי מכינות?

"בוודאי. למעלה מחצי מהסטודנטים".

כלומר, אנשים לא אומרים: קיבלנו חינוך ליברלי, לא צריך יותר.

"ההפך. אנשים במכינה נפתחים לראשונה לחשיבות של החינוך הליברלי, והרבה חילונים נפתחים שם לראשונה ליהדות. אחרי שהם נגעו בזה קצת במכינה, זה דוחף אותם לבוא לכאן ולהעמיק ולהרחיב את הידע שלהם".

הקטור ואשתו. "קראנו את זה בקיץ שאחרי צוק איתן - ודימוי החייל שעוזב את משפחתו קיבל משמעות לגמרי אחרת"

הקטור ואשתו. "קראנו את זה בקיץ שאחרי צוק איתן - ודימוי החייל שעוזב את משפחתו קיבל משמעות לגמרי אחרת"

כשאני מדבר עם אליסה שרם, תלמידת שנה ב' ובוגרת המכינה בעין פרת, שהספיקה בינתיים לשרת בצבא, לעסוק בכמה פרויקטים חינוכיים וגם להתחתן, היא חוזרת על הקביעה הזו. "אני כאן כי הייתי במכינה. כשהייתי בעין פרת היו כמה מרצים שלימדו אותי שהיו חלק מצוות ההקמה של 'שלם', ובהם ד"ר עשהאל אבלמן, והוא המליץ לי לבדוק. גם פרופ' צחי וייס. בעצם, המרצים הכי טובים שהיו לי בעין פרת עברו ללמד ב'שלם'. "כשנחשפתי במכינה לדנטה או הומרוס, הסקרנות נפתחה. אתה נפגש עם טקסטים שאתה בקושי נפגש איתם בבית הספר, וזו חוויה מעוררת מאוד. להיפגש עם טקסט, לדון בו. בטח בעין פרת שהיא מכינה שיש בה דגש לימודי חזק. ועדיין, זו מכינה ואנשים הם בגיל 18 והאווירה היא של חוסר מחויבות ושל סצנה חברתית חזקה – אז זו בעצם רק נגיעה. אחרי שאנשים מסיימים את הצבא, הרבה מהמכיניסטים פשוט רעבים לעוד לימוד, לעוד דיון. אין אוניברסיטאות שמציעות משהו כזה – תוכנית 'רביבים' היא אולי הכי קרובה".

ובין הלימוד במכינה ללימוד כאן את מרגישה הבדל משמעותי?

"בלי שום ספק. זה עולם אחר. סיכמתי כשהייתי במכינה, וכשאני מסתכלת היום על מה שכתבתי שם זה קצת מצחיק אותי. אין מבחנים, לא קוראים באמת את החומר לקראת השיעור, עסוקים במחשבות על הצבא. גם המרצים זורמים עם התלמידים בשיעור ולא נצמדים לתוכנית מסודרת. כאן אני מגיעה לכיתה בכל שיעור אחרי שקראתי, למשל, ארבעה ספרים (פרקים) של האודיסיאה, והאמת היא שגם המרצים מכינים את עצמם ברמה גבוהה. וזה עוד לפני שדיברתי על חבריי לספסל הלימודים, שאני לומדת מהם הכי הרבה. יש פה אנשים מבריקים כל כך שאני מתפלאת שבכלל הכניסו אותי לכאן".

חינוך, טייק אחרון

"תראה, בעיניי שנות הקולג' הן ההזדמנות האחרונה להעניק חינוך", מסביר חברוני. "האוניברסיטה היא המקום שמגדל את דור מובילי העתיד של המדינה. אני רוצה שהוא יידע כמה דברים על המדינה, ובעצם במדינה דמוקרטית צריך שכל אזרח יבין את המשמעות של האחריות שלו כשהוא מצביע. את אפלטון, את הובס, את לוק, את מיל, את יסודות החשיבה הציונית לזרמיה השונים, את התנ"ך ואת התשתית היהודית. לא במקרה החתימה של הסילבוס הארבע-שנתי שלנו היא בקורס 'מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'".

הדיבור על הבגרות הנדרשת ללימודים מוליך את חברוני להתרפקות נוספת על הספרות הקלאסית. "אחת הסצנות המרטיטות באיליאדה היא זו שבה הקטור, הגיבור של טרויה, נפרד מאשתו ומבנו הקטן אסטיאנכס וכולנו יודעים שהוא הולך למות. חייל נפרד ממשפחתו. כשבחנתי דוגמאות של חינוך ליברלי בארה"ב צפיתי בשיעורים בשתי אוניברסיטאות שבהם לימדו את הסצנה הזו. מה זה בשביל נערים אמריקנים בני 18 ? זה סרט הוליוודי, לא יותר. עכשיו ישבנו וקראנו את זה כאן בכיתה, בקיץ שאחרי צוק איתן, וזה היה מדהים. אחד החבר'ה שהקריא את זה בכיתה הוא אבא לתינוק והשתתף בלחימה. כשהוא קורא את הקטור נפרד מאשתו ובנו ויוצא למלחמה ומדבר על המחויבות המורכבת שלו – מצד אחד כאב וכבעל ומנגד כמצביא שצריך להגן על עירו - יש לזה משמעות אחרת לגמרי. ואגב, ביחס לאודיסיאה למשל, כדאי להיות בן למעלה מ- 40 כדי להבין את הדילמות שנמצאות שם באמת. זה חינוך לכל החיים".

מתעניינים בתואר שנותן לכם השכלה רחבה?
הירשמו לתואר ראשון במרכז האקדמי שלם.
מלאו את הטופס ונציג מחלקת גיוס סטודנטים ייצור אתכם קשר בהקדם.