ישראל, ארצות הברית, מדינות ערב. תמונת מצב

הבחירות בישראל לא הטרידו את שכנינו כמו שהן העסיקו אותנו. בעוד אנחנו עוקבים באדיקות אחר כל שינוי קטנטן בסקרי דעת הקהל, המדינות השכנות לנו עסקו בנושאים אחרים; זהו זמן של חוסר ודאות וטלטלה כמעט חסרי תקדים במזרח התיכון. חוסר ודאות, בשל הסיכויים הגוברים והולכים לעסקה סופית בין המערב ואיראן על תכנית הגרעין שלה. טלטלה, בשל התמוטטותן של מדינות חלשות והשפעת התמוטטויות אלו על מדינות חזקות יותר.

עליית ארגון המדינה האסלאמית בחלקים של סוריה ועיראק מאיימת על יציבותן של ירדן ושל לבנון המוצפות בפליטים. הקריסה בתימן ונפילת הבירה צנעא בידי מיליציות שיעיות הנתמכות בידי איראן, מהוות דאגה עליונה עבור ערב הסעודית. האנרכיה בלוב, המומחשת באמצעות עריפת ראשיהם של מצרים קופטים על ידי פעילי דאע"ש, מאיימת על בטחונה הלאומי של מצרים. לעתים נראה שהמזרח התיכון מצוי בעין הסערה של תוהו ובוהו גמור.

למעשה, הדינמיקה הישראלית-פלשתינית היא אחת היציבות באזור. יש לה דפוס צפוי, ועל אף שתחת תנאים מסוימים היא מסוגלת להגיע לרתיחה, אפילו כך היא אינה גולשת לכדי התדרדרות כאוטית. אי אפשר לומר את אותו הדבר על הסכסוכים שהממו לחלוטין את המדינות השוכנות לגבולנו, מה שהביא ללילות נעדרי שינה בארמונות קהיר וריאד, מעמאן ועד אנקרה. בכל המקומות הללו, הדאגה העיקרית היא כיצד להימנע מסערה ממוטטת גבולות. בניגוד מוחלט לכך, יש הרבה פחות דאגה שמה שיקרה בין ישראל לפלשתינים יגלוש אל מעבר לגבול ויערער את יציבותן של המדינות השכנות. עבור שכנינו, יש סוג של נחמה במוכר. והמוכר, במקרה זה, הוא בנימין נתניהו.

הכוכב העולה והנוקשה

לא תמיד היה זה כך. בקיץ 1997 השתתפתי בכנס באספן (Aspen), קולורדו. בכנס השתתף – בין השאר, משום שעבורו החופשה כללה בילוי משמעותי באחוזת הפאר שלו – היה השגריר הסעודי לארה"ב בזמנו, הנסיך בנדר בין סולטן. הנסיך, ששמע כי אני מחזיק באזרחות ישראלית היה מעוניין לשוחח איתי, ובשל היותי בנוסף בעל אזרחות אמריקאית היה יכול לעשות זאת. הוא שלח את מספר שתיים שלו – מי שהיום הוא השגריר הסעודי לארה"ב – להזמין אותי לארוחת צהריים עם הנסיך באחוזתו באספן. קיבלתי את ההזמנה, כלי רכב נשלח עבורי, והצטרפתי לנסיך בנדר לארוחת צהריים של ארבע שעות. השיחה עסקה בנושאים רבים, אך ככל שאני זוכר עניינו העיקרי של הנסיך בנדר היה ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, שבאותו זמן שימש בתפקידו סך הכל כשנה, והיה מקור לדאגה עמוקה. הסעודים לא ידעו למה לצפות ממנו, ובהיותם מורגלים ליצחק רבין ולשמעון פרס, היו עצבניים על הכוכב העולה בן ה-47, שהכריז בגלוי כי הוא מתנגד להסכמי אוסלו. נתתי לנסיך הערכה שנועדה להרגיע אותו, ודיווחתי על דבריו לחברים במשרד החוץ בירושלים.

בנימין נתניהו איננו עוד בגדר תעלומה בעיני הערבים. אבל הדימוי שלו שם מעט שונה מאשר המקובל במערב. בחוגים רבים בארה"ב ובאירופה מזוהה נתניהו עם קו נוקשה, ונחשב לתומך נלהב של ההתנחלויות, דמות שמחויבותה לתהליך השלום עומדת בסימן שאלה. הערבים חולקים את אותה השקפת עולם, אך הם מודעים למימד נוסף: בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה פרק זמן המתקרב לזה של דוד בן גוריון, ובכל זאת בכל השנים הללו הוא לא ניהל מלחמה, ואפילו העימות בקיץ האחרון בעזה היה מוגבל בעוצמתו ונתניהו הפגין בו איפוק רב. (אם לשפוט על פי כמה ממבקריו – איפוק רב מדי).

נתניהו איננו ראש ממשלה הנוהר למלחמה, ובמובן זה הוא אינו דומה לצ'רצ'יל. ייתכן שגם אינו ראש ממשלה שיוביל לשלום, אולם, אם המנהיג הישראלי אינו עומד לאמץ יוזמת שלום נועזת, אז לכל הפחות, מנקודת מבט ערבית, הוא צריך להימנע מכל צעד שיחריף את הסכסוך עם הפלשתינים. במובן זה, נתניהו היה צפוי למדי עד עתה: ללא יוזמות שלום פתאומיות, אך גם ללא מהלכים צבאיים פזיזים. גישה זו עובדת היטב במחוזות ערביים רבים, וכנראה שגם בחלקים ניכרים בקרב ציבור הבוחרים הישראלי.

זוהי הסיבה ששיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין שתי השכנות עמן חתמה על הסכם שלום, מצרים וירדן, מעולם לא היה הדוק יותר, זאת על אף העובדה שבמישור הדיפלומטי אף אחת מהן לא מיוצגת בתל אביב בדרג שגרירים. באופן רשמי, קהיר ועמאן חייבות להראות את מורת רוחן מ"הכיבוש המתמשך של אדמות פלשתיניות ומדיניות ההתנחלות הישראלית". אך באופן בלתי רשמי כל הערוצים פתוחים. בראיון שנתן נשיא מצרים סיסי ל'וושינגטון פוסט', הצהיר הלה כי הוא מדבר עם נתניהו "רבות".

גינוי וברית דה-פקטו

בה בעת נתניהו מקדם קו קשוח מול איראן, אשר לו תהודה חזקה בקרב משטרים ערביים. הנשיא סיסי ביטא את ההשקפה הערבית באותו ראיון, וכשנשאל על המשא ומתן שמנהל אובמה מול איראן אמר כי "אנו חייבים להבין את הדאגה הישראלית". בכך התכוון להגיד כי חייבים להבין את דאגותיה של מצרים. משטרים אלו מקבלים בברכה את נכונותו של נתניהו לומר לציבור האמריקאי את מה שהדיפלומטים והמדינאים הערבים אומרים לדיפלומטים והמדינאים האמריקאים בדלתיים סגורות – שהמרדף האמריקאי אחר עסקה עם איראן מפקיר את בעלות בריתה של ארה"ב בשעת מצוקה.

כאשר נתניהו נסע לוושינגטון לשאת את נאומו בקונגרס, מספר בעלי טורים ערבים שיבחו אותו בריש גלי, ויש לזכור שהעיתונות בארצות אלו נתונה תחת עינו הפקוחה של המשטר. אין ספק בכך שמשטרים אלו אותתו, הן לוושינגטון והן לקהל הבית שלהם, שבשאלת איראן אין פער בין בעלי בריתה המזרח תיכוניים של ארה"ב, הן ערבים והן ישראלים. כמה חברים במשפחת המלוכה הסעודית אף נפגשו עם ישראלים בעלי תפקידים לשעבר, אפילו בפומבי, כדרך לאותת לוושינגטון שערוץ זה פתוח.

כפי שיכול להעיד כל מי שביקר בנסיכויות המפרץ, אין זה אומר כי ישראלים מתקבלים שם בזרועות פתוחות, או שנרקמת נורמליזציה כלשהי של היחסים. אך זה אומר כי מאחורי הקלעים היחסים הבינלאומיים נארגים כדי למלא את הרִיק שנראה כי ארה"ב השאירה מאחוריה – אותו הריק שהיא מתכוונת למלא בהבנות כלשהן עם איראן.

כמובן, ישנו לחץ נגדי על הממשלות הערביות היציבות, המגיע מהרשות הפלשתינית וממחמוד עבאס. אבו מאזן קיווה שנתניהו יובס ושייפתח ערוץ הידברות מול ממשלה בראשותו של יצחק הרצוג – וזאת על אף שמפלגת העבודה לא ניהלה את מסע הבחירות שלה באופן מפורש על נושא תהליך השלום. הרשות הפלשתינית איימה להחריף את הלחץ על ישראל בפורומים בינלאומיים כמו בית הדין הבינלאומי בהאג, בהנחה שהפעם התמרון עשוי לזכות לתמיכה מסוימת מצדה של ארה"ב. כעת הרשות עשויה לסגת מכוונתה זו, לאחר שנתניהו שיחרר הזרמה של חצי מיליארד דולר מכספי המסים שישראל גובה עבורה.

אין צורך לומר כי המדינות הערביות בהחלט תומכות בגינויה של ישראל בזירות בינלאומיות. הן עשויות אפילו לתמוך בשכתוב, תחת חסותה של ארה"ב, של החלטת האו"ם 242 בנוסח שיהיה לשביעות רצונם. אך הם לא רואים זאת כעומד בסתירה לברית דה-פקטו שהם מקיימים עם ישראל בנוגע לאיראן.

מצד אחד, הם נהנים מהלחץ הישראלי על וושינגטון, ובייחוד על הקונגרס, לסכל כל עסקה עם איראן. מצד שני, הם נהנים מלחץ הממשל האמריקאי על ישראל, הדוחף לוויתורים לפלשתינים. הקואליציה הסונית נגד איראן לא רוצה את ישראל כחברה מן המניין, אך היא מעוניינת בה כתומכת מן החוץ. כמובן, היא לא תעשה דבר באופן גלוי, מהלך אשר יסתור את תמיכתה ביוזמת השלום הערבית, שנותרה ההצהרה המחייבת של העולם הערבי לתנאים שבהם היא מוכנה להיכנס לנורמליזציה של יחסים עם ישראל.

באיראן מחליקים כיפים?

ומה לגבי איראן? בטור שפרסם תומס פרידמן לפני מספר שבועות ב'ניו יורק טיימס', טען העיתונאי הבכיר בלהט הרגע שלאחר הבחירות – ובתרועה הרטורית האופיינית לו – כי האיראנים חוגגים את בחירתו מחדש של נתניהו: "אוי, אלוהים אדירים. הם לבטח 'החליקו כיפים' והריעו 'אללה הוא אכבר' בצוותא כל הלילה שם בחוגי השלטון של טהרן, כשראו כמה נמוך ירד ביבי כדי לנצח בבחירות. איזו דרך טובה יותר יש להם לבודד את ישראל מדינית ולהסיט את תשומת הלב מהתנהגותה של איראן? … מדהים כמה פעולותיו של נתניהו משרתות את הצרכים האסטרטגיים של איראן".

פרידמן, כמובן, לא יכול לספק ולו ציטוט אחד כדי לבסס את טענתו שהאיראנים העדיפו את נתניהו על הרצוג. ואני לא מדבר על 'החלקת כיפים', אני מדבר על ראייה כלשהי, ולו קלושה, מהעיתונות האיראנית שאפילו תציע כי משנה לאיראן מי המועמד שניצח בבחירות בישראל, או הדרך שבה עשה זאת. למעשה, אין סיבה לפקפק בעמדה האיראנית הרשמית, שהיא גם עמדתן של כל התנועות האסלאמיות, לפיה אין הבדל בין מפלגות ציוניות שונות בין בהתייחס לנושא הפלשתיני ובין בהתייחס לנושא האיראני. האיראנים עושים אבחנה בין מועמדים ועוסקים בחגיגות ובהחלקת כיפים רק בתוך ראשו של פרידמן.

את הטענה על כך שישראל משרתת את האינטרסים של איראן אפשר להפריך על נקלה כאשר בוחנים את תגובתם החזקה של האיראנים לנאומו של נתניהו בקונגרס, מה שמעיד כי היו שמחים לראות את נתניהו יורד מן הפרק. באותה קלות אפשר לומר כי האיראנים היו מעדיפים לראות את ישראל שוקעת במלאכת הקמת קואליציה מורכבת, באותו הרגע שבו הם מסיימים לרקוח את העסקה שלהם בלוזאן. אם נרצה להשליך למדורה קיסם טיעון מתגרה נוכל לומר שאם כבר, האייתולות רק נהנים מכך שברק אובמה הוא המאייש את הבית הלבן. כמובן, אין הוכחה לדברים האלה, אולם ההבדל הוא שכאשר אין לי הוכחה, אינני טוען טענות מפליגות.

המזרח התיכון הופך למסוכן

מה צפוי בעקבות שיחות המעצמות עם איראן על הסכם הגרעין שלה? הסכם זה נתפס, הן בישראל והן בעולם הערבי, כאמצעי ביד ארה"ב לחלץ את עצמה מתפקיד המבוגר האחראי על הסטטוס קוו במזרח התיכון. תפקיד זה הוא נטל, וממשל אובמה מאמין שהסכם עם איראן יקל על הנטל הזה. מאחורי המהלך עומדת ההנחה – שנדחתה על ידי ישראל והמדינות הערביות – כי איראן בשלה לשינוי, ומתוך כך יכולה להיות מוטה לתוך מעגל האינטרסים של ארה"ב, כפי שמצרים יצאה בשנות ה-70 מתחום ההשפעה הסובייטי והשתלבה בסדר היום האמריקאי. הישג זה הבטיח את ניצחונה של ארה"ב במאבק ההשפעה על העולם הערבי במהלך המלחמה הקרה. על פי אותו רעיון, 'על כל נאצר יש סאדאת' המוכן לנטוש את רעיון הפאן-לאומיות (הערבית או האסלאמית) ושאיפותיו האזוריות לטובת השגת צמיחה ורווחה במולדתו. בסופו של דבר זהו ההימור האמריקאי, והעסקה הגרעינית היא רק היבט אחד שלו.

הבעיה של שאר השחקנים האזוריים, הן הישראלים והן הערבים, היא שהם לא צופים כי איראן תיטוש את השאיפות האזוריות שלה. לאמיתו של דבר, הם רואים את איראן מקדמת באגרסיביות מלחמות בשלט-רחוק לאורך ולרוחב העולם הערבי – בעיראק, בסוריה, בתימן, וסמוך מאוד לגבולה של ישראל בלבנון. כאשר אנואר סאדאת פנה לכיוון האמריקאי הוא גם הפנה את גבו לעולם הערבי והתנתק ממנו. האיראנים, בניגוד אליו, מצויים עמוק בלב התסבוכת בעולם הערבי, יותר ממה שהיו אי-פעם מאז מהפכת 1979. והערבים הסונים לא אוהבים את זה כלל וכלל.

בעקבות העסקה בין ארה"ב לאיראן אנו עתידים לראות תכונה רבה של כריתת בריתות חדשות, מתוך הנחה שאיראן תמשיך ביתר נחישות בהרחבת שאיפותיה האזוריות. מספר מדינות עשויות לסגור עסקאות משלהן עם איראן. אחרות יקפידו עוד יותר על תיאום עמדות עם ערב הסעודית ומצרים. ה'מלחמות בשלט-רחוק' (Proxy) יתרבו, המזרח התיכון וסביבותיו ילכו ויתפלגו עוד על בסיס עדתי, ומדינות מסוימות יתחילו לבחון את האפשרויות הגרעיניות שלהן.

מצב זה יעמיד את ישראל במבחן. המזרח התיכון הופך מסוכן יותר, לא למרות מדיניותה של ארה"ב, אלא אולי בגללה. משמעות הדבר היא שישראל חייבת לנסח אסטרטגיית-על משלה למזרח התיכון ולהתחיל לקדם אותה באופן עצמאי. ישראל לא עמדה במצב דומה מאז שנותיה המוקדמות כמדינה עצמאית, עוד לפני שהיו לה יחסי תלות עם פטרון רב-עוצמה. טיב היחסים של ישראל-ארה"ב אינו עומד לסגת לשנות ה-50 וה-60, אבל המצב עומד להיות שונה מאוד ממה שהורגלנו אליו ב-30 השנים האחרונות. אין לדעת כיצד זה עומד להיראות בדיוק, אבל כהיסטוריון אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכל משתנה.

המרכיב המכריע בהצלחת הציונות היה המידה הגבוהה של גמישות שגילו פעיליה בהסתגלותם לשינויים בכוחות הגלובליים. שינוי שכזה, לפחות ביחס למזרח התיכון, נמצא בעיצומו כיום. הבה נקווה שלישראל עומדים המנהיגים ועומדת המנהיגוּת הדרושים לנווט במים סוערים אלה.

ד"ר מרטין קרמר הוא נשיא המרכז האקדמי שלם. הוא עמד בראש מרכז משה דיין לחקר המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל–אביב.

תמונת הנושא: ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'ון קרי. תמונה: הארכיון הלאומי של ארה"ב, ע"פ רישיון PD-US