מאיר אריאל והיהודים

השירים של מאיר אריאל נכנסו לרשימת ההשמעה הישראלית והפכו ללהיטים בלתי מעורערים: 'לא יכול להוריד ממך את העיניים', 'שדות גולדברג', 'שיר כאב' ועוד עשרות שירים אהובים ומוכרים הפכו את אריאל לקלאסיקה תרבותית.

בין המאפיינים של שיריו ניתן למנות את 'הישראליוּת' הכוללת את חיי הקיבוץ ('אגדת דשא'), היחסים בין יהודים לערבים ('שיר כאב') והאקלים הייחודי של המזרח התיכון ('זרעי קיץ'), שלא לדבר על הבוטות, הישירות, החוצפה והשימוש המרהיב בעברית המודרנית, ההופכים אותו לאחד הסמלים המובהקים של הזמר העברי החדש.

ירושלים האשמה

אך פתאום מתוך הקומזיץ, המדורה ו'איים בזרם' באוהל סיירים עולה קול אחר. "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?", נוזף אריאל בקהלו ב'מדרש יונתי', וב'שיר הקומבינה' הוא מתוודה כי קללת אלוהים לאדם הראשון על הקושי במציאת פרנסה לא פסח גם עליו: "כרבים וטובים לפני שניסו לעקוף/ את העונש הזה ש"בזיעת אפיך"/ עשיתי צחוק מעצמי,/ התחפשתי לקוף". התעכבות על השירים מגלה מאיר אריאל יהודי מאוד.

הדברים נוגעים לא רק לרובד הגלוי של יצירתו, אלא גם לרובד הסמוי. "שאלו על לב ירושלים/ שאלוה לשלומה" אומר אריאל ובראש המאזין הקשוב עובר הפסוק מתהלים (קכב, ו) "שאלו שלום ירושלים ישליו [ישלוו] אוהבייך"; וכשהוא שר על העיר ש"לא רודפת צדק צדק" מיד עולים דברי משה בספר דברים (טז, כ) "צדק צדק תרדוף"; כשהוא מאשים אותה בהתקרבנות ובאלימות הוא משתמש בדימוי מפרשה העוסקת בהבאת 'קרבן אשם': "וכבר היינו בתנור, עכשיו על המחבת" – או בלשון המקרא (ויקרא ז, ט) "מנחה אשר תאפה בתנור… ועל מחבת, לכהן המקריב אותה לו תהיה". אשמה, אומר הזמר-משורר, אשמה לגמרי.

אפילו את ביקורתו על עולם התקשורת המודרני (לזמנו) מעביר אריאל דרך המסננת של דניאל התנ"כי. "חיית המתכת חיית הברזל" הוא אומר על הטלוויזיה שהיא "מלכות משונה שחזה דניאל", ותקופתנו, המתאפיינת באכזריות וקרירות, היא "תקופת המתכת, עידן הברזל" והיא "כל כך דומה שאני מתבהל".

אם מישהו חושב שמקורות ההשראה של המשורר הקיבוצניק מצומצמים לכדי ידיעת תנ"ך בנוסח בן גוריון לצד מעט יידישקייט, בא אחד הלהיטים הגדולים של אריאל ומוכיח את טעותו: "ואבא תמיד אומר/ תעזבנו יום – יעזבך יומיים/ העגלה נוסעת אין עצור./ קפצת ממנה היום/ חלפו שנתיים/ והנה נשארת מאחור". כמה אנשים יודעים שאביו של אריאל מצטט את התלמוד הירושלמי (ברכות סח, א) האומר "יום תעזביני, יומיים אעזבך", ומתכוון בכך לעודד את הדבקות באלוהים? המשל – הלקוח ממקור קדום לתלמוד – משמש בידי אריאל כדי לתאר את ההתרחקות שלו מהעולם הישן וחוסר היכולת לחזור אליו.

אך לא רק שיריו ה'משורריים' של אריאל ספוגים במקורות יהודיים. הנה למשל שיר פופולרי שכתב לשרון חזיז, 'הולכת ממך'. לכאורה שיר פשוט על בחורה הנפרדת מגבר בלתי יציב ולא מחובר רגשית. "איפה התברברת כשהיית בתוך תוכי", היא פונה אליו במשלב לשוני נמוך, ומשם מיד קופצת למשלב לשוני גבוה בשורה הרבה פחות מובנת: "אל מי התחברת/ אם כן למה זה אנוכי?". אם הבחורה הייתה שואלת "מדוע התחברת דווקא אליי?" היא הייתה צריכה לומר "אם כן למה זו אנוכי".

אלא שמאיר אריאל מנסה לומר פה משהו אחר: בת הזוג היא כאחת מארבע האמהות, רבקה, שהתנ"ך מספר (בראשית כה, כב) כי הריונה הקשה עם תאומים הוביל אותה לומר במילים אלו ממש "אם כן – למה זה אנוכי", כלומר, היא הייתה מצויה במשבר ובהתלבטות ושאלה את עצמה שאלות קיומיות – שזהו המצב הנפשי שאותו מבקש המשורר להעביר בנוגע לזוגיות שבה מצויה הדוברת.

מה שיותר עמוק

מתחת לישראליות המחוספסת של מאיר אריאל רוחש רובד נוסף, מוכר פחות. מבעד לגדר שיחי הצבר, עטוי כיסוי דק וחצי שקוף, ניתן להבין בבית היהודי שאריאל מנהל איתו דו-שיח בלתי פוסק. לעתים השיחה קשה וכועסת, לעתים היא רכה ואוהבת, אבל השפה המשותפת ומקורות ההשראה תמיד קיימים שם ומעניקים תוקף נוסף לשירתו העמוקה ממילא.