הסיפור ההיסטורי של נפילת מצדה ידוע לכל: לאחר חורבן ירושלים נותר מבצר אחרון שהתנגד לרומאים תוך מלחמת גרילה עקשנית, אך מוגר לאחר תקופת מצור ממושכת. סיפור יפה? אכן, אך לא אמת היסטורית
סיפור הקרב ההיסטורי על מצדה הפך למיתוס המקנה זהות לאומית ופוליטית. מדוע דווקא סיפור כישלונה של מצדה הפך למיתוס, בעוד שסיפורים רבים אחרים, מהם סיפורי הצלחה, לא זכו לכך? מה ניתן ללמוד מכך באופן עקרוני על תהליך המעבר מסיפור היסטורי למיתוס מכונן זהות?
על פי הגדרה, מיתוס הוא ניסיון לפרש תופעות מסוימות, בעיקר כאלה שאין להן הסברים מדעיים. הסיפור המיתי מתגלם, בדרך כלל, בסיפורים על אלים ויחסיהם בינם לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. במקור, המילה 'מיתוס' שימשה לתיאור מצב עובדתי אמתי, אך התרבות המודרנית משתמשת במילה כדי לתאר מסכת של סיפורי בדים. תהליך העתקת משמעותו של הביטוי נעוץ בעובדה כי עם התפתחות לימודי ההיסטוריה והרצון לספר דברים כהווייתם, נעשה המיתוס לחסר בסיס עובדתי אמין, ועל כן לא יכול היה להשתלב כחלק אינטגרלי ממדע ההיסטוריה.
מהו תפקידו של המיתוס, ומה מבחין בינו לבין סוגים אחרים של סיפורים? המיתוס מתקבל במסגרת חברה או תרבות קבלה מוחלטת, ללא ערעור על אמתותו, ובונה זהות פוליטית, דתית, לאומית ותרבותית. קשה לחשוב על סיטואציה שבה סיפור מסוים מועלה לדרגת מיתוס, שלא על ידי אנשים המקבלים על עצמם את הסיפור בצורה מוחלטת. יתרה מכך, ההנחות ביסודה של תפיסת העולם של האדם המיתי שונות מההנחות של דרך החשיבה המדעית, המצריכה סגנון חשיבה של סיבה ותוצאה, נימוקים והוכחות. אותה ממשות מיתולוגית באה לידי ביטוי כמעט בכל פרט בעל משמעות ביומיום של אנשים החיים בחברות פרה-מודרניות וטרום-תעשייתיות.
ההיסטוריה, לעומת זאת, היא סיפורם של מאורעות. במובן מצומצם יותר היא תיאור מאורעות שאירעו לקיבוץ אנושי מסוים, ושמייחסים להם השפעה כוללת על מצבו או גורלו של ישוב זה. העיקרון המארגן המקובל של כתבים וממצאים היסטוריים הוא יצירת תמונת העבר על סמך המקורות המצויים בידינו בהווה.
ההיסטוריון מסיק את מסקנותיו מן הפרט אל הכלל. בניית הסיפור ההיסטורי הכולל מושתתת על אינספור פרטים שעל ההיסטוריון לארגן ולאגד לכדי מהלך סביר ומתקבל על הדעת, על יסוד הממצאים השונים שאותם הוא חוקר. עם זאת, מחובתו של ההיסטוריון לדעת לספר סיפור הנוצר ממצבור של עובדות, שלפני עיבודן התקיימו ללא פשר.
בתרבות המודרנית כתיבת היסטוריה היא פעולה של דה-מיתולוגיזציה. ראשית, המוקד מועתק מחיי האלים ויחסם אל בני האדם לחיי בני האדם כפי שהם חווים אותם; שנית, המניע לסיפור הוא הרצון לספר את הדברים כפי שקרו בפועל ממש, וישנה יכולת ממשית לעשות זאת. מהלך זה של דה-מיתולוגיזציה הוא שכונן את ההיסטוריוגרפיה המדעית בלבושה המודרני בסוף המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה. עם זאת, הניסיון המדעי לחולל מהפכה תיעודית באופן בו יתקבלו התיאורים ההיסטוריים כאובייקטיביים לא צלח באופן מושלם. סביבתו התרבותית של ההיסטוריון ואישיותו משפיעים על עיצוב הסיפור ההיסטורי. יצור הכלאיים ששמו 'סיפור מצדה', בנם המשותף של המיתוס וההיסטוריה, משלב תיאורים היסטוריים אותנטיים ומפורטים, אך כולל מקשתת של תיאורים מיתיים שספק גדול אם יש להם בסיס עובדתי.
מצדה על פי פלביוס
כאשר בוחנים לעומק את סיפור מצדה, טשטוש התחומים בין היסטוריה למיתוס מגיע לנקודת רתיחה. מקובל להניח כי פרוץ המרד הגדול היה תוצר של סכסוכים פנים-מגזריים בחברה היהודית בין צדוקים לפרושים – בעיקר על רקע מעמדי ודתי. על מנת לזקק מתוך הסיפור את הבדותות מן האמת (כפי שהיא מתוארת על ידי פלאביוס, שבמאמר זה אתייחס אליו כתיאור היסטורי-עובדתי), הבה נבחן מחדש את סיפורה של מצדה כפי שהוא משתקף בספר 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים'.
בתקופת המרד היו מספר קבוצות אידיאולוגיות יהודיות; ארבע מתוכן מוזכרות כחשובות על ידי יוספוס: הפרושים, הצדוקים, הסיקריים והקנאים, אך רק השתיים האחרונות קשורות קשר הדוק למצדה, כאשר ככל הנראה הקנאים הם שנשאו בעול הלחימה העיקרי נגד הרומאים. פלאביוס מתאר אותם כחבורה של מרצחים פוליטיים, שרצחו לאור היום ובלב העיר (פלאביוס 2009: 256-2.254), וכן משתמעת דעתו השלילית החד-משמעית על הסיקריים.
הרומאים לא התאמצו במיוחד. פסל של חייל רומאי, בכנסיית סגרדה פמיליה, ברצלונה. תמונה: Philip Serracino Inglott, wikicommons, ע"פ רישיון cc3.0
מצדה נכבשה לראשונה מידי חיל המצב הרומי שישב בה על ידי מנחם בן יהודה ואנשיו, ויוספוס מציין כי את מצדה תפסו "האנשים הנקראים סיקריים". לאחר זמן נהרג בן יהודה, ואת השליטה במקום קיבל אלעזר בן יאיר (שם: 2.445–448). הבריחה מירושלים למדבר התרחשה זמן רב לפני המצור הרומי על ירושלים, וקבוצת הסיקריים שנמלטה לשם נשארה במקום עד לסופה הטראגי.
המצור על מצדה לא החל, ככל נראה, מיד לאחר חורבן ירושלים בשנת 70. פלוויוס סילווה, נציב יהודה שנשלח לאחר מות המושל הרומי לוקיליוס באסוס שקדם לו, החליט לרסק את השריד האחרון שבו היו מורדים יהודים, קרי מצדה: "מאחר שראה כי הארץ כולה כבר הוכנעה במלחמה וכי מבצר אחד בלבד עומד במריו, אסף את כל החילות שהיו במקומות אלה ויצא עליו למלחמה; מבצר זה נקרא מצדה" (פלאביוס 2009: 7.252).
מחקרים עדכניים מלמדים כי סביר להניח שהמצור על מצדה החל בחורף של השנים 73-72, ונמשך כנראה בין ארבעה לשמונה חודשים, עד לאביב 73. המאמץ הרומי שהושקע בהבסת המבצר לא יצא מגדר הרגיל, ונעשה בהתאם לתורת הלחימה הרומית המקובלת באותם ימים. הוטל מצור על המבצר, וייחוד המקרה היה בכך שנדרשה לוגיסטיקה מעט מורכבת בשל מיקום המבצר במדבר.
דילמת האסיר
יוספוס אינו מזכיר ניסיונות של הנצורים במצדה לפעולות תגמול וגרילה כנגד הרומיים, זאת בניגוד לתיאורו את המצור על ירושלים, שם הוא אכן מזכיר תופעה כזאת. להשמטה זו משקל רב ביחס למידת היוזמה והגבורה שהייתה נחלתם של יושבי מצדה, לכל הפחות מבחינה היסטורית. פלאביוס מציין כי במצדה היו 967 אנשים. אמנם, לא כולם היו לוחמים, שכן היו שם גם נשים וילדים, ועדיין, ייתכן כי היה באפשרותם לבצע פעולות לוחמניות נגד הרומיים – אך פלאביוס אינו מציין זאת.
כאשר הבין אלעזר בן יאיר כי בידיו הבחירה בין מוות לשעבוד, הוא בחר במוות, ונדרש לו יותר מנאום אחד כדי לשכנע את האנשים בצדקת המעשה הקיצוני הזה. לא נראה כי קל היה לשכנע את הסיקריים לעשות מעשה הנוגד את יצר ההישרדות הטבעי, ובסופו של דבר, ההתאבדות נעשתה רק לאחר שאלעזר ניסה לשכנעם באמצעות נאום נוסף.
כאשר חדרו החיילים הרומיים למצודה השתוממו למראה השיממון ששרר שם: "הם ניגשו לכבות את האש ועד מהרה פילסו להם דרך לעבור בה ונכנסו אל הארמון. כאשר מצאו את המון ההרוגים לא צהלו על כך כעל הרג אויבים, כי אם התפעלו מאצילות הנפש שבהכרעתם ומן הבוז הגמור למוות שהוכיחו כה רבים על ידי ביצועה" (שם: 406-7.405).
מעשה ההתאבדות הקבוצתי הותיר רושם רב על הרומיים ועל יוספוס, המדבר על אצילות נפשם של הסיקריים. בדבר הידע ההיסטורי על קורותיהם של המתבצרים במצדה – פרטים אלו הגיעו לרומיים באמצעות שתי נשים וחמישה ילדים ששרדו את הטבח העצמי של אנשי מצדה.
רוב התיאור ההיסטורי איננו עוסק בגבורתם של אנשי מצדה. להפך מכך –הוא עוסק בניסיון הכושל למרד שהוביל בסופו של חשבון לחורבן בית המקדש ולהריסת ירושלים, להרג המוני של יהודים בידי הלגיונות הרומיים, לחיכוכים פנים יהודיים שגרמו למאבקים אלימים, ובסופו של תהליך – להתאבדות. השאלה המצריכה עיון היא מה אֽפְשֵר לסיפור ההיסטורי – סיפור קודר של חורבן וכישלון חד-משמעי – להעפיל לדרגת מיתוס הגבורה היהודי? הרי ההיגיון מורה כי דווקא סיפורי ניצחון והצלחה ישמשו את הגרעין ההיסטורי העובדתי למיתוס, ולא סיפורים המבטאים כישלון ותבוסה.
מהיסטוריה למיתוס
במאמרו של נחמן בן יהודה 'מצדה – בין מיתוס למציאות' מוצג מחקר שבמסגרתו בחן את סיפור מצדה כפי שהוא מופיע בכתבים של תנועת המחתרות ערב הקמת המדינה, בצה"ל, בספרי הלימוד בבתי הספר השונים, בספרי היסטוריה, באנציקלופדיות ובמגוון מקורות נוספים.
היו זקוקים למיתוס מכונן. חברי הגנה מתאמנים בנשק. תמונה: ארכיון גן שמואל, אתר פיקוויקי
בן יהודה בונה סיפור ומרכיב עלילה חדשה לאור המקורות שבחן: "לאחר שירושלים נחרבה בידי הרומאים, הקנאים ששרדו ברחו למצדה. הצבא הרומי ערך מסע מלחמה למצדה וצר על המבצר. הקנאים לחמו בגבורה בצבא הרומי תוך קיום מרכז גרילה מדברי שממנו פשטו על הכוחות הצרים. קרב איתנים זה נמשך כשלוש שנים, ובסופו הרומאים התגברו על התנגדות הקנאים. משנוכחו הקנאים כי לא נותרה כל תקווה לנצח, הסיקו כי לפניהם שתי אפשרויות (שבי או מוות) […] הקנאים בחרו בחירות שבמוות" (בן-יהודה: 1995). באמצעות שמירה על מרכיבים מסוימים מתוך סקירתו של פלאביוס (שאינם מופיעים בספר יוסיפון ובתיאוריהם של סטראבון ופליניוס הזקן את מצדה) והדחקה שיטתית של מרכיבים אחרים, נבנה מיתוס הגבורה של מצדה.
נראה כי הצנעת העובדות ההיסטוריות והוספת התיאורים המיתיים נועדו ליצור תודעה חיובית בדבר 'גיבורי מצדה'. בניית הזהות הלאומית-ציונית-חילונית בראשית המפעל הציוני נזקקה לסיפור מכונן שיהלל דמויות מופת, גם אם משמעות הדבר היא יצירת סיפור בדיוני.
אלא שאם כך הדבר, מדוע לא נהפכו למיתוס סיפורים רבים אחרים, שהיו מתאימים לכך לא פחות? מדוע לא נהפכה יודפת לסמל הגבורה היהודי, לאחר שהמורדים שם (שלא היו קיצוניים כמו הסיקריים) החזיקו מעמד כנגד המצור הרומי ולבסוף התאבדו גם הם? מדוע לא הפך סיפורם של עשרת הרוגי מלכות למיתוס מכונן תרבות, ומדוע אף לא קיבל סיפורו של אלפרד דרייפוס ממדים מיתיים המבטאים גאווה יהודית, עקשנות ללא לאות וחתירה לאמת ולצדק? מה יש בסיפור מצדה, שהפך דווקא אותו למיתוס בונה זהות ומכונן תרבות?
לשאת את ההיסטוריה
בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית', משתמש חוקר הדתות הרומני מירצ'ה אליאדה במטבע הלשון: "היכולת לשאת את ההיסטוריה" (אליאדה 1969: 40). כוונתו היא שלעתים, ההיסטוריה הופכת למיתוס בשל חוסר היכולת של המזדהים עם הסיפור להתמודד עם האירועים כמות שהם. איש אינו רוצה להנציח תבוסות צבאיות והשפלות פוליטיות, וייתכן שהקושי הזה הוא שהופך דווקא את האירועים ההיסטוריים המביכים למיתוסים.
הסיקריים נתפסו ככת קיצונית ושולית, הממיטה חורבן על היישוב היהודי בארץ בתקופת המרד הגדול. איך אפשר להזדהות עם מורדים שלא רק שדחו את מרות הזרם המרכזי, אלא גם נלחמו בו מלחמת חורמה? בלתי אפשרי כמעט לקבל בהבנה את היותם טרוריסטים ורוצחים – כפי שמתאר יוספוס את הפשיטה והטבח שביצעו הסיקריים באנשי עין-גדי, בעוד הקרבנות ישובים סביב שולחן הסדר, שבמהלכו חגגו את זכר יציאת מצרים. דרושים כוחות נפש רבים כדי להתמודד עם העובדה שאנשים אלה המיטו אסון פוליטי אדיר כשלא הביאו בחשבון את ההשלכות של מרידתם על ירושלים, על בית המקדש ועל המתונים שבאוכלוסיית הארץ. כיצד ניתן להכיל סיפור היסטורי שכזה ולהפנים שאלו הם אבות-אבותינו, שביצעו מעשים שקשה להעלותם על הדעת? חוסר היכולת לשאת את ההיסטוריה מביא לבדיית המיתוס, המעלים פרטים העלולים להוציא את האמת לאור.
מדוע לא ניכסו מכונני הציונות סיפורים דומים, נוחים יותר לבנות מתוכם תמונה אמינה של גבורה המשלבת שיקול דעת? הלא הסיפורים הכתובים אצל יוספוס, המתארים את הקרבות ביודפת ובגמלא אינם סיפורים 'רגילים' של היסטוריה צבאית ומלחמתית אלא אדרבה, הם מייצרים אתוס גבורה בוגר ושקול, ולא מרד רגשי וחסר תבונה? העובדה שסיפור מצדה נבחר לכינון כאתוס הגבורה הציוני מרמזת על כך שהיה בו דבר מה נוסף, שאפשר לקרוא לו, בהשאלה, "חוסר היכולת לשאת את ההיסטוריה".
המעקב אחר תופעות חריגות בשדה המחקר ההיסטורי מעורר עניין רב בשל יציאתן מהמסגרת, בניסיון להבין את הכלל דרך היוצא מן הכלל. אך לא רק את החוקרים מעניין יוצא הדופן, אלא גם את אנשי הרוח והתרבות, הסופרים והתועמלנים. מבחינה היסטורית, סיפור מצדה איננו סיפור גבורה מובהק; יש בו מאפיינים שאינם מצביעים על הגבורה של אנשי מצדה דווקא, כי אם על שלל תכונות אחרות שלהם, שהן לאו דווקא חיוביות.
בהיפוך מוזר, דווקא כאשר סיפור היסטורי מחולל רגשי אשמה ומעורר יחס מעורב, מתעורר רצון פנימי עמוק לשנות את הסיפור ולהפוך אותו לחיובי. במילותיו של אליאדה, המיתוס מסייע לנו לשאת את ההיסטוריה. ייתכן שדווקא בשל היותו סיפור אנטי-גבורה, אנטי-שיקול דעת, אנטי-הפי אנד, עורר סיפור מצדה את הצורך לקדש אותו, להעלות אותו על נס, לחנך לאורו ולהלבין אותו דרך המיתוס.
האתוס הציוני, הנבוך למול העובדות ההיסטוריות, לא יכול היה להיבנות ללא סיפור מכונן שעליו יגדלו דורות של ילדים ונערים. כך עלה וצמח סיפור מצדה, אשר עובדות היסטוריות ובדיה רצויה בלולים בו זה בזה לבלי הכר.
אורי איזק נמנה עם מחזור הסטודנטים המייסד של המרכז האקדמי שלם.
המאמר רואה אור בגיליון מס' 1 של כתב העת הסטודנטיאלי 'קאנון' ופורסם בתוכן ועניינים לראשונה בחודש ינואר, 2015.
תמונת הנושא: דובר צה"ל, אתר פיקוויקי
רוצים ללמוד במחזור הבא של המרכז האקדמי שלם? מלאו טופס וניצור אתכם קשר לגבי היום מיון הקרוב.
