היסטריה המונית

על מה כל ההיסטריה (ההמונית)?

מה גורם לאובדן השפיות הזמני חריף? מה דוחף את ההמונים למעשים איומים, ומדוע מישהו לא עוצר אותם כבר בראשיתם? ציד המכשפות שהתרחש בארצות-הברית בשנת 1692, שהשתרש מאז בתרבות והיווה השראה ליצירות ספרותיות, קולנועיות וטלוויזיוניות, הוא אירוע מעולה לפיענוח תופעת ההיסטריה ההמונית.

1 במרץ 2017  |  מאת: יקי מנשנפרוינד

משפטי המכשפות של סיילם ידועים כאחד האירועים ההיסטוריים המוכרים ביותר והנחקרים ביותר בתולדות החברה האמריקנית. קשה לומר מדוע בעצם זכו המשפטים לתשומת לב רבה כל כך, שהרי מבחינה "אובייקטיבית" לא היו אלו אירועים בעלי חשיבות ממשית. אבל עובדה היא כי שמה של העיירה הקטנה וחסרת-החשיבות ליד בוסטון, מסצ'וסטס, נודע מאז ברחבי העולם. התרבות הפופולרית מכילה מספר עצום של יצירות (עשרות רבות של ספרים, סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וחוברות קומיקס) שבהן מופיעים אזכורים והתייחסויות לסיילם ולמה שאירע בה לקראת תום המאה ה-17.

הכל התחיל כאשר שתי ילדות תמימות (או לפחות תמימות למראה) ניסו להשתמש בכשפים כדי לגלות את זהויותיהם של הגברים שלהם יינשאו בעתיד (גם כיום יש ילדות רבות המשחקות במשחקים מעין אלו). אחת הילדות, אליזבת בת התשע, הייתה בתו של כוהן הדת סמואל פריס, והשנייה, אביגיל ויליאמס בת האחת-עשרה, הייתה אחיינתו. השתיים הסתייעו בשפחה האינדיאנית טיטובה, שהובאה לסיילם על ידי פריס משהותו בקריביים. טיטובה והילדות ערכו טקס מאגי שכתוצאה ממנו – לפחות ככל שסופר מאוחר יותר – החלו הילדות ללקות בכל מיני תחלואים משונים והתקפים אפילפטיים חסרי פשר. גם התנהגותן המוסרית נפגמה, והן חדלו מלציית להוריהן. כוהן הדת, פריס, השתכנע עד מהרה (בעצת רופאים ואנשי דת נוספים) כי מדובר בהשפעתו של כישוף. הילדות האומללות התבקשו להצביע על האחראים למצבן, והן נקבו בשמה של טיטובה וכן בשמותיהן של שלוש נשים נוספות – כולן משולי החברה של סיילם ומי שהתאימו היטב לדימוי השגור של "מכשפות".

בראשית חודש מרס, 1692, החלה חקירתן של הנאשמות על ידי חבר שופטים בסיילם. לאורך החקירה הפגינו הילדות הפגועות, אליזבת ואביגיל, התנהגות מוזרה, וטענו בפני בני העיירה שרוחות רעות מכות ונושכות אותן. עבור השופטים הייתה זאת עדות מחזקת לפעילותן של מכשפות.

בית המכשפה בסיילם

סליחה? הבנו שהבית אמור להיות מצופה ממתקים? בית המכשפה בסיילם.

העדה החשובה ביותר במשפט הייתה טיטובה האינדיאנית. מסיבה כלשהי (שלעולם לא התבררה במלואה) שיתפה טיטובה פעולה נלהבת עם השופטים, והודתה בפה מלא ב"אשמתה", ותוך כך הסגירה גם את "אשמתן" של הנאשמות הנוספות. כן, אמרה טיטובה, היינו שפחותיו של השטן, למרות שלא היה בכוונתה לגרום נזק לילדות האומללות. טיטובה (שלא ידעה קרוא-וכתוב) סיפרה כי גבר מסתורי וגבוה החתים אותה על הסכם עם השטן, וכי בהסכם זה נכללו גם שמותיהן של יתר הנאשמות, ושמות נוספים שאותם לא זיהתה. משך שלושה ימים נמשכה עדותה של טיטובה, ובצירוף עדויות נוספות נקבעה ללא ספק אשמתן של הנשים. השטן, כך התברר, מתהלך בסיילם.

בחודשים הבאים נפוצו עוד ועוד האשמות בכישוף. סיילם נמלאה אנשים מפוחדים, ורבים מהם נזכרו לפתע כי ראו כל מיני מקרים מוזרים, של אנשים (בעיקר נשים מבוגרות) העוסקים בכל מיני טקסים מוזרים. המכשפות נהגו להסתובב עם יצורים שסייעו להן (המכונים familiers), בעיקר ציפורים וחתולים; הן היו בעיקרן נשים יוצאות דופן, אבל רבות מהן היו אמידות; לא כולן היו דמויות שוליים, ומה שהחריד במיוחד את תושביה של העיירה הקטנה – רבים מהנאשמים בכישוף, וכן רבים מהנפגעים ממנו, היו חברים בכנסיות הקלוויניסטיות. כעת התברר כי האמונה בישו ובברית החדשה אינה מהווה תעודת ביטוח, וכי חברי הכנסייה עלולים להיפגע מהשטן גם אם הם מאמינים גמורים. סמואל פריס, כהן הדת שבתו ואחיינתו החלו את כל הסיפור, טען באחת מדרשותיו שרק ישו לבדו יודע אל-נכון כמה מן המאמינים הם משרתיו של השטן. כל אחד היה מעתה לחשוּד, ואיש לא היה מוגן. נחשול אדיר של הלשנות (ושל וידויים – כפויים כמובן) שטף את סיילם. בחודש מאי הגיע למסצ'וסטס מושל חדש, ויליאם פִיפְּס שמו, שהכריז על הקמת בית משפט מיוחד שיכריע מי מהנאשמים הרבים, שמספרם הלך וגדל במהירות, אכן אשם בכישוף. גם בערים נוספות במושבה נפוצו האשמות דומות לאלו של סיילם. יותר מעשרים הורשעו והוצאו להורג בתלייה, לעתים תוך עינויים קשים. רבים נוספים המתינו בסבלנות למשפטם.

אבל רדיפת המכשפות לא נמשכה זמן רב, ולמעשה כילתה את עצמה במהירות. כעבור חודשים ספורים מאז תחילת האירועים, החל גל של התנגדויות למשפטים. סיילם הפכה לעיירה רדופת שדים, מלאה בפחד ובאימה. אם בראשית הפרשה פחדו תושבי סיילם בעיקר ממכשפות, הרי שכעת הופנה עיקר הפחד כלפי המאשימים – שהרי כל אחד היה בחזקת חשוד, וכל אחד יכול היה להאשים את רעהו ולשלחו אל בית האסורים להמתנה למשפט. החיים בסיילם הפכו לבלתי נסבלים. כמה וכמה עדים נזכרו פתאום כי עדויותיהם לא היו מדויקות, והיו אף כאלה שהודו כי בדו את הדברים מלבם, לעתים כתוצאה מלחצים כבדים של החוקרים.

איור משפטי המכשפות

אובג'קשן! איור של משפטי המכשפות בסיילם.

המושל הטרי, פיפס, החליט להפסיק את פעילותו של בית המשפט המיוחד, בין השאר לאחר שגם רעייתו הואשמה על ידי אחד התושבים בכישוף. פיפס הסתייע בגדול אנשי הדת של מסצ'וסטס, אינקריס מת'ר (אביו של כהן הדת הידוע לא פחות, קותון מת'ר, שהיה אף הוא מגיבורי הפרשה), אשר הצהיר כי הואיל והשטן יכול ללבוש כל דמות שתעלה על דעתו, אי אפשר לסמוך על עדי ראייה הטוענים כי ראו את פלוני מבצע מעשי כישוף (שהרי ייתכן כי מדובר בשטן המתחזה לאותו פלוני). כך ניתן גם הכשר תיאולוגי לביטולם של המשפטים. ב-1693 (פחות משנה לאחר פרוץ הפרשה) כבר לא היה זכר לרדיפות במסצ'וסטס. העיירה סיילם שבה להיות עיירה שלווה ונטולת חשיבות המלקקת את פצעיה ומנסה להניח את עברה המביש מאחוריה.

כיצד ניתן אפוא להסביר את מה שאירע בסיילם ובסביבותיה לקראת תום המאה ה-17? היסטוריונים אינם תמימי דעים בשאלה זו, והמיסתורין האופף את הפרשה קשור פחות לכישוף כשלעצמו ויותר למניעים הפסיכולוגיים שהובילו ליצירתה של היסטריה המונית בקנה מידה גדול כל כך. מה גרם לאובדן השפיות הזמני החריף שפקד את העיירה ואז דעך כלעומת שבא? מה דחף את ההמונים למעשים איומים שכאלה, ומדוע לא היה מי שיעצור אותם כבר בראשיתם? השאלות הללו, מן הסתם, הן שהפכו את פרשת סיילם למעניינת כל כך, והן המקבעות את מקומה בהיסטוריה של התרבות האמריקנית.

ישנם כמובן כאלה הטוענים, במסורת הנאורות של המאה ה-18, כי האמונה הדתית היא שהפכה את אנשיה התמימים והשלווים של סיילם למפלצות אדם; כפי שנרשם בתחריטו הנודע של גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות", ומהי הדת אם לא תרדמתה המוחלטת של התבונה? זהו הסבר מפתה עבור רבים, אבל ראוי לזכור – כפי שיודע כל ילד אמריקני – כי "ציד מכשפות" הוא ביטוי המתאר לא רק אירועים המתרחשים על רקע דתי, אלא גם כאלה שאין ביניהם ובין הדת ולא כלום. ציד המכשפות שערך הסנטור מקארת'י בשנות החמישים של המאה הקודמת כנגד מי שנחשדו (בצדק או שלא בצדק – ובדרך כלל שלא בצדק) כקומוניסטים הוא רק דוגמה אחת למקרים כגון אלה. מלבד זאת, גם אם לאמונה הדתית היה תפקיד מכריע בהצתת הפרשה, היא מילאה, כפי שציינתי, תפקיד חשוב לא פחות גם בסיומה. עולמם של אנשי המאה ה-17 היה ספוג דת ואמונות תפלות, ואלו לא החלו עם פרשת סיילם ולא פסקו עמה. אם היה לדת תפקיד משמעותי בפרשה, כי אז יש לבחון אלו אמונות דתיות ואלו ערכים דתיים היו הגורמים המרכזיים, ולא ניתן להסתפק פשוט בהאשמת ה"דת" בכללותה.

בובה של מכשפה צילום מסך מהסרט המכשפה

מי אוהב את סבתא?

למותר לציין כי רדיפת המכשפות הייתה קשורה, בין היתר, לסוגיות מגדריות. כפי שצוין, רוב-רובן של הנאשמים היו נשים, ובהן בעיקר נשים מבוגרות שנתפסו כיוצאות דופן מבחינות כלשהן. החברה במסצ'וסטס הייתה פוריטנית ביותר, ותושביה היו מלאים בחרדות שמבחינה פסיכולוגית היו קשורות להדחקה מינית קיצונית ולחרדות שמקורן בהדחקה זו. במילים אחרות, הפחד מפני הנשים והנשיות (או החרדה שהתלוותה לתשוקה המינית ולחוסר היכולת להכיר בה) היה אחד הגורמים הראשיים שליבו את האמונה בקיומן של מכשפות.

הסרט המצוין "מכשפה" (The VVitch, A New-England Folktale) שיצא בשנת 2015 (ולא זכה לתשומת הלב או להצלחה המסחרית שלהן היה ראוי) מטפל בנושא זה בצורה מעוררת השתאות. הסרט, שנכתב ובויים על ידי רוברט אגרס, מגולל את סיפורה של משפחת איכרים מניו אינגלנד ומתאר באופן מפורט ומדויק מבחינה היסטורית את תנאי החיים הקשים של אנשי האזור העניים: אב המשפחה הנאבק בעבודת המשק כפוית הטובה; האם מלאת תחושות האשם והצער על מות אחד מילדיה; הילד הקטן החי בבידוד ובתחושת אימה מתמדת מפני כל מה שסובב אותו ומאיים על בריאותו ועל חייו; והנערה המתבגרת (אניה טיילור-ג'וי המעולה), שמיניותה מתחילה להתפתח ומציתה את דמיונם הפרוע ואת חשדם של בני המשפחה. מי שיצפה בסרט יזכה ללא ספק בכמה תובנות חשובות בנוגע לגורמיה של החרדה מפני המכשפות, שהייתה קשורה לאמונה הדתית אבל גם לגורמים רבים נוספים הנוגעים לתנאי החיים הייחודיים של אנשי התקופה והמקום. ההסבר המלא לפרשת סיילם לא יתברר, ככל הנראה, לעולם – ולא רק מפני שישנו מחסור בעובדות היסטוריות הנוגעות לעניין, אלא גם משום שטבע האדם הוא מסתורי ומוזר יותר מכפי שהיינו רוצים להודות.

ד"ר יקי מנשנפוינד הוא מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז האקדמי שלם.

 

מתעניינים בלימודים בשלם? נשמח לדבר

רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.